איך הקורונה מוכיחה שההפגנות נגד ההפיכה המשטרית מצליחות ומשפיעות? הנה הסבר.

ראשית, אציין שאין לי שום עניין, או הבנה, במחקרי קורונה. לפני זמן מה בחיפוש אחר חומר על מקסיקו, נתקלתי במאמר הזה שעוסק בהשוואת התנהגות מנהיגים פופוליסטיים בזמן הקורונה. המאמר צד את עיני בשל ההשוואה בין נשיא מקסיקו אוברדור לנתניהו. שמרתי אותו בצד לקריאה עתידית ואז, באופן אירוני, חטפתי השבוע קורונה ונכנסתי לבידוד. מה שפינה לי זמן לקרוא.

ככל שקראתי את המאמר, הבנתי שמעבר למבט ההיסטורי על הפופוליזם של נתניהו בקורונה, הוא מספק לנו תובנות גם על ההווה והמאבק על הדמוקרטיה, ומבט על שיטת הפעולה של נתניהו ועד כמה הוא במצוקה כעת, לפחות בכל הנוגע לעיצוב נרטיב. אז הנה מה שגילה המאמר ומה שאפשר ללמוד על מצבנו כעת.

המאמר בדק כיצד, באסטרטגיות שונות, מנהיגים פופוליסטים רתמו את מגפת הקורונה והמדיניות כלפיה להגברת התמיכה העממית בהם. המאמר יוצא מהנחת מוצא בתאוריה של חקר הפופוליזם, שכל המנהיגים הפופוליסטיים שנבחנו, בולסנרו, אוברדור, מודי, נתניהו וארדואן, נמצאים בקמפיין מתמיד לגיוס תמיכה עממית בהם. לכן דווקא זמן של משבר הוא הזדמנות מצוינת לפופוליסטים לעצב מציאות שנוחה להם, באמצעות קידום הנרטיב שלהם אודות המגפה, מקורותיה, והדרך לנהל אותה. כך הם יכולים להגביר לעצמם לגיטימציה ואף למסך ניהול מדיניות כושל.

החוקרים שבחנו את הנרטיבים שעיצבו חמשת המנהיגים הללו בזמן המגפה, מצאו שונות באופן בו השתמש כל מנהיג במנגנוני גיוס תמיכה פופוליסטיים. אני לא אכנס כאן להסבר המתודולוגיה, אבל בתמצית, זה ניתוח תוכן איכותני של הצהרות בנוגע למגפה. משהו שכולנו זוכרים היטב מנאומי שמונה בערב של הראש הסגול לאומה בזמן הקורונה.

החוקרים מצאו, בניגוד להנחות קיימות, שרק בולסונרו בברזיל "שיחק לפי כללי ספר הפופוליזם הרפואי" בכך שהמעיט בידע מדעי, ובחומרת המגפה, עודד מחלוקת חברתית, והאשים אליטות ומגזרים בחברה. השאר, בהם נתניהו, לא פעלו כך ופנו לגיוס תמיכה באמצעות ניגון על נרטיב "העם-במרכז" ובמידה מסוימת על אחדות לאומית.

בכל הנוגע לנתניהו, המחקר מצא שזה דמה בפעולתו במידה מה לנשיא מקסיקו, לופז אוברדור. שניהם רכבו על פופוליזם שהתמקד בפניה לרעיון "העם-במרכז" ועל אחדות לאומית. שניהם בנו נרטיב שהתמקד ביכולת המנהיגותית האישית, כמי שיושיעו את העם ויצעידו אותו אל מחוץ לתקופת המשבר. החוקרים מציינים שנתניהו ביצע שינוי בתקופת הקורונה ופנה לנרטיב שהדגיש את חוסן האומה והאחדות הלאומית, על פני נטייתו המסורתית לנרטיב אנטי-לאליטה. לכך נוסף נרטיב "המנהיגות האישית" שהדגיש את "יכולת הניהול" האחראית שלו (לכאורה) כגורם שמאפשר את החוסן הלאומי. החוקרים מציינים כי כל החלטות מדיניות הקורונה (סגרים), החיסונים וכדומה, מוסגרו בשיח ורטוריקה לתוך מערך נרטיבים זה.

מה שעוד מעניין במאמר, הוא כיצד נתניהו יודע לעבור בין נרטיבים פופוליסטיים ואסטרטגיות גיוס. החוקרים טוענים ומוכיחים, כי עם המעבר שלו לאופוזיציה ביוני 2021, שינה נתניהו את שיטת גיוס תמיכת ההמונים. כיצד? אם בזמן הקורונה עמעם נתניהו את הנרטיב המשסע שדחק את ערביי ישראל מהשיח והכניס אותם תחת נרטיב "העם-במרכז" מרגע שקמה ממשלת השינוי, חזר נתניהו לדרכי עבר והעצים שוב את ההסתה על הרקע הלאומי.

המחקר מראה, שמה שאנו חווינו כקמפיין דה-לגיטימציה לממשלת בנט-לפיד, היה שינוי אסטרטגיות מובנה היטב בשיח הרטורי שיצר נתניהו. החוקרים מציינים כי נתניהו השתמש בטענות סביב מדיניות החיסונים והסגרים כדי להעצים מחדש את הנרטיב שתקף את "האליטה" והשתמש בנושא זה כדי למסגר את מדיניות הקורונה של בנט, כקונספירציה שמופעלת מטעם מנגנון דיכוי של האליטה וכהזנחה ניהולית וחוסר יכולת, זאת כדי להקרין על עצמו כמושיע בעל יכולות שיציל את ה"עם" שהוזנח.

כמה מסקנות על המצב הנוכחי:

ראשית, קודם נציין שפופוליזם הוא סט רעיונות צר על איך החברה צריכה להראות. הפופוליזם (כך מהמאמר) ידגיש תמיד שני מחנות "העם הטהור" ו"האליטה המושחתת" והפופוליסט תמיד יטען שהפוליטיקה צריכה לבטא את הרצון הכללי. זו הסיבה שהפופוליסט תמיד יהיה בקמפיין מתמשך, גם אם זכה בשלטון. שכן אם יחדל מהקמפיין, יהפוך את עצמו לממסד ל"אליטה" לאחראי.

וזה בדיוק מה שקורה בממשלת התועבה הזו. היא צבר חסר תקדים של פופוליסטים ברמה שלא הכרנו. הם כולם, כמפלגות ויחידים, בקמפיין מתמיד מרגע שהושבעו. והם לא יחדלו. ומאחר והם בקמפיין תמידי, הם צריכים נרטיב שתפקידו בקמפיין הפופוליסטי, הוא בפשטות לעשות "סטוריטלינג". הנרטיבים של הפופוליסט בונים סיפור שלם. סיפור שמציג, מפרש וממסגר נושא בצורה מסוימת. סיפור שכולל את כל המרכיבים הנדרשים: שחקנים, פעולות, עלילה, מקום וזמן.

החוקרים במאמר מציינים שלנרטיב תפקיד שנועד להעצים את האישיות, יכולת הביצוע, והקשרים הבינ"ל של הפופוליסט. וכדי שהנרטיב יחשב פופוליסטי, הוא צריך לבטא אחד, או שניים ממרכיבי היסוד הבאים: אנטי לאליטה (המדומיינת) והעמדת העם-במרכז. כל מרכיב מאלו עשוי לקבל עוצמת ביטוי משתנה בהתאם לנסיבות וצרכים. אם נסתכל על מצבו של נתניהו כרגע, הוא לא מצליח להעצים ולרתום לתועלתו אף אחד מהמרכיבים הללו, אלא אם נטעה ונתן לו.

המציאות של החודשיים האחרונים מראה שנתניהו איבד את יכולת בניית הנרטיב. הן ביחס למקורות המשבר (הביטחוני-חברתי-כלכלי-בינלאומי), והן ביחס לדרך הניהול (הביטחונית-פוליטית-כלכלית) של המשבר. אך לא פחות חשוב מכך, הוא איבד את היכולת לעצב את הנרטיב על המשמעויות וההשלכות של המשבר. כתוצאה, הסיפור שהוא סיפר עד לאחרונה לישראל ולעולם, סיפור שהתבסס על נרטיב אומת ההייטק, נרטיב מר כלכלה ונרטיב "צ'רצ'יל בן זמננו" מתפרק ויחד עמו מתפרק מיתוס נתניהו "כמר ביטחון".

המציאות היא מה שמפרק לנתניהו את היכולת לבנות נרטיבים ולספר את הסיפור. הוא אינו שולט בעלילה, בשחקנים, בתזמון, או במקומות. למשל, אם בזמן הקורונה נתניהו נמנע מדיון נרטיבי פופוליסטי (כפי שטראמפ עשה) במקורות  "האיום" (המגפה) כעת הוא עשה מספר ניסיונות כאלו, והם כשלו (כספים מגרמניה/אירן, לפיד/ברק וכדומה). גם בעלילה הוא לא שולט. הוא מנסה לבנות קו עלילה של אנטי-אליטה (רולקס, מרצדס) רק כדי לקבל גל מכתבי מחאה של טייסים ושלל מילואימניקים זועמים. השיסוי וההסתה שהוא מפעיל דווקא מערערים עוד יותר את המציאות שהוא מנסה לייצר, ומתנפצים על חומה בצורה של מחנה דמוקרטי רחב שתמונותיו מוכה ברחובות ישראל מנפצות את תעמולת מכונת הרעל.

אז עם מה הוא נותר? כל מה שנותר בידיו הוא מה שהחוקרים במאמר (שעוד לא ידעו לקראת מה אנו הולכים בישראל) מכנים "פרופגנדה" (תעמולה). כלי צר ומוגבל בהשפעתו ("להלום בהם", אנרכיסטים" "טרוריסטים") שהולך ונעשה פאתטי ועלוב משבוע הפגנות אחד למשנהו. בנוסף, הוא עוד עשוי לעשות ניסיון עלוב לחזור לנרטיב של "אחדות וחוסן לאומי בזמן משבר" כפי שעשה בזמן הקורונה, כי הוא חייב לשלוט בסיפור. בהעדר נרטיב ושליטה בסיפור, נתניהו לא יכול לנהל "קמפיין-מתמיד" אפקטיבי. לא מול מאות אלפי מפגינים וחברה תחת איום להתפרקות.

אך מצב המשבר הנוכחי, בניגוד לעבר, פועל לרעתו. לכן המשמעות היא, שכל כניעה, כל עצירה לפשרה מדומיינת "להסכמה לאומית" תאפשר לו לבנות נרטיב אלטרנטיבי ולנסות להשתלט מחדש על סיפור המשבר הלאומי ולמסגר אותו במונחי נרטיב של "אחדות לאומית" "וחסן לאומי" מזויפים. במאמר, החוקרים מציינים כי מנהיגים פופוליסטיים בזמן משבר עשויים לנהל אסטרטגיה דואלית. היינו, להיות אלו שמקדמים נרטיב "מכיל" שפונה "לעם-במרכז" ולאחדות, ומנגד להעביר את הגזלייטינג והנרטיב המשסע למדרג הפוליטי הנמוך יותר, או במקרה של ישראל, למכונת הרעל. וזה בדיוק מה שהוא עושה כעת. מפעיל תעמולה זולה, לצד ניסיון לגשש נרטיב חדש תחת הקריאה "להגיע להסכמה".

אבל זו הונאה. נתניהו לא שינה אסטרטגית גיוס תמיכה כפי שעשה בזמן הקורונה. הוא לא פונה לשיטת גיוס תמיכה רחבה מבוססות "חוסן ואחדות לאומית". כל מטרתו היא למנוע שחיקה מהתמיכה הקיימת בבסיס תומכיו וללכד אותם, ולנסות לייצר נרטיב חדש שהוא שולט בו. "פשרה" שלא תתבסס על הקפאה-עצירה מוחלטת של כל מהלך חקיקה לטווח זמן ארוך, תאפשר לנתניהו לייצר נרטיב חדש כזה. מה הנרטיב שהוא רוצה לייצר? נרטיב שבו עוצרים, אבל כדי לדון על החקיקה כפי שנבנתה עד כה. דגל שחור שלא ניתן לקבל, ומעבר לכך, סיכון ממשי למחאה. שכן לצאת מהנרטיב הזה על ידי הנעת המחאה, יהיה קשה מאוד. וזה מה שהוא רוצה. לפרק את המחאה על ידי מסגור נרטיב חדש.

חובה להבין, נתניהו נואש למו"מ שכזה ולדיבור אין סופי (וחסר התוחלת) כדי לארגן מחדש את סדר הנושאים הציבורי. הוא ניצב מול ציבור הולך וגדל בימין שלא מבין את ההתעקשות להפוך את "הרפורמה" לחזות הכול. אם יהיה מו"מ על ה"רפורמה" בתנאים שלו, ההבנה הגוברת בציבור הזה והמחאה שמתעוררת,  על כך שמדובר במהפכה משטרית, תיסוג לאחור. התהיות ישככו ונושאים בוערים שנוחים לו יותר (טרור, שטחים, כלכלה) יתפסו את תשומת הלב הציבורית. סביב אלו הוא ילכד מחדש את תומכיו.

אסור לתת לזה לקרות. נתניהו משחק על זמן, אסור בשום תכלית האיסור לאפשר לזה לקרות. האיום הגדול ביותר לכך הוא אותם פוליטיקאים באופוזיציה שקרנפותם אומנותם. פוליטיקאים שעסוקים תמידית בצורך להתנצל על ההתנגדות להפיכה המשטרית. לפי פרשנים פוליטיים, נתניהו מחפש סולם לרדת מהעץ. אסור לאופוזיציה להגיש לו אותו. הוא צריך לבנות אותו בעצמו. הוא צריך לבחור – להתקדם עם ההפיכה המשטרית ולזרוק את המדינה אל התהום, או לראשונה בחייו הפוליטיים, לסכן את יציבות ממשלתו בעבור עמו, ולגשת לנקודות המפלט היחידות שיש לו – עסקת טיעון קשוחה ולא נוחה, או אפשרות של בחירות.