הגאופוליטיקה של האופיום – עשבים שוטים
לכל דבר טוב יש סוף. גם לסדרת הפרקים הזו, שבה ניסיתי לקחת אתכם המאזינים למסע באפגניסטן, דרך מבט על תעשיית הסמים התוססת שלה. חלפה כבר למעלה משנה, מאז יצאה ארה"ב מאפגניסטן ומאז הטאליבן השתלט עליה. שנה מאז התחלתי לעבוד על הסדרה הזו. זמן שנותן פרספקטיבה לא רעה לבחון מחדש את כל נבואות הזעם שנזרקו בקיץ הסוער של 2021, כשנראה היה שאפגניסטן היא לב ליבו של העולם.
מאז אותו קיץ, הלכה אפגניסטן ונשכחה מדעת. נדחקה לשולי הגיאופוליטיקה העולמית. הולכת וטובעת בצרות הקיום הבלתי נגמרות שלה. את הפרק הקודם סיימתי בשאלה, סביב ההשפעה האפשרית של קריסת תעשיית האופיום האפגנית על הכלכלה האפגנית, וכתוצאה מכך על הגאופוליטיקה האזורית של מרכז אסיה.
ובכן, למי מכם שהיה במתח, אתם יכולים להיות רגועים. כלכלת האופיום לא קרסה, ולמעשה היא אפילו פורחת ומשגשגת. אפגניסטן מנגד, לא כל כך. לפי כל ההערכות המצב באפגניסטן מחמיר והיא על סף קריסה כלכלית, אם עוד אפשר לכנות את מה שיש בה כלכלה. כתוצאה מכך, שנה לאחר היציאה האמריקאית שקעה אפגניסטן למשבר הומניטרי שמתפתח לכדי אסון אנושי. אבל משבר שפחות מעניין את מדינות המערב, עתה שאפגניסטן היא סתם עוד חור נידח שהאמריקאים לא שקועים בו.
לפי הערכות האו"ם וחוקרים במערב, ערך המטבע המקומי שהיה חלש ממילא, צנח עוד יותר והבנק העולמי מעריך שתוך חצי שנה מהנסיגה, הצטמצמה הכלכלה האפגנית בכ-30%. ארגון המזון העולמי פרסם מאז הנסיגה מספר אזהרות, אודות כך שאפגניסטן על סף אסון הומניטרי, וכי כ-23 מיליון אפגנים, למעלה מחצי האוכלוסייה, על סף רעב ותת תזונה. כל זה בזמן שכספי אפגניסטן בסך כשבעה מיליארד דולר, מוקפאים בחשבונות בנק על ידי ארה"ב והבנק העולמי.
המשמעות של המשבר הזה לסיפור שלנו, היא שהתלות של אפגניסטן בכל מקור הכנסה אחר גוברת. וזה אומר כמובן תלות גוברת בהכנסות מתעשיית הסמים האפגנית. זה יכול להסביר מדוע שנה לאחר שהשתלטו על השלטון, וחצי שנה לאחר שהודיעו על חרם מוחלט על אופיום וסמים באפגניסטן, הטאליבן לא ממהרים להראות נחישות כלשהי לפעול לחיסול תעשיית הסמים האפגנית.
בתחילה, לפחות בהצהרות, זה נראה אחרת. בניסיון לגרום לארה"ב ולקהילייה הבין לאומית לשחרר את הכספים המוקפאים ולזכות בהכרה מדינית, הטאליבן יצא בהצהרות מתוקשרות בדבר הכוונה לאסור גידול, ייצור, וסחר בסמים באפגניסטן. זה היה ניסיון של הטאליבן לשווק למערב תדמית חדשה סביב נושאים שהטאליבן סבר, שעליהם יוכל להגיע להבנות עם המערב. אבל הצהרות הטאליבן לא נפלו על אוזניים קשובות. ארה"ב, מרגע שיצאה מאפגניסטן, איבדה את רוב העניין בה. למעט כמובן ההתמקדות בחיסול פעילי טרור. כפי שהדגים חיסול מנהיג אל-קאעידה, איימן אל זוואהירי, בקיץ האחרון. לטפל בבעיית הסמים האפגנית? בבקשה, שיתכבדו האחרים.
פרט לזה, כמו בתקופת קלינטון בשנות התשעים, כשבתקשורת המערבית כן עוסקים באפגניסטן, סוגיה אחת מאפילה על כל שאר הסוגיות. וזו כמובן שאלת זכויות הנשים והדיכוי שלהן בידי הטאליבן. שאלת זכויות הנשים באפגניסטן הופכת לעניין מרכזי אף יותר במערב על רקע המחאה באירן, שהולכת ומסתמנת יותר ויותר כמאבק של נשות אירן על זכויותיהן. אלו, לצד הדיון הפנימי בארה"ב בנושא ההפלות, הופכים את זכויות הנשים לשאלה פוליטית מרכזית. במציאות כזו, הסיכוי שממשל ביידן ישקול, או שהקונגרס האמריקאי יסכים, לשחרר כספים ישירות לידי הטאליבן ערב בחירות האמצע, זאת מבלי לקבל מהם הישגים משמעותיים בנושא זכויות נשים, הסיכוי לכך הוא אפסי.
במובן הזה, עליית מרכזיותה של שאלת זכויות הנשים באפגניסטן כשיקול במדיניות החוץ האמריקאית, מראה שליציאה מאפגניסטן הייתה לפחות תועלת אחת ברורה: היא החזירה לסדר העדיפויות האמריקאי סדר יום ערכי רעיוני, שמשתלב בשאלות גאופוליטיות רחבות. אם בשני עשורים של שליטה אמריקאית באפגניסטן, נושאי זכויות אדם ובעיקר זכויות נשים, הוכפפו לשיקולים של המלחמה בטרור, או לשיקולי המלחמה בסמים, כעת ארה"ב משוחררת ממגבלות אלו.
אבל השאלה שעולה סביב השינוי הזה היא, האם ממשל ביידן לא שוגה באספירציות יתר בנושא, כפי ששגה ממשל קלינטון בשנות התשעים? שכן תחת לחץ התקשורת והאגף הפרוגרסיבי-ניצי במפלגה הדמוקרטית, נראה שממשל ביידן מכוון להישגים מוחלטים בנושא ולא ליעדים ראליים. הממשל דורש מהטאליבן לשמר לנשות אפגניסטן את אותן זכויות מהן נהנו תחת הממשלה הקודמת. אבל זו נקודת מוצא שהיא בבחינת משחק סכום אפס מול הטאליבן. הארגון מצוי במאבק פנימי בין הקיצונים של מועצת קנדהאר, ששואפים ליישם שלטון שריעה מוחלט, כזה שמזכיר את שלטונם בשנות התשעים, ומנגד, נמצאת הנהגת הטאליבן המתונה יחסית שיושבת בקאבול, בראשות המולה בארדר. הנהגה זו מבינה ששלטון לטווח ארוך יהיה אפשרי, רק באמצעות בניית מערכת דתית שמשולבת בתוך פרגמטיזם מדיני מסוים.
עכשיו, אני יודע שזה יקומם חלק מהמאזינות והמאזינים. שכן בשאיפה המערבית לפחות, הדרישה היא לכמה שיותר זכויות לנשים, ובצדק. אבל במציאות האפגנית השאלה צריכה להיות גם, מה אפשרי ראלית ומה ישיג השג חלקי עבור נשות אפגניסטן, אל מול המצב הנוכחי שלהן שהוא איום ונורא ביותר. שכן במקום להתמקד בדרישות מוחלטות, אולי רצוי שהממשל האמריקאי יכוון להשיג לנשות אפגניסטן זכויות שיהיו דומות, לפחות, לאלו המתקיימות במדינות מוסלמיות אחרות עמן מנהלת ארה"ב יחסים, כמו פקיסטן, או ערב הסעודית. נכון, לא הדוגמאות הכי מוצלחות לזכויות נשים וגם לא ממש דוגמאות מוצלחות ליחסים של ארה"ב עם מדינות מוסלמיות. אבל גאופוליטיקה זה ראליזם, לא אידאליזם.
אם מישהו מחפש סימן לאן הולכים היחסים בין ארה"ב לטאליבן, אז יש מי שרואים בעסקת חילופי שבויים, בואו נקרא לזה כך, בין ארה"ב והטאליבן, סימן לבאות. בתמורה לשחרור אזרח אמריקאי שהיה עצור בידי הטאליבן, שחררה ארה"ב את באשיר נורזאי, מי שמכונה "פאבלו אסקובר של אפגניסטן". אחד מגדולי סוחרי הסמים באפגניסטן ואדם שנחשב מקורב מאוד להנהגת הטאליבן. נורזאי הוא אחד המממנים הגדולים של הארגון בעבר ויתכן, שבעתיד. יש שמעריכים שהמשקל וההשפעה שלו בהנהגת הטאליבן וקרבתו למנהיג הארגון, המולה חאביטוללה, הביאו את ארה"ב לשחרר אותו כאמצעי לקדם את היחסים עם הטאליבן. אז כן, אולי עסקה לחרם סמים תמורת הכרה וסיוע לא תתרחש, אבל נראה שבדיפלומטיה החשאית בין ארה"ב והשלטון החדש באפגניסטן, סמים נותרו כלי משחק על שולחן השח-מט הדיפלומטי.
גאופוליטיקה חדשה – יריבויות ישנות
הסתכלות על המציאות באפגניסטן דרך התמקדות בשאלת יחסי הטאליבן ארה"ב והמערב, מעלה שאלה אחרת – האם זה בכלל רלוונטי? האם במציאות הגיאופוליטית העולמית הנוכחית לחץ אירופאי, או אמריקאי על הטאליבן בסוגית זכויות נשים ומיעוטים עוד בכלל רלוונטי? המציאות הגלובלית שהשתנתה במהירות מסחררת בשנה האחרונה, שמה בספק את ההנחה שאפגניסטן של הטאליבן, היא מדינה מבודדת ומצורעת שתלויה במערב. אבל ממילא הרבה מההנחות שנזרקו לאוויר בקיץ 2021, הולכות ונחשפות במערומיהן. שכן הטאליבן מצליח להסתדר לא רע יחסית בלי ההכרה מהמערב ובמקביל, נראה שארה"ב קוצרת רווחים גאופוליטיים בזכות היציאה מאפגניסטן.
יציאת ארה"ב מאפגניסטן הותירה וואקום במרכז אסיה. וואקום שכל מעצמות האזור מנסות למלא כעת. אם הנוכחות האמריקאית יצרה זהות אינטרסים בין יריבות אזוריות, עתה היציאה האמריקאית מחייה מחדש את אותן יריבויות גאו-אסטרטגיות וותיקות, שהנוכחות האמריקאית רק מיתנה. היריבות ההודית-פקיסטנית, היריבות הסינית-הודית, וכמובן היריבות הסונית שיעית, בין אירן וערב הסעודית ומדינות המפרץ הפרסי. כל היריבויות הללו משתקפות בדרך כזו, או אחרת, גם בשאלת עתיד אפגניסטן.
אם מסתכלים על היציאה האמריקאית מאפגניסטן דרך הפריזמה הזאת, בטח אחרי שנה שבה גילינו שרוסיה היא מוקד של חוסר יציבות גלובלית, וסין הופכת אסרטיבית אף יותר, הרי שהיציאה מאפגניסטן מתחילה להצטייר כמהלך גאו-אסטרטגי אמריקאי חכם, גם אם כזה שבא באיחור ניכר. במרחק של שנה, מי זוכר את הפרשנים באולפנים שהסבירו בהחלטיות וידענות, שהנסיגה היא עדות להיחלשות העוצמה האמריקאית, וכי זו לא תוכל לטפל בטרור באפגניסטן. אגב, אלו גם אותם פרשנים שהבטיחו חצי שנה אח"כ שרוסיה תכבוש את אוקראינה בתוך יומיים.
לרגע קצר הנסיגה האמריקאית אולי נראתה כמו רווח סיני, רוסי, או אירני. אבל בטווח הארוך היא רווח ברור לארה"ב. מדוע שארה"ב תהיה תקועה במרכז אסיה כבוררת המתחים האזורית, ולא תנצל את היריבויות האזוריות הללו לטובתה? במציאות שבה כל אחת מהמעצמות האזוריות שהזכרתי, רואה באפגניסטן מרחב השפעה פוטנציאלי, זה רק עניין של זמן עד שהן ימצאו עצמן במסלול התנגשות סביב אפגניסטן. די לחשוב על תרחיש בו רוסיה מזהה עלייה בנוכחות הסינית באפגניסטן, החצר האחורית שלה מבחינתה, כדי להעיר את כל השדים והפחדים של פוטין מפני הנוכחות הסינית במרכז אסיה.
המציאות הגאופוליטית החדשה הזו תקבל את הביטוי שלה, גם בהשפעה על תעשיית הסמים האפגנית, ועל האופן בו הטאליבן ישתמש בה ככלי דיפלומטי בגיאופוליטיקה האזורית. נראה שעל רקע הקשיים להשיג הכרה מדינית וסיוע מהמערב באמצעות "דיפלומטיית האופיום" שלו, פונה הטאליבן לשימוש בנושא במערכות היחסים שלו עם מדינות האזור. הטאליבן גישש אצל הסינים וגם אצל הרוסים, בנוגע לאפשרות של מאבק משותף בסמים, בתמורה לסיוע כלכלי ולהכרה דיפלומטית.
סין רוסיה ובוודאי פקיסטן ואירן, מושפעות פי כמה מתעשיית הסמים האפגנית. הרבה יותר מאשר ארה"ב, או אירופה. מעצם כך, להן יש לכאורה, את האינטרס הרב ביותר לשתף פעולה עם הטאליבן בנושא. אבל אלו לא ממש מתלהבות מעיסוק בנושא. בשנה שחלפה לחלקן כבר היו חיכוכים עם הטאליבן, ונכון לעכשיו אפשר לומר שמה שמעניין את רובן באפגניסטן, הוא העניין הביטחוני והחשש מזליגת טרור מאפגניסטן. בחלוף שנה, מסתבר שגם תחזיות הפרשנים שמדינות האזור יהיו להוטות מאוד לנצל את הפוטנציאל הכלכלי שטמון במשאבים של אפגניסטן, גם זה מסתבר כתחזיות רחוקות מדיוק.
אבל רוצות או לא, מדינות האזור לא יכולות להתעלם מתעשיית הסמים האפגנית. עד כה הן נהנו מ"רכיבה חינם" על גב האמריקאים ומאבקם בתעשיית הסמים האפגנית. אך היציאה האמריקאית שינתה גם את זה. רוסיה, סין, אירן, פקיסטן והודו, יצטרכו למצוא יחד, או לחוד, דרכים לטפל בשטף הסמים שזורם מאפגניסטן. דבר נוסף שמשותף להן, הוא שהן כולן "חברות" במועדון השמרני של מדיניות הסמים העולמית. זה אומר שתאורטית, הן יכולות להתחבר להצהרות של הטאליבן על חרם סמים. השאלה היא, האם מעבר לחיבור רעיוני, הן מוכנות לספק לטאליבן את התמורה הנדרשת בדמות סיוע כלכלי והכרה מדינית.
בזאר גאופוליטי
לכאורה, לטאליבן אמור להיות קל יותר להגיע להבנות עם מדינות האזור בכל נושא שהוא, מאשר עם המערב. את סין, רוסיה, פקיסטן, אירן והודו, לא מעניינים ענייני זכויות אדם ובטח לא זכויות נשים. גם לא משנה להן אם הטאליבן משתמש במאבק בתעשיית האופיום כדרך לדיכוי זכויות אדם ואזרח. השאלה החשובה באמת היא, עד כמה הן מעוניינות להיכנס למעורבות בתוך אפגניסטן, ולגבות את המעורבות הזו בהתחייבויות פוליטיות וכלכליות.
אם מסתכלים על הרקורד שלהן עד כה, התשובה היא שהן כנראה לא מאוד מעוניינות. רקורד התרומות של מדינות האזור לאפגניסטן, במובנים של סיוע כלכלי, די עלוב. קשה לחשוב שרובן, למעט סין, לאור המצב הכלכלי הקשה שלהן, יכולות להיות תחליף אמיתי לסיוע הכלכלי שאפגניסטן קיבלה מהמערב. אומנם מדינות כמו אוזבקיסטן מנהלות יחסים עם הטאליבן, בתקווה לקדם פרויקטים שיאפשרו מעבר רכבות וצינורות גז דרך אפגניסטן לנמלים בפקיסטן, אבל אף אחת מהן לא מוכנה להכיר בשלטון הטאליבן באפגניסטן, או לסייע כלכלית.
אומנם יש מי שטוענים, שלאור מעמדה כמעצמה גלובלית, לפחות כלכלית, סין תישא בנטל ותשתמש בכוחה הכלכלי לרכישת השפעה באפגניסטן. אבל סין בדרך כלל לא מנדבת כסף סתם. בטח לא בהיקפים שאפגניסטן צריכה. סין לרוב מעניקה הלוואות, אומנם בתנאים נוחים מאוד, אבל לרוב דורשת משהו בתמורה. במקרה של אפגניסטן, התרומה ככל הנראה תהיה בדמות זכויות לכריית מחצבים.
אבל בינתיים, חלפה לה שנה וסין לא מראה להיטות גדולה להיכנס לאפגניסטן. טוב, יש לה מספיק צרות משל עצמה. קורונה שממשיכה להשתולל בבית, משבר נדל"ן שמתפתח למשבר חובות מקיף, ומתח גאופוליטי מול ארה"ב סביב טאיוואן. אבל אלו הם תירוצים, או נסיבות לא מספקות. גם בעבר, כשהוצע לסין להיכנס להשקעות באפגניסטן, היא לא מיהרה לעשות כן, גם לא תחת חיזורי ממשלת אשרף גאהני, שעברה מן העולם לפני שנה. הסינים לא זורקים כסף לפח. הם קודם כל רוצים לראות מדינה מתפקדת ויציבה יחסית, עם שלטון אפקטיבי. את זה הטאליבן בונה לאט-לאט, והסינים עוקבים.
חוץ מזה, יש מי שמערער על הטענה שהמחצבים של אפגניסטן אטרקטיביים בעבור סין. עלות הכרייה שלהם, העדר תשתיות הובלה ראויות באפגניסטן, סיכונים פוליטיים וביטחוניים וקיום אלטרנטיבות כרייה זולות ובטוחות יותר בעולם, הופכים את המחצבים של אפגניסטן מהבטחה גדולה לכאב ראש שלא בטוח שיש טעם בכלל להתעסק אתו. ולסין יש דוגמה טובה לכאב הראש הזה. ב-2008 סין השקיעה במכרה נחושת באפגניסטן. מכרה שנחשב לשני בגודלו בעולם מבחינת פוטנציאל הכרייה. רק שמאז שרכשה את הזכויות בו, לא הצליחה סין להפוך אותו למכרה מתפקד ורווחי.
למרות פוטנציאל המחצבים של אפגניסטן, הדאגה המרכזית של סין באפגניסטן היא הפעילות של המחתרת האוייגורית, שמצאה מחסה ברצועה הצרה שמחברת בין אפגניסטן לסין. זאת, לצד פעילות של ארגון המכונה המפלגה האסלאמית של מזרח טורקסטן באותו אזור, גורמים לסין לחשוש שתחת הטאליבן רצועה זו תהפוך למוקד ממנו יפעלו ארגונים אלו בשטחה, ויחדרו למחוז קסינז'יאנג לביצוע פעולות טרור, או לחלופין, יבצעו פעולות טרור כנגד יעדים סיניים באפגניסטן עצמה.
בנוסף לזה, לסין יש חשש שאפגניסטן לא יציבה תשפיע על פרויקט הדגל הסיני במרכז אסיה – יוזמת החגורה והדרך הסינית, ה-BRI. דרך משי חדשה שסין משליכה עליה את יהבה כעתיד לפיתוח הכלכלי שלה כמעצמה עולמית. כחלק מהפרויקט הזה סין חתמה עם אפגניסטן עוד ב-2016, על הסכם שמכליל את אפגניסטן ביוזמה, והתחייבה לממן פרויקטים בסך כ-100 מיליון דולר באפגניסטן. אך עד היום סין לא מימשה מזה דבר.
שכן נכון לעכשיו, סין רואה באפגניסטן שלטון טאליבן שנוטה לצד האידאולוגי הקיצוני ומצוי בחיכוך פנימי בין הפלגים השונים שמרכיבים אותו. המציאות הזו לא גורמת לסין למהר ולהכניס את הראש והארנק שלה לתוך הביצה האפגנית. בשורה התחתונה, למרות מה שנראה כמו התחממות דיפלומטית בין אפגניסטן של הטאליבן וסין, המחשבה שסין תיתן לאפגניסטן סיוע כלכלי רחב, שווה ערך לזה שנתן המערב, רק בתמורה למאבק של הטאליבן בתעשיית הסמים, נושא סך הכול זניח בסדר היום ובמדיניות החוץ הסינית, זו מחשבה לא ראלית ודי נאיבית יש לומר. לא מסין תבוא לטאליבן ולאפגניסטן הישועה.
אם לא מסין, וכנראה גם לא מרוסיה ששקועה בצרות כלכליות ומדיניות משל עצמה, וגם לא מטורקיה שהאינפלציה עושה שמות בכלכלה שלה, ממי הטאליבן יכולים לקוות לסיוע כלכלי? הטאליבן יכול לקוות להמשך תמיכה ממדינות המפרץ הפרסי, כמו קטאר, או ערב הסעודית. מדינות מהן הגיע מימון רב לטאליבן בעבר, כשעוד היה ארגון טרור חתרני. אבל ספק אם המדינות הללו ירצו לכסות את הצ'ק השמן שנדרש כדי להחזיק מדינה כושלת כמו אפגניסטן. גם אם יסכימו, זה יבוא עם דרישות שלא יהיו בהכרח פחות קשות לטאליבן מאלו של המערב. העובדה שאלו שואפות להמשך תמיכה וחסות אמריקאית באזור, עשויה לחזק בכך את המנוף האמריקאי על הטאליבן.
אז עם מה נותר הטאליבן? ובכן, האלטרנטיבות האחרות של הטאליבן, הן פקיסטן, אירן והודו. שלוש מדינות משמעותיות דרכן עובר יצוא הסמים האפגני. נתחיל עם אירן. זו, במצבה הנוכחי, לא באמת מסוגלת לסייע כלכלית לטאליבן, גם אם הייתה מחשבה קלושה לכך. שכן היסטורית הטאליבן ואירן הם יריבים. גם אידאולוגית דתית, כסונים מול שיעים, וגם פוליטית-מדינית ואף עמדו על סף מלחמה ביניהם ב-1998. מבחינה גאופוליטית, אירן שואפת לנטרל השפעה של מעצמות אזוריות וגלובליות באפגניסטן, ושואפת למנוע מאפגניסטן מלהפוך לעוד מוקד כוח סוני באזור.
בנוסף, אירן סובלת יותר מכל מדינות האזור משטף של פליטים וסמים אפגנים שמגיעים לגבולה. אירן גם תלויה באספקת מים שמגיעים מהנהרות שבמערב אפגניסטן, ושחיוניים למחייה במחוזות המזרחיים שלה. היתקלויות עם מבריחי סמים וחיכוכים סביב נושא זכויות המים, היו מוקד ללא מעט סכסוכים בין שתי המדינות בשנה האחרונה. אירן מאשימה את הטאליבן, כי תחת שלטונו מפרה אפגניסטן את הסכם המים שחתמו המדינות ב-1973.
על כל אלו, מתווספת המחויבות שחשה אירן למיעוט השיעי-האזרי שבאפגניסטן, שחלקו נמנה כיום עם האופוזיציה לטאליבן. אומנם הטאליבן ואירן שותפים למאבק בפעילות הטרור של דאע"ש-חורסאן. אך מכל זה יוצא, שבעבור אירן בעיית הסמים האפגנית, היא רק עוד נושא אחד בתוך בליל אינטרסים שאירן צריכה לאזן באפגניסטן, ולא נושא שעומד בפני עצמו. בתמצית, לא תהיה זו אירן שתעניק לטאליבן הכרה מדינית, או סיוע כלכלי, רק בתמורה למאבק בסמים.
באופן דומה, נראה שבשנה מאז חזר לשלטון, הצליח הטאליבן להסתכסך עם התומכת הגדולה שלו עד כה, פקיסטן. בשנה האחרונה היחסים בין שתי המדינות הולכים ומתדרדרים, עד לכדי עימותים אלימים בין כוחות משני צדדי הגבול. חלק מהעימותים נוגעים לתקיפות שביצעה פקיסטן באפגניסטן, שמכוונות כנגד ארגון הטאליבן הפקיסטני ה-TTP. אך לפי דיווחים, חלק מהעימותים גם קשורים למאבקי שליטה על תנועת מבריחים בגבול. פקיסטן, שבפני עצמה עוברת טלטלה כלכלית ופוליטית פנימית, בין היתר על רקע משבר המזון והאנרגיה העולמי, זוכה עתה לטעום מכוס התרעלה של ארגונים קיצוניים שהיא רקחה ועודדה בעצמה לאורך שנים.
למתח הזה בוודאי שלא מוסיפה התחממות היחסים בין הטאליבן והיריבה הגדולה של פקיסטן, הודו. נכון להיום, הודו היא המעצמה האזורית החשובה ביותר עבור הטאליבן. ההשפעה אזורית של הודו באפגניסטן, מאפשרת לטאליבן להציב משקל נגד ללחצים של פקיסטן. שכן אם פקיסטן רואה באפגניסטן כעומק האסטרטגי שלה, הגברת הנוכחות ההודית באפגניסטן, הוא מהלך נגד גאופוליטי מתבקש. מעבר לזה, הודו היא גם שוק היעד הגדול ביותר לייצוא האפגני החוקי, שעמד על למעלה מ-411 מיליון ב-2017. לשם השוואה, באותה שנה הקף ההכנסות של אפגניסטן מייצוא חוקי לסין, עמד על שלושה מיליון דולר בלבד.
פרט לכך, מכל המעצמות האזוריות, כנראה שהודו היא זו שהכי אכפת לה מאפגניסטן. לא בהכרח מאהבה גדולה, אלא בעיקר כי השפעה הודית באפגניסטן משמרת לה אגף צפוני מול פקיסטן. ובעיקר, כי כמו כל מדינות האזור, גם הודו מוטרדת מאוד מהאפשרות של זליגת טרור מאפגניסטן לשטחה, או מהפיכת אפגניסטן למוקד אירוח של ארגוני טרור שעוינים להודו. מבחינות רבות מדובר בשינוי היסטורי בעמדת הודו כלפי הטאליבן. מאז שנות התשעים תמכה הודו ביריבים של הטאליבן. תחילה ב"בברית הצפונית" ואח"כ בממשלה האפגנית, עד לנפילתה. אך מכלול האינטרסים ההודי וחישובי ריאל-פוליטיק, מבאים לרוחות חדשות בעמדה ההודית כלפי הטאליבן. הודו פתחה במגעים דיפלומטיים עם הטאליבן באפריל 2022, ואף הייתה מהמדינות המובילות בשליחת סיוע הומניטרי לאפגניסטן, לאחר רעידת האדמה שפקדה אותה ביוני האחרון. צעדים אלו מסמלים את השינוי המשמעותי בעמדה ההודית, ואת ההכרה שלה בכך שבטווח הנראה לעין, אין אתגר ממשי לשלטון הטאליבן באפגניסטן.
למרות כל המגעים והגישושים עם מעצמות האזור, בשורה התחתונה, פרט למדינות המערב, אין לטאליבן הרבה אופציות טובות לסחור מולן את ההצעה לחיסול תעשיית הסמים בתמורה לסיוע כלכלי והכרה מדינית. המעצמות האזוריות הן לא באמת אלטרנטיבה לתרומות ולסיוע הכספי הנדיב שהגיע עד לפניי שנה מהמערב. ישנה אומנם אפשרות תאורטית, לרעיון קלוש של פתרון בינלאומי, שאני מעלה פה רק בשביל הפרוטוקול. והוא להפוך את אפגניסטן לאחת מיצרניות האופיום החוקיות בעולם.
באמנות הבין-לאומיות מוגדרות מספר מדינות ספציפיות כיצרניות חוקיות של פרג-האופיום. אלו מייצרות אותו כחומר גלם חוקי בסיסי לתעשיית התרופות העולמית. בריטניה למשל, היא אחת היצרניות הגדולות של פרג-האופיום. אז למה לא אפגניסטן? הצעה כזו יכולה לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לאפגניסטן לפני כשבעים שנה, כשהוציאו אותה ממאגר המגדלות החוקיות, כדי לרצות את אירן של השאה. זה לא רעיון חדש. הרעיון הזה כבר הוצע לאחר הפלישה האמריקאית, כאחת הדרכים לייצב את אפגניסטן ולהפוך את מחלת האופיום הכרונית שלה למקור הכנסה. גם אם כזה שהוא פחות רווחי מהתעשייה הלא-חוקית.
אבל כדי להגיע לשלב שבכלל מדברים על אפשרות כזו, אפגניסטן צריכה ממשלה מתפקדת שזוכה ללגיטימציה בין-לאומית ולהכרה מדינית. ככה חזרנו בתהליך מעגלי לעניין הביצה והתרנגולת. והביצים בסופו של דבר, נמצאות בסל של מדינות המערב. אלו צריכות להחליט מה יותר חשוב להן באפגניסטן: זכויות אדם ונשים, אפגניסטן יציבה ללא טרור, או מאבק בסחר בסמים. מה מדינות המערב החליטו עד כה? ובכן, שוב, התשובה היא שבמערב החליטו שלא להחליט. פרט לארה"ב, שבעיקר עסוקה בחיסול פעילי אל-קאעידה ומניעת טרור, שאר המערב לא ממש טורח לעסוק באפגניסטן ועייף מהעיסוק בה. בסיטואציה הזאת, מדינות המערב פשוט משלימות עם קיומה של אפגניסטן כמדינת סמים מובהקת, ומקבלות את הרעיון שאין באמת פתרון טוב לתעשיית הסמים האפגנית.
האירופאים סופגים בשתיקה את יצוא ההרואין האפגני למדינות האיחוד, לא במעט מתוך מחשבה ופחד, שעוד ניסיונות לטיפול באופיום האפגני, בעיקר ירעו את המצב. כאן כדאי להזכיר שוב את התרחיש עליו ספרתי בפרק הקודם. זה של מכון RAND, שצופה אפשרות שאופיאטים סינטטיים, כמו הפנטניל, יהפכו לתחליף להרואין האפגני גם באירופה. מה שיביא בתגובה לקריסת תעשיית הסמים האפגנית. התרחיש הזה כה מפחיד, עד שפרסומו הביא את הפרלמנט הבריטי לדון בו ובהערכות לקראתו, על רקע הצהרות חרם האופיום של הטאליבן. נכון לעכשיו, במקום לייצר עוד זעזועים דרך ניסיונות לטפל באופיום האפגני, האירופאים מעדיפים את המשך המדיניות הנוכחית שלהם, שמתמקדת במאבק בהברחת הסמים בגבולות האיחוד ובהרחבת שרותי הרווחה והבריאות. לאור התרחשים הפסימיים, לא בטוח כל כך שהם טועים.
אפילוג ראשון: אביב הגיע אופיום בא
התוצאה של המאזן הגיאופוליטי הזה, שבו לכול המדינות יש איזשהו אינטרס באפגניסטן וביחסים מול הטאליבן, אבל איש לא רוצה לקחת אחריות, היא שתעשיית הסמים האפגנית צומחת ופורחת. כן-כן, צומחת ופורחת. למרות שהטאליבן הכריז יותר מפעם אחת על חרם גורף כנגד סמים באפגניסטן, ולמרות תעמולה שניסתה להראות שהוא אוכף את החרם, למרות כל אלו, לא החרם על תעשיית האפדרה מנובמבר 2021 ולא החרם על תעשיית האופיום שהוכרז באפריל 2022, לא עצרו את התעשייה. אלו היו הצהרות יפות לתקשורת ללא גיבוי בפועל בשטח.
עכשיו, בואו נראה מה מצב תעשיית הסמים האפגנית, כששנת 2022 מתקרבת לסיומה. נתחיל עם תעשיית הממריצים. לפי דיווחים מאפגניסטן, מלאי האפדרה שנקצרה ונטחנה, הגיע לכמויות שיא והמסחר בבזאר עבדול-וואדוד שבבאקווה פורח מאי פעם. תמונות מהבזאר מתחילת השנה, מראות ערמות אפדרה ענקיות, שנראות אף בצילומי לווין כגבעות קטנות. לפי הערכות, הכמות הזו יכולה למלא ארבע בריכות אולימפיות. מומחים, כמו דיוויד מנספילד, מעריכים כי המלאי הזה עשוי להספיק לייצור של כ-220 טון מת'-אמפטמין.
התוצאה של הפריחה הזו בכמות חומר הגלם הייתה צניחת מחירים. בנובמבר 2021 מחיר האפדרה צנח ל-0.63 סנט/דולר לקילו, ומחיר האפדרין, חומר הבסיס לייצור מת'-אמפטמין, צנח לכדי 51 דולר לקילו. מחיר קילו מת'-אמפטמין, עמד אז על כ-200 דולר לקילו. המשמעות של צניחת המחירים הזו, היא שהרווחיות נשחקה. וכדי לפצות על השחיקה צריך לייצר יותר, ולכן צריך יותר אפדרה. מה שמסביר את הגידול הדרמטי בהיקף ובכמות המעבדות לזיקוק האפדרה באזור באקווה.
לפי הערכות, צניחת המחירים הזו, היא הסיבה האמיתית שהטאליבן החליט להטיל חרם על איסוף אפדרה. בניגוד למצופה, ייצרני האפדרה והאפדרין ושאר גורמים בתעשיית הסמים, בירכו על הודעת חרם האפדרה של משרד החקלאות האפגני. בתוך ימים קפץ מחיר קילו אפדרין לכ-230 דולר לקילו ומחיר "השישאה" זינק לכ-320 דולר לקילו. במאי 2022 כבר הגיע מחיר האפדרין והמת'אמפטמין לכדי 250 ו-550 דולר לקילו, בהתאמה. או בקיצור, חרם האפדרה הפך לאמצעי אלטרנטיבי להגדלת הכנסות עבור הטאליבן.
הסיפור הזה חזר על עצמו גם בתעשיית האופיום הוותיקה והטובה. באפריל 2022 בהודעה דרמטית שקיבלה לרגע בולטות בתקשורת המערבית, הודיע הטאליבן על חרם גורף על כל סוגי הסמים באפגניסטן. רק שבין הודעה למציאות, הפער גדול. בפועל, שנת 2022 תסתיים כשנה נוספת של פריחה ושגשוג עבור תעשיית האופיום האפגנית. בתחילה, כשהטאליבן השתלט על המדינה, זינק מחיר האופיום. זאת על רקע החששות מיחס השלטון החדש לתעשייה. אך מרגע שדברים החלו להתבהר, החלו מחירי האופיום לצנוח חזרה, אך נותרו יחסית גבוהים בהשוואה לעבר. זאת עקב שאלת החרם המרחפת מעל תמידית. לשאלה הזו יש השפעה ישירה על המסחר באופיום באפגניסטן. באפריל 2022 נסחר קילו אופיום טרי סביב מחיר של כ-190 דולר לקילו. המחיר הגבוה יחסית, למרות היצף של סחורה בשוק, מעיד שהסוחרים באופיום חוזים אפשרות למחסור עתידי בשוק. כך, או כך, במדינה במשבר כלכלי, מרגע שהובן שהטאליבן לא ממש נחוש מאוד לפעול כרגע כנגד תעשיית האופיום, יותר ויותר חקלאים פנו לזרוע פרג-אופיום. גידול ששוב הוכיח עצמו כמקור מחייה אמין ורווחי עבור האפגנים. התוצאה של כל זה היא בום גדול שהגיע בתנובת האופיום וההרואין, החל מאז אביב 2022.
בשורה התחתונה, תעשיית הסמים האפגנית פורחת. בגבולות של אפגניסטן עם אירן פקיסטן ובעצם עם כל מדינה שכנה, נרשמות תפיסות שיא של סמים שונים. אלו מצטברות כבר למאות טונות ויותר של סמים שנתפסו בשנה שחלפה, מאז עלה הטאליבן לשלטון. לפי הרשויות האירניות, בין מרץ 2020, שנה וחצי לפני עליית הטאליבן ועד מרץ 2022, נתפסו בגבול אירן-אפגניסטן כ-1,900 טון מצטבר של סמים מסוגים שונים. לפי הצי ההודי, מאז היציאה האמריקאית מאפגניסטן, הקף תפיסות הסמים באוקיינוס ההודי גדל באופן חסר תקדים. לפי ניתוח שפכים שנעשה ברשת הביוב של איסטנבול שבטורקיה, מת'אמפטמין שמוצאו באפגניסטן, הפך לסם השני הנפוץ בה לאחר קנאביס.
אפילוג שני ואחרון: אופיום והווילה בג'ונגל.
אני לא יכול לסיים את הסדרה הזו בלי כמה מילים על הקשר לישראל. ובכן, בצורה הכי בסיסית אפשר לסכם ולומר שלטעמי אין קשר. ישראל בקושי מושפעת מתעשיית הסמים האפגנית, ואם יש השלכות מסוימות על ישראל, הן נוגעות דווקא לאותו תרחיש שמעלה אפשרות לקריסת תעשיית האופיום האפגנית. קריסה כזו, שתאיץ את ההתדרדרות הכלכלית של אפגניסטן, וכתוצאה מכך את היציבות הפוליטית והביטחונית הפנימית בה, תאיץ את חוסר היציבות האזורית במרכז אסיה. התפתחות כזו תשפיע ישירות על האויבת הגדולה של ישראל, אירן.
כתוצאה מהתדרדרות כזו, גלי הגירה וחוסר יציבות ביטחונית באפגניסטן, ישאבו את תשומת הלב של המשטר האירני, שעסוק ממילא בצרות הפנימיות שלו. באפגניסטן מיעוט שיעי גדול של בני ההאזרה. מבין אלו גייסה והכשירה אירן חלק לא מבוטל מקאדר הלוחמים שהיא שלחה לסוריה. צעירים אפגנים שהתמריץ שלהם לצאת לסוריה היה יותר כלכלי מאשר בהכרח אידאליזם דתי. לכן תרחיש שבו המצב הכלכלי באפגניסטן יחמיר, עשוי לעודד צעירים נוספים כאלו להתגייס לשורות המליציות האירניות. זה הצד השלילי. בצד החיובי, בראייה צינית ראלית קרה, התערערות פנימית באפגניסטן וגלישה שלה שוב למלחמת אזרחים, עשויה להביא דווקא לחזרה של לוחמים האזרים אלו הביתה. העובדה שבני המיעוט האזרי באפגניסטן נתונים להתקפה מתמדת מצד כוחות סונים רדיקליים, כמו דאע"ש חורסאן, עשויה לגרום ללוחמים אלו שכרגע נמצאים בשורות המליציות האירניות בסוריה, לשוב לאפגניסטן כדי להגן על הכפרים והמשפחות שלהם, או אף כדי להיות חלק מחזית התנגדות חדשה שעשויה להתגבש כנגד הטאליבן.
נשמע מופרח? לא אם לוקחים בחשבון שבקיץ 2021 כשהטאליבן השתלט מחדש על אפגניסטן, נפוצו שמועות שאירן הציעה לממשלת גאהני הקורסת סיוע בדמות לוחמים ממליצית הפאטמיון שיושבת בסוריה. אם אירן תאלץ עתה לתמוך ולסייע למיעוטים השיעים באפגניסטן, מצב כזה ימתח עוד יותר את יכולתה לתחזק כוחות פרוקסי ברחבי האזור, ויגביר את המתח הפנימי מבית בתמורה. רווח לישראל.
אירן, שנהנתה מעשרים שנות שקט יחסי בגבולה המזרחי ומשלטון אפגני יחסית אוהד, גם אם תחת חסות אמריקאית, נאלצת עתה להתמודד שוב עם יריב סוני ותיק שמציב בפניה אתגר. אפגניסטן היא אחד מחמשת יעדי היצוא הגדולים של אירן. אירן, בפני עצמה, היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של אפגניסטן ושבעים אחוז מהייצוא האפגני החוקי לעולם עובר דרך אירן, שכן לאפגניסטן אין מוצא ימי. כל זה אומר, שבתגובת שרשרת אירן עצמה נפגעת כלכלית מקריסת הכלכלה האפגנית. טוב, לפחות את יצוא הסמים דרכה, אירן לא מפסידה. זה נשמע ציני וקר, אבל איך שלא נסובב את זה, מציאות כזו טובה לישראל יותר מכל איום טרור מדומיין שנשקף לישראל מאפגניסטן.
נכון, התערערות פנימית באפגניסטן עשויה להפוך אותה מחדש לאבן שואבת לקיצונים איסלמיים. אז מה. התפתחות כזו, אם אכן תתגבש, תחזיר את העיסוק בטרור לסדר היום העולמי. בראייה צינית קרה, זה לא בהכרח רע לישראל. ישראל ממילא מתמודדת עם בעיות טרור ולאפגניסטן השפעה מינורית עליה. מנגד, חזרה לסדר יום עולמי שעוסק בטרור ובמלחמה בו, היא מציאות פוליטית בין לאומית נוחה יותר לישראל.
בסופו של דבר, שאלת עתיד שדות האופיום של אפגניסטן, והשאלה האם הטאליבן ירשה לאפגנים להתפרנס מצמח הפלא המרדים ובכלל, מה יעלה בגורלה של תעשיית האופיום האפגנית במציאות הגלובלית המשתנה. השאלה הזאת תמשיך להתגלגל ולהשפיע, לא רק על אפגניסטן עצמה ועל עתידה, אלא גם על שכנותיה, ואולי אפילו קצת על הווילה הישראלית בג'ונגל.
בזאת תמה הסדרה "בחזרה לאפגניסטן". בה ביקשתי לקחת אתכם המאזינים למסע באפגניסטן ובתעשיית הסמים שלה. מקווה שהצלחתי, ומקווה שנהניתם ומצאתם עניין. בעתיד, אולי עוד אשוב לשם בחזרה, לפחות בפודקאסט. הכול תלוי באפגניסטן ובשדות פרג האופיום הנצחיים שלה.
להתראות.
עשבים שוטים 
[…] על כך, בפרק הבא. […]
אהבתיאהבתי
מת' הוא חומר סינתטי הלא כן? מה הקשר לאופיום האפגני?
אהבתיאהבתי
ממליץ לשמוע/או לקרוא את פרק 7 "דמעות האלוהים ברחובות קאבול" שעוסק בהסבר בדיוק של זה – כל התשובות שם. לטעמי אולי הפרק הכי טוב בסדרה.
בברכה
בנצי
אהבתיאהבתי