כיצד הייתה אמורה להיראות המלחמה בעזה אם הייתה מנוהלת משיקולים אסטרטגיים ולא משיקולי ההישרדות של נתניהו? איך היה ניתן לייצר לחץ צבאי שגם ילחץ את חמאס לעסקה וגם היה מביא בסוף להכרעתו?

כדי לענות על שאלות אלו אני רוצה להציע תובנות מהחוויה המוגבלת שלי במילואים (קצין מטה בחטיבה שלחמה בחאן יונס). אסייג ואציין שמה שאני כותב מייצג את תפיסתי בלבד ולא עמדה צבאית שאני מכיר, וזו אולי אף עמדה ביקורתית לתפיסת המערכת. מן הסתם, אני נמנע מלפרט דברים מסווגים, אך כשאני מציין שיש לי ידע /הבנה, זה מבוסס על הבנה קצת יותר מורכבת את הסיטואציה בעזה מהפרשן הרגיל (ואני אדם די רגיל בשגרה). חלק הדברים שאציין מוכרים ונאמרו בתקשורת באופן מופשט, אני רוצה להרחיב ולתת להם צורה ומבנה, כדי שמי שקורא יכול לדמות מול עיניו את הכשל האסטרטגי המתמשך שממשלת החידלון הזו הובילה ומובילה.

נתחיל בבוחן מציאות: את המלחמה בעזה היה ניתן לסיים במתכונתה המוכרת בסוף דצמבר-תחילת ינואר. לתפיסתי, מה שבא אח"כ היה דשדוש. מעשית וכידוע למי שעיניים (ושכל) בראשו, המלחמה הסתיימה כבר אז וגדודי חמאס פורקו. אך עבור רוב האנשים האמירה "פרקנו את גדודי חמאס" היא אמירה סתומה חסרת משמעות, שכן רובם לא מבינים את המדדים הצבאיים לפיהם נקבעת האמירה הזו.

האם האמירה נכונה? ברמה הצבאית כן, אך מעשית היא חסרת משמעות לשאלת סיום המלחמה. צה"ל פגע משמעותית בגדודי חמאס ויש ויכוח (שהוא לא העיקר) על עומק הפגיעה. אבל כמסגרת צבאית שיכולה לבצע משימות ייעודיות, כגון: פשיטה, מארבים במסגרות, התקפות-נגד מנוהלות, מאמץ אש מתואם, את כול אלו חמאס חדלה מלהיות מסוגלת מלבצע. בהגדרה זו, גדודי חמאס אכן פורקו.

רק שזו אליה וקוץ בה. כי טענתי היא, שלכל הפחות מאז הכניסה לחאן-יונס (אין לי הבנה די עמוקה על הלחימה בצפון הרצועה בתחילת המלחמה ולכן מסייג), חמאס נטש מרצונו את היכולת לבצע משימות אלו, שינה אסטרטגיה וזנח את תוכניות ההגנה שלו, יתכן לאור לקחים מפעולת צה"ל בצפון הרצועה, או יתכן, כפי שאני טוען, כי את היעד האסטרטגי העיקרי שלו השיג ב-07/10/2023. מעצם כך לא היה טעם והיגיון אסטרטגי מבחינתו לפעול עוד כמסגרת צבאית מאורגת.

אני משער שתקופה קצרה לאחר הפשיטה, מרגע שהובן בחמאס שצה"ל יבצע פלישה רחבה לרצועה ושישראל לא תנהל עוד "סבב" רגיל, ארגון חמאס בחר לחדול במכוון מלפעול כמסגרת מאורגנת, זאת כדי להשיג מטרה אסטרטגית אחרת – הישרדות ליום שאחרי. תובנה זו, שאני משער שהתגבשה אצלם עוד באוקטובר, הפכה להבנתי לעובדה ולהנחיה לדרג השטח עם חידוש הלחימה בתחילת דצמבר, מיד לאחר ההפוגה של עסקת החטופים הראשונה.

מה זה אומר בפועל? בחמאס הבינו שכדי לשרוד כגוף שלטוני וצבאי, פעולה במסגרת מאורגנת מסכנת את מטרת השרידות והחזרה לשלטון שלהם, ולכן שינו אסטרטגיה ועברו ללוחמת גרילה בה הוגדרו (במושגים שלי) שלוש משימות אסטרטגיות עיקריות: שרידות סד"כ מקסימלית, חיכוך מתמשך עם צה"ל בעלות-תועלת מינימלית ויצירת תודעת ניצחון, כשהמטרה העליונה – לשרוד ולחזור לשלוט בעזה.

כיצד חמאס מימש זאת? ראשית, נטש את שדה הקרב. חמאס נטשו באחוזים לא מבוטלים את שדה הקרב ועברו להתחבא, לא רק במנהרות, או בבתי חולים, אלא בעיקר בקרב האוכלוסייה במחסות הפליטים ברפיח ובעוד מקומות, זאת כדי לשמר די אנשים ליום שאחרי. לדוגמא, אם גדוד מסוים בחאן יונס מנה X אנשים, לא היה טעם מבחינתם שכל ה-X יישארו להילחם בצה"ל, אלא הושארו פחות, הרבה פחות, שבעיקר ביצעו ומבצעים את המשימה השנייה – גרילה. צורת הלחימה שצה"ל פוגש בארבעת החודשים האחרונים ושכבר בסוף דצמבר הגדרתי במושג "בט"ש גרילה". שלישית, הם מקפידים לייצר תודעת שרידות, ניצחון ומשילות באמצעות סרטונים של פגיעות בצה"ל, לוחמה פסיכולוגית סביב החטופים, מאבק לשליטה בשיירות הסיוע וניצול  תודעתי של המצב ההומניטרי לטובתם.

לאור שינוי זה בדרך הפעולה (והאסטרטגיה) של חמאס, רעיון הלחץ הצבאי על חמאס כמסגרת צבאית מאורגנת היה לא ישים לפחות מאז ראשית ינואר ולא רלוונטי גם כעת לקראת רפיח. זה לא אומר שלא היה צריך לבצע פעולה צבאית, אלא שהיה צריך לבצע אותה תוך הבנה שדרך פעולת האויב השתנתה ולעבור לפעול מול גרילה שמטרתה היא להרוויח זמן. כאן הכשל האסטרטגי הנוראי של נתניהו וממשלת החידלון שלו, שלמען הישרדותו הפוליטית והאישית מקריב לא רק את החטופים, אלא גם את ניהול המלחמה ואת הסיכויים להבסת חמאס.

כי כדי לנצח את אסטרטגיית הגרילה ומרוץ הזמן של חמאס, הכרחי לקשור את המהלך הצבאי, אם לא ליעד מדיני, אזי לכל הפחות לתשתית מדינית שתשלול מחמאס את התנאים שמאפשרים לו לחתור למטרת-העל (חזרה לשלטון). כיצד הייתה נראית אסטרטגיה שמותאמת להערכות ודפוס הפעולה החדש של חמאס? ובכן, זו הייתה מתמקדת בשלילת שני נכסים שקריטיים לחמאס למימוש המשימות והאסטרטגיה: האוכלוסייה והזמן ולא המנהרות. את המנהרות לא ניתן לשלול כשאתה במרוץ על השעון מול ארגון גרילה.

מדוע אוכלוסייה וזמן? כדי להסביר זאת יש לקבל אמת פשוטה שבישראל מתקשים לקבל: לחמאס לא אכפת מהעזתים והוא אדיש לסבלם, או למחאות מצידם. יש די מידע גלוי ולא גלוי שמעיד על כך. מבחינתם שהעזתים ירעבו. זה טוב להם במאבק על הזמן ובמשימת התודעה. סינוואר אמר זאת במו פיו בעבר ויש להאמין לו. לכן אסטרטגיה של לחץ על כלל האוכלוסייה נועדה מראש להיכשל והיא בבחינת ירייה עצמית ברגל.

ממה לחמאס כן אכפת? בעיקר מעצמם, או ליתר דיוק, לחמאס מאוד אכפת מהאנשים שלהם ומהמשפחות שלהם ודי עדויות מראות שהם מאוד-מאוד עסוקים בשאלה הזו, מכסף ועד מזון ועד מצב הבתים שלהם. לכן, באסטרטגיה נכונה מול חמאס שעבר ללוחמת גרילה, היה נדרש איפשהו בינואר להתחיל להפריד בין חמאס וכלל אוכלוסיית עזה ולא פחות חשוב, היה צריך להתחיל לגרום לו להילחץ מהזמן שאוזל. כיצד?

הפרדה, הבחנה, כיתור ומצור ופעולות שחיקה רציפה.

כדי לבדל  את חמאס מהאוכלוסייה ולהפעיל לחץ היכן שכואב לו (המשפחות שלהם ויכולתן לשרוד) היה ראשית צריך לטפל במשבר ההומניטרי. כיצד? לשיטתי באמצעות יצירת חיץ דרומי נוסף, דומה לזה שבציר נצרים, באזור ציר כיסופים. לאחר מכן התקפה על מחנות המרכז, טיהור שלהם והשגת שליטה לא רק מבצעית, אלא ניהולית-אפקטיבית. לטעמי, מסיבות שונות, מרכז הרצועה היה (ואולי עודנו) האזור בו ניתן להשיג פגיעה משמעותית בחמאס לא רק כארגון, אלא גם כישות גרילה ולהביאו הכי מהר לסף השמדה. לאחר מכן, היה צריך לבצע את הצעד שאני מעריך שהוא *המכשלה* לכל גרסה של תכנית כזו – הפיכת מחנות המרכז למרחב הומניטרי-מדיני אליו מפנים את כל מי שמדרום לקו כיסופים.

לאחר השגת שליטה על מרכז הרצועה, ישראל הייתה צריכה להודיע כי מחנות המרכז יהפכו למרחב הומניטרי שאליו יכנסו מקסימום סיוע הומניטרי מכל סוג, וכי תתאפשר בו תחילת שיקום ומזמינה את כל גופי הסיוע הבינ"ל להתחיל לפעול שם בחופשי, תחת ניהולה את המצב הביטחוני. לצד זאת, להודיע כי מעתה תופסק הכנסת סיוע מכל סוג ל"חמאסטן" שבדרום הרצועה. ישראל גם הייתה מודיעה כי בהמשך, ככל שיושגו תנאים דומים, המרחב ההומניטרי יורחב לצפון הרצועה. במקביל, ישראל הייתה צריכה להודיע כי היא מוכנה לגבש הסדר מדיני להקמת גוף בינ"ל, אליו יועבר ניהול המרחב. הכרזה זו הייתה פוגשת רעיונות שעולים כעת במערכת הבינ"ל והייתה מאפשרת לישראל להראות כמי שיוזמת פתרונות. על רעיון כזה אולי אכתוב בהמשך.

רק שלהכרזה זו הייתה צריכה להיות מגבלה אחת – הכניסה למרחב ההומניטרי הייתה נאסרת על משפחות חמאס במובן הרחב של ההגדרה, בעוד כל עזתי שאינו חמאס יהיה רשאי להיכנס בכפוף לסינון. זה היה משאיר, אני מעריך, עד-300 אלף אי ש ב"חמאסטן". אזור לחימה צבאי אליו אין מעתה כניסה של סיוע. האם היה זעם בינ"ל על ישראל שהיא הופכת את משפחות חמאס לבני ערובה? יתכן. ויתכן שמול אסטרטגיה ברורה שנותנת מענה הומניטרי לשאר ואופק מדיני (גם אם עמום) הביקורת הייתה זניחה. מעבר לכך, לישראל קייס משפטי סביר לטעון שאין להכניס את אלו, שכן הם "תשתית תומכת טרור וגרילה" הגדרה שצבאות אחרים נעזרו בהם באפגניסטן, עיראק ועוד.

חלוקה זו של הרצועה לשלוש, הפרדת חמאס משאר העזתים והכנסת רכיב מנגנון "יום שאחרי" הייתה מעניקה לאסטרטגיה הישראלית מספר יתרונות מול אסטרטגית הגרילה ומרוץ הזמן של חמאס. ראשית, היא הייתה מקלה את הלחץ הבינ"ל בסוגייה ההומניטרית ומגדילה את מרחב הלגיטימציה. שנית, היא הייתה מפעילה לחץ על חמאס למצוא פתרון למשפחותיו שנותרו בדרום הרצועה ללא מזון, מים וטיפול רפואי וכך מעבירה את נטל הזמן לחמאס. שלישית, זה היה מייצר מרחב לחימה פיזי נוח יותר לצה"ל לפעול בו. רביעית ולא פחות חשוב, מנגנון כלשהו של "היום שאחרי" היה מציב מעל חמאס איום מידי על מטרת העל שלו. בנוסף, נוכח התפתחויות כאלו, סביר שגם חיזבאללה היה מחשב  מסלול וחותר לסגירת הלחימה.

אני מאמין שנוכח לחץ כזה וכדי לעצור את השעון, חמאס היה נלחץ להשתמש בכלי היחיד שיש לו לעצור את הזמן – עסקת שבויים.

אבל כל זה כבר היסטוריה אלטרנטיבית. שכן תחת נתניהו לישראל מעולם לא הייתה אסטרטגיה ואין לה גם כעת. כל מה שיש הוא מאבק להישרדות. לא של החטופים, או מדינת ישראל, אלא שרידותו שלו ושל הנהגת חמאס. כפי שהאינטרסים של נתניהו וסינוואר התלכדו במדיניות האווילית שהובילה לאסון הנורא של השביעי לאוקטובר, כך הם מתלכדים גם כעת בגישתם המשותפת למלחמה: לשרוד אותה. מי שישלם את המחיר, ישלם. מבחינתם רק שזה לא יהיה הם.