אוצר האופיום של הטאליבן – עשבים שוטים
בפרק הקודם הסברתי מדוע תעשיית האופיום היא עמוד השדרה של הכלכלה האפגנית ומדוע היא הקטר שמניע את הכלכלה. אבל הסיפור של תעשיית האופיום האפגנית לא מתחיל ונגמר בחשיבות הכלכלית והחברתית שלה. המקום המרכזי של תעשיית האופיום במרקם החיים החברתי והכלכלי של אפגניסטן, מעניק לה גם חשיבות פוליטית וביטחונית. כדי לבין זאת, בואו נסתכל לרגע על המשקל שהאופיום מילא בהתקדמות המהירה של הטאליבן בדרכו להשתלט על אפגניסטן בקיץ 2021.
לא פחות משנפילת אפגניסטן לידי הטאליבן קשורה למחדלים האסטרטגיים של המערב ולחוסר היכולת לבנות באפגניסטן ישות מדינתית מתפקדת. הנפילה המהירה הזו קשורה גם לאופן בו הטאליבן השתלט על הכלכלה של המדינה, עוד לפני שהשתלט עליה פיזית. השתלטות הטאליבן על מוקדים כלכליים עוד טרם הנסיגה האמריקאית, הייתה חלק מרכזי ומקדים בקמפיין האסטרטגי שלו לתפיסת השלטון. באופן טבעי, תעשיית האופיום הייתה חלק מהקמפיין הזה.
אסטרטגיית ההתקדמות והכיבוש של הטאליבן שהגיעה לשיאה בקיץ 2021, הייתה מונעת לא במעט משיקולים כלכליים. היעדים הראשוניים אותם כבש הטאליבן, עוד חודשים טרם הנסיגה האמריקאית, היו מחוזות ועיירות גבול חשובות ששלטו על עורקי המסחר המרכזיים של אפגניסטן ועל מעברי הגבול שלה עם המדינות השכנות. מחוזות כגון זארנג' ואיסלם-קאלה שבגבול עם אירן, ספין-באלדק בגבול עם פקיסטן וקונדוז בגבול עם טג'יקיסטאן, כולם היו ליעדים מרכזיים בתחילת קמפיין ההשתלטות של הטאליבן.
ההשתלטות על מחוזות אלו לא הייתה אקראית. במחוזות הללו נמצאים מעברי הגבול המרכזיים של אפגניסטן ודרכם נעה מרבית תנועת הסחר, שהוערכה בשנת 2020 בסדר גודל של כ-7.6 מיליארד דולר. כיבוש המחוזות והשליטה במעברי הגבול, הקנה לטאליבן אחיזה בפועל בכלכלה האפגנית. שכן מי ששולט במעברי הגבול, שולט דה-פקטו בסחר החוקי וגם הלא-חוקי של אפגניסטן וכך, שולט בפועל בכלכלה.
אסטרטגיית כיבוש מעברי הגבול של הטאליבן לא נועדה רק לשם יצירת הכנסות ורווח, אלא היא קודם כל הייתה אמצעי להחלשת הממשלה האפגנית של אשרף גאהני. באמצעות שלילת מקור הכנסה ממשלתי חשוב זה, שהוא גם מנוף השפעה כלכלי חשוב על האוכלוסייה, התחזק הטאליבן כלכלית, פוליטית וצבאית. האסטרטגיה הזו גם לא הייתה דבר חדש ולא הופיעה ב-2021, אלא החלה עשרים שנים קודם. מיד לאחר שהטאליבן גורשו מהשלטון ב-2001, הם פתחו במאמצים לחזור ולהשתלט על המחוזות החשובים של מערב ודרום מערב אפגניסטן. רוצים לנחש איזה? הלמנד וקנדאהר כמובן.
ההתמקדות של הטאליבן בהלמנד וקנדאהר כבר לפני עשרים שנה, לא הייתה מקרית והיו לה סיבות טובות: קודם כל, זה הלב ההיסטורי שלהם. ערש הלידה שלהם כארגון. שנית, אלו מחוזות מרוחקים, קשים לשליטה, שהשלטון המרכזי בקאבול תמיד התקשה להשליט עליהם מרות. הסיבה השלישית היא גאוגרפית. קנדאהר והלמנד גובלים בפקיסטן, מה שאפשר לטאליבן למצוא מחסה בפקיסטן בשעת הצורך וגם הבטיח להם עורף של סיוע לוגיסטי ומדיני. הסיבה הרביעית היא כוח אדם. האוכלוסייה בקנדהאר והלמנד שברובה היא אגררית מסורתית וממוצא פשטוני, היוותה את מאגר הגיוס הגדול ביותר של לוחמים לארגון. סיבה אחרונה ולא פחות חשובה, היא שכל התנאים הללו אפשרו לטאליבן לייצר כלכלה חליפית שהתבססה על רעיון ה"זאקט" – מערכת דתית למיסוי הכלכלה והמסחר, החוקי והלא חוקי. בכלל זה מיסוי תעשיית האופיום שהייתה הבסיס הכלכלי העיקרי של מחוזות אלו.
"הזאקט" – מדפסת הכסף של הטאליבן
הכלכלה החלופית שיצר הטאליבן, תחילה בהלמנד וקנדאהר ואח"כ דרך ההתפשטות האיטית שלו לשאר מחוזות אפגניסטן, הפכה לאורך השנים למקור העיקרי שלו לגיוס כוח אדם ומשאבים. אבל לא בהכרח רק ממיסוי תעשיית האופיום. למרות שההערכות על הקף ההכנסות של הטאליבן מתעשיית האופיום שנויות במחלוקת, ישנה הסכמה שזה לא היה מקור המימון העיקרי של הארגון. ההערכות הן שדווקא מיסי "הזאקאט" שגבה הטאליבן על פעילויות חוקיות בשטחים שבהם שלט, הן אלו שהניבו לו את עיקר ההכנסות לאורך שנות המאבק בדרכו להשתלט מחדש על אפגניסטן.
בכל אזור ומחוז עליו השתלט הטאליבן נאכפה אותה מערכת "זאקט" כמערכת מיסוי מקבילה לזו של הממשלה האפגנית. לעיתים רבות מערכת הזאקט של הטאליבן הייתה שיטת המיסוי היחידה, נוכח העדר מערכת מיסוי מתפקדת של המדינה האפגנית. מערכת ה"זאקאט" הוטלה על כל פעילות כלכלית, החל ממס על תנועת סחורות חוקיות, כמו למשל מס על שיירות אספקה של ארגונים בין לאומיים שהעבירו מזון דלק וסיוע הומניטרי, דרך גביית דמי חסות מפרויקטים ממשלתיים כמו תשתיות חקלאיות, וכלה בגביית "ארנונה" ודמי שכירות מחברות מסחריות שהציבו אנטנות סלולריות ותחנות הולכת חשמל בשטחים בשליטת הטאליבן.
מערכת המס של הטאליבן באזורים בהם שלט הייתה יעילה יותר מזו של הממשלה אפגנית, עד שלפי רוב ההערכות הרווחים "שהזאקט" הניב לארגון, רק מגבייה על פעילות כלכלית חוקית, היו גדולים פי כמה מהרווחים שצבר הטאליבן ממיסוי תעשיית האופיום. לפי ההערכות אלו, הכנסות "הזאקאט" של הטאליבן השתוו ואולי אף עקפו את ההכנסות שקיבל הארגון מתרומות חיצוניות שהגיעו ממדינות במפרץ הפרסי, במזרח התיכון ומפקיסטן. בדו"ח של או"ם ממאי 2020 הוערך למשל שרק במחוז בדאקשן לבדו, הכניס הטאליבן כ-200 אלף דולר מדי חודש מגביית דמי חסות על פעולות כרייה בלתי חוקיות של מחצבים. הטאליבן גבה ממפעילי מחצבה לא חוקית 300-עד-400 דולר לחודש עבור הזכות להפעיל את המחצבה הלא חוקית.
הקשר הזה שבין שליטה טריטוריאלית להכנסות כספיות היה כה חשוב עבור הטאליבן, עד שהוא הניע את האסטרטגיה הצבאית של הארגון. לא רק נגד הממשלה האפגנית, אלא גם נגד ארגונים יריבים ובראשם דאע"ש-חורסטאן. ארגון שאגב פחות גמיש אידאולוגית מהטאליבן ביחס לאופיום ומתנגד נחרצות לקיומה של התעשייה. בכל מקרה לפי הסברים מסוימים, אחת הסיבות למאבק החריף שניהל הטאליבן בדאע"ש חורסטאן על שליטה במחוז נאנגארהר לאורך 2019, הייתה נעוצה ברצון למנוע הפסד כלכלי עקב הסכנה של אובדן שליטה בנתיבי ההברחה המרכזיים שעוברים דרך מחוז זה.
ואכן, כשב-2019 איבד הטאליבן זמנית את השליטה במחוז לכמה חודשים, התנז'ים, לא ארגון הטרור הפלסטיני, אלא השם המקובל לסינדיקטים האפגנים שעוסקים בהברחות סמים, אותם תנז'ים נאלצו לנוע בדרכים אחרות פורמליות, שהיו אז עדיין תחת שליטת הממשלה האפגנית. המצב הזה אילץ אותם לשלם מס, או בואו נקרא לזה מה שזה, שוחד, לגורמי הממשל האפגני. מה שהביא כמובן לאובדן הכנסות לטאליבן. ולכן, להשתלט על השטח היה לא רק יעד צבאי ופוליטי, אלא גם יעד כלכלי.
החשיבות של שליטה במחוזות הגבול באפגניסטן, עבור הטאליבן, או בעצם עבור כל מי שרוצה לשלוט במדינה, קשורה לא רק להכנסות שאפשר לקבל מהשליטה בהם, אלא לא פחות קשורה ליכולת למנוע הכנסות ומשאבים מהיריב שלך. וזה בדיוק מה שהטאליבן עשו. מיסים על ייבוא סחורות חוקיות לתוך אפגניסטן היוו כ-50% ממקורות הכנסה העצמאיים של הממשלה האפגנית. וכלל שהטאליבן השתלט על עוד ועוד מחוזות וצבר עוד ועוד הכנסות שהממשלה האפגנית הלכה ואיבדה אותם. וככל שהטאליבן הלך והתפשט ממחוזות הגבול פנימה אל תוך המדינה, כך הוא צבר מקורות הכנסה נוספים. שכן גם שליטה על צירי התנועה הפנימיים בתוך אפגניסטן, הפכה לשיטה לגביית עוד מיסים. למשל, העלות למבריח שמוביל משאית של כ-15 טון אפדרה, חומר הבסיס של תעשיית המת‘-אמפטמינים באפגניסטן, מצפון אפגניסטן לדרומה, יכולה להגיע ל-1000 דולר רק במיסי מעבר פנימיים לבדם.
השליטה הזו במעברי הגבול וצירי התנועה בתוך אפגניסטן, תורגמה על ידי הטאליבן לא רק להכנסות כספיות, אלא גם לכוח פוליטי ולמנוף השפעה על אילי המלחמה המקומיים. אותם אילי מלחמה וראשי שבטים מקומיים אולי שולטים בשטח הספציפי שלהם, אבל כדי להתפרנס ולהרוויח מהסחר הלא חוקי שלהם באופיום ובכלל, הם עדיין צריכים להעביר את הסחורה אל מחוץ למחוזות שלהם ואל מחוץ לאפגניסטן. במצב הזה, הם חייבים להגיע להסכמות עם הטאליבן. גם על כסף וגם על השאלה מי שולט במדינה. לכן כשהגיע קיץ 2021, הנפילה המהירה של מחוזות באפגניסטן לידי הטאליבן, הייתה בסך הכול מימוש של הסכמות והבנות שנוצרו כבר קודם, בין היתר, דרך אותה מערכת מס לא פורמלית.
מיתוס אוצר האופיום של הטאליבן
אז הבנו, שליטה טריטוריאלית משמעה כוח פוליטי צבאי וכלכלי. אבל כמה היא הייתה שווה בכסף עבור הטאליבן? ובכן, בדו"ח שפרסם האו"ם על הטאליבן במאי 2020, הוערך שכלל הכנסות הטאליבן באותה תקופה נע איפשהו בטווח שבין 300 מיליון דולר בשנה, בהערכה שמרנית, ועד לכדי 1.6 מיליארד דולר בשנה לפי הערכה מפריזה. לא משנה על איזה טווח באומדנים הללו נבחר להסתכל, התוצאה נראית מרשימה. אם לממשלה האפגנית היה תקציב שנתי של 11 מיליארד דולר, ש-75% ממנו היו כספי סיוע חוץ מערבי, לטאליבן המקרה הטוב היה עשירית מזה. למרות זאת, הוא הצליח בנחישות וסבלנות רבה, להפיל ממשלה עם צבא גדול משלו והצליח להשתלט מחדש על אפגניסטן.
עכשיו, בואו נדבר רגע על כמה באמת הרוויח הטאליבן מעסקי האופיום. כבר הבנו שעיקר ההכנסות של הטאליבן כלל לא באו מתעשיית האופיום, אלא דווקא ממיסוי שלל פעילויות כלכליות אחרות. אבל בכל זאת, זה פודקסט על סמים ופוליטיקה, אז כמה הרוויח הטאליבן רק מעסקי הסמים?
פה הסיפור קצת מסתבך. בעיקר בגלל שלל הערכות סותרות ושנויות במחלוקת, על הקף הרווחים של הטאליבן ממיסוי תעשיית האופיום. מה שכן אפשר לומר בוודאות, זה שמי שדמיין לעצמו את הטאליבן כאיזה ארגון עצום של סחר בסמים שמגלגל עשרות מיליארדי דולרים בשנה, כמו הקרטלים במקסיקו או בקולומביה, אז די ברור שבכל הנוגע לטאליבן זה ממש לא המצב. אפילו רחוק מכך. בשורה התחתונה גם ההערכות האופטימיות ביותר, אלו שבדו"ח האו"ם שנחשב שנוי במחלוקת, גם ההערכות הללו מדברות על רווחים לטאליבן שנעים בין 130 – ל 400 מיליון דולר בשנה ממיסוי כלל תעשיית הסמים האפגנית. לא מספרים דרמטיים.
אם זה נשמע לכם מעט מדי, חכו שתשמעו את המספרים של אלו שטוענים שהמספרים שמציין האו"ם הם טעות של הערכת יתר מוגזמת. למה טעות? המבקרים טוענים שהאו"ם פשוט לוקה בהבנה של האופן בו הטאליבן גובה מיסים. האו"ם בחישובים שלו מתבסס על עקרון ה"זאקט" אותו מס שהטאליבן גובה מהחקלאי עבור הזכות לגדל את פרג-האופיום וכתמורה להגנה עליו לשם כך. רק שהחוקרים של האו"ם מתמחרים את הזאקט על האופיום ב-10% ממחיר שער החווה. מספר שהפך למקובל גם בכיסוי התקשורתי.
חוקרים אחרים שבחנו את תעשיית האופיום האפגנית מטילים ספק במספר הזה. דויד מנספילד, מומחה בריטי לתעשיית האופיום האפגנית שחוקר אותה למעלה משלושים שנה, טוען שההערכה השגויה של האו"ם נובעת מתרגום מילולי של המונח "אושאר" מונח שמקורו מהאסלם ומשמעותו היא מס עשירית, או מס-מעשר אם תרצו. התרגום המילולי הזה הוביל לטעות שהניחה שהטאליבן גובים מס של 10% על ייצור וסחר באופיום. אבל לפי מנספילד, באפגניסטן משמעות המונח "אושאר" מבטאת סלנג כללי לקיומו של מס כלשהו, ללא בהכרח קשר לגובה המס. זה קצת כמו שבישראל המילה מעשר הפכה לסוג של סלנג להקצאת נתח כלשהו ממשהו.
בכל אופן, מנספילד טוען שהרווחים שהפיק הטאליבן ממיסים על גידול וסחר באופיום, ובכלל זה ייצור וסחר בהרואין, הם נמוכים משמעותית. מנספילד מעריך שבשנים טובות של שיא בגידולים ובתנובת האופיום, הטאליבן גרפו לכיסם בהערכה גסה משהו כמו 54 מיליון דולר. בשנים הפחות מוצלחות כמו 2020, הוא מעריך שהם הרוויחו רק 35 מיליון דולר מכלל מיסוי פעילות הסמים באפגניסטן. מתוכם רק 19 מיליון דולר היו ממס על האופיום. מנספילד, שעבד בעבר כחוקר כלכלת הסמים האפגנית עבור האו"ם, בעל רקורד ארוך של עבודת שטח, טוען שגובה המס של הטאליבן על אופיום עומד בפועל על כ-2.5% ליחידת שטח גידול וכן עוד כשישה דולר על כל קילו סם מוגמר, מורפין, הרואין, או כל סם אחר, גם שאינו מאופיום כמו מת'אמפטימינים.
מנספילד מסביר שמס של 10% הוא פשוט לא אפשרי ליישום מבחינת הטאליבן משתי סיבות עיקריות: אחת, זה רף מס לא ראלי. אין לטאליבן דרך להעריך את השווי של אופיום בכל נקודת זמן. מחיר האופיום, שממילא נסחר באופן לא חוקית, משתנה תדיר לאורך העונה ולכן הטאליבן מעדיף שיטה פשוטה של מס על שטח וכמות ולא על מחיר. זו השיטה הכי קלה והכי אפקטיבית לאכיפה. סיבה שנייה היא שמס בגובה 10% הוא פשוט לא ראלי. לא כלכלית ולא פוליטית. לפי מנספילד מס של 10% על מחיר האופיום בשער החווה, היה הופך את ייצור האופיום וההרואין ללא רווחי ומצמצם את הכנסות של המגדלים והסוחרים, אבל גם פוגע בהכנסות הטאליבן. מהסיבה הזאת מס של 10% הוא גם לא ישים פוליטית. זה פשוט נטל כבד מדי על חקלאי האופיום האפגנים. נטל שהיה מקומם אותם כנגד הטאליבן.
ההסברים של מנספילד שופכים אור על הפער בין הדימוי שיש סביב תעשיית האופיום האפגנית למציאות בשטח. הם מציגים אותה כתעשייה עם מתח רווחים צר ודחוק, בעיקר בתחילת שרשרת הייצור. וזה לא שבהמשך הדרך הטאליבן גובים מס גבוה במיוחד. המיסים שמטיל הטאליבן בתחנות המעבר בצירי התנועה באפגניסטן לא כבדים במיוחד, אבל כן תורמים לעלייה במחירי הסם ולרווחים של הטאליבן. לדוגמא, בחבל נאנגרהאר הטאליבן גבוה 200 רופי פקיסטני, או המקביל במטבע אפגני, על כל קילו הרואין. שזה בערך 1.3 דולר לקילו. רק שזה המס למעבר באזור אחד. כדי להגיע לגבול עם פקיסטן, המבריחים צריכים היו לעבור בשמונה אזורים בנאנגרהאר בהם שלט הטאליבן אז. כך, עד שהגיע המבריח עם קילו ההרואין שלו לגבול פקיסטן, נוספו למחיר הסם 10.4 דולר.
וכן, למי מכם שתוהה, זו מערכת מיסים מסודרת. את המס משלמים המבריחים למפקד הטאליבן המקומי שאחראי על אותו אזור. בתמורה, מספק מפקד הטאליבן למבריחים תעודת מעבר שמאשרת כי שלמו את המס כנדרש. כמובן, למי מכם שמתכנן להפוך למבריח באפגניסטן כדאי לזכור שעיקר נטל המס מוטל בכלל ביציאה מאפגניסטן, בדמות השוחד העצום שיש לשלם לכוחות הביטחון בגבול הפקיסטני, או האירני. וזה מבלי שדברנו על עלויות ההברחה הגבוהות בשאר הדרך עד לאירופה, או שאר העולם.
אז כן. הנרטיב על הטאליבן כארגון גרילה וטרור שהפך לקרטל סמים אימתני, הוא נרטיב מוגזם שנופח תקשורתית במערב. הטאליבן התפרנס ומתפרנס יפה מאוד מתעשיית הסמים, אבל הוא לא מתבסס עליה. בשורה התחתונה, לא משנה באיזה מספר נדבק, לא מדובר פה בקרטל סמים אימתני גלובלי.
נטל מס האופיום
הרווח שמפיק הטאליבן מהמס על האופיום, ועל תעשיית הסמים האפגנית ככלל, לא בא ללא מחיר. והמחיר עבור הטאליבן הן מגבלות פוליטיות. בתוך הארגון ומחוצה לו. השיטה הכלכלית שייסד הטאליבן והאופן שבו היא נטמעה בכלכלה האפגנית, מסבירה מדוע יהיה קשה לטאליבן, גם אם ממש ירצה, לעקור את תעשיית הסמים מאפגניסטן. בעיקר עתה כשהפך לשליט המדינה. בדיוק כמו הממשלה האפגנית הקודמת, גם שלטון הטאליבן בקאבול יכול אולי לרצות משהו אחד, אבל למציאות בשטח, בעיקר זו שנוגעת לאינטרסים של דרגי השטח בארגון, יש רצונות אחרים.
הנהגת הטאליבן בקאבול יכולה אולי לרצות לדכא את תעשיית האופיום, משיקולים של פנייה לדעת הקהל הבין לאומית, בניסיון להשיג סיוע והכרה בין לאומית. אבל לדרגי השטח של הטאליבן יש אינטרס בסיסי בהמשך קיום תעשיית הסמים. מפקדי דרג השטח של הטאליבן תלויים בהכנסות ממיסוי תעשיית הסמים לתחזוקת היחידות שלהם. הם צריכים את ההכנסות כדי לשלם ללוחמים, להצטייד באמצעי לחימה וכדי להבטיח את אחיזתם והשפעתם על האוכלוסייה שבשטחם. בעבר, כשהמאמצים של ארה"ב וחברות נאט"ו היו פוגעים בהכנסות של דרגי השטח ממיסוי האופיום, אלו היו פונים להנהגת הטאליבן הבכירה כדי שתעביר להם יותר מימון.
המציאות הזו לא תשתנה, ואולי היא אף מחריפה, עתה שהטאליבן בשלטון. בעוד ההנהגה הבכירה נהנית מכספי תרומות שמגיעות ממדינות המפרץ, דרגי השטח צריכים את ההכנסות מתעשיית הסמים. לכן גם עתה הטאליבן ניצבים בפני מציאות מורכבת של אינטרסים סותרים, בדיוק כפי שהיה בשלטונם הראשון בשנות התשעים. מצד אחד, הנהגת הטאליבן סבורה שהצהרות וחרם על תעשיית האופיום יהיו קריצה שתקסום למדינות המערב ותביא אותן להכיר בשלטונו ולספק לו סיוע חומרי וכספי. מצד שני, הטאליבן מודע לתלות המוחלטת של אפגניסטן בתעשיית האופיום, ובדיוק כמו כל קודמיו, לא יכול לפנות כנגד מקור המחייה העיקרי של האוכלוסייה האפגנית.
הטאליבן לא ירש מציאות נוחה ועצם זה שכבש את המדינה, לא אומר שהמאבק שלו לשלוט בה הסתיים. סוכנויות וארגוני סיוע בין לאומיים מזהירים כי החורף שחלף, לצד המשבר הכלכלי המתמשך באפגניסטן, לאחר שנים של בצורת שהקפיצה את מחירי המזון, מובילים את המדינה למשבר הומניטרי. כל אלו מציבים בפני הטאליבן אתגר שלטוני של צורך לייצב מציאות כלכלית, חברתית ופוליטית מתערערת. במציאות הזו חקלאות פרג-האופיום וייצור הסמים, כמקור אמין להיסמך עליו לפרנסה, הופכים קריטיים במיוחד. רק שגם המעט הזה ניצב בפני בעיה.
בדיוק כמו בראשית המילניום, שנים של גאות בתנובת הפרג וייצור האופיום וההרואין, הביאו לצניחת מחירים בשוק הסמים העולמי. שנת 2020 הייתה שנת שפל במחירים, ולצד דיווחים על מחירי רצפה באותה שנה, במונחים של מחיר שער חווה לאופיום, ישנם גם דיווחים על מגמה מתמשכת בעלייה בטוהר ובאיכות של ההרואין שמגיע לאירופה. או בפשטות, יש הרבה אופיום והמון הרואין והם נעשים זולים ואיכותיים יותר. מבחינת אפגניסטן והטאליבן המצב הזה לא מבשר טובות. אם שנת 2022 שעונת האופיום שלה החלה בתחילת אפריל תהיה שנת שיא, יתכן ונגיע למצב של מחירי שפל של כל הזמנים, ויחד איתם גם שפל בהכנסות הטאליבן ואפגניסטן כולה.
במרדף הזה אחר מקורות מחייה לשרוד במציאות הקורסת, האפגנים פונים לכל מוצא אפשרי. חלקם מנסים להגר ולברוח מהמדינה בכל דרך. אחרים, מנזילים נכסים ומוכרים כל מה שיש, בכלל זה אברים פנימיים כמו כליות, שהפכו נפוצות בשוק סחר האברים השחור שצמח באפגניסטן, בו מחיר הכליות יורד על רקע ההיצע הגובר. מי שמעדיפים לשמור על האברים הפנימיים שלהם סוחרים בבני משפחה. בעיקר בבנות המשפחה שמוצעות "למכירה" ככלות צעירות בהסדרים של נישואי ילדות. וככל שהמצב קשה יותר, גדלה הנכונות למכור, סליחה, לחתן את הילדות בגיל צעיר יותר.
לצד התופעות המטורפות הללו, גוברת חשיבותו הכלכלית של תחום חדש, שצמח בתעשיית הסמים האפגנית בעשור האחרון. אני מדבר כמובן תעשיית האפדרה וייצור המת 'אמפטמינים. כן-כן, ממש שובר שורות, גרסת אפגניסטן. על כך, בפרק הבא.
עשבים שוטים 