בניסיון לחשוב על מוצא מהמשבר העמוק אליו נקלעה ישראל, יש מצב שכתבתי שטויות. אבל במציאות הנוכחית אני מוכן לזרוק לאוויר כל רעיון ומחשבה שעשויים לחלץ אותנו מסף התהום אליה הביא אותנו נתניהו. לכן בפוסט הזה אני אנסה להציע שני דברים. הראשון, הארוך יותר, ידון באידאל. תקראו בו דברים שבטח שמעתם כבר רצים בתקשורת, על מה נכון וראוי ערכית שיצא מהמשבר הזה. אלו דברים שאני זועק כבר שנים, וגם כתבתי בעבר, אבל אני מרגיש צורך לנסח שוב. למען עצמי, לאחרים. רגע לפני חורבן. החלק השני מעשי יותר, פוליטי, מלוכלך ומנסה להציע פתרון פוליטי עקום לנוע לעבר החלק הראשון, הראוי יותר.

אז איפה מתחילים? הדרך הבסיסית והיחידה לעצור את המשבר הזה ואת הנפילה של ישראל לתהום חברתית, ביטחונית וכלכלית, היא עצירת החקיקה. עצירת הדיונים בוועדת החוקה. הדמוקרטיה הישראלית לא תידון על גורלה כשגרזן מונחת על הצוואר. לא על התועבה הזו צריך לדון. על מה כן? על רפורמה במערכת הפוליטית. על רפורמה בשיטת המשטר. ההפיכה המשטרית, שכן זה מהמשמעות "הרפורמה המשפטית" חשפה את השלד הרעוע של הפוליטיקה הישראלית. שיטת משטר מיושנת שלא התעדכנה מאז ימי קום המדינה.

שבעים וחמש שנים היו פה רפורמות בכמעט כל דבר. כלכלה, תחבורה, בריאות, מיסים, מה לא. רק בשיטה הפוליטית לא נגעו. נכון, היה ניסיון חצי אפוי בשנות התשעים שבושל רע וכמחטף פוליטי לייצר שיטת בחירות מפוצלת ישירה לראשות הממשלה, והוא כשל. ניסיון שמרתיע מאז רבים מלנסות שוב. אבל זו בדיוק הטעות, צריך ללמוד מהטעות ולעשות את זה כמהלך לאומי ולא מהלך פוליטי שמשרת צרכים של אדם, או מפלגה. אותו ניסיון היה שינוי שיטת בחירות כושל (לבחירה ישירה), ולא דיון לאומי עמוק והכרחי בשיטת המשטר ומרכיביה. לא היה דיון באיזונים והבלמים ובעקרונות הדמוקרטיים שאנחנו רוצים שהשיטה הפוליטית תבטא.

הדיונים שאני משתתף בהם ברשתות החברתיות ובמעגלים החברתיים שלי בשבועות האחרונים מחדדים לי את הצורך הזה, שוב ושוב, שזה בעיקר מה שנדרש. יש שיאמרו, "חוקה עכשיו". מסכים. לא יודע כמה מעשי. יש שאומרים, אין סיכוי, הפוליטיקאים לא יתנו לזאת לקרות, שפוליטיקאים אף פעם לא ייקחו צעד שעשוי לסכן אותם. וזה נכון. אבל אם לא נוביל אותם לשם עכשיו, אז מתי? אם לא עכשיו, אז באמת לסגור את הבאסטה על המדינה הזו.

המציאות הזו החזירה אותי לדברים שכתבתי פה לפני 12 שנה ודומים למה שאני כותב עכשיו. מחאת 2011 הייתה רק קדימון חלש למה שאנו רואים כעת, אבל השורשים של שתי המחאות הם אותם שורשים. התפרקות החוזה בין האזרח למדינה והצורך לכתוב אותו מחדש. זו גם בדיוק הסיבה מדוע הניסוח של החוזה הזה מחדש, אסור שיהיה בידי הפוליטיקאים. כשהם עשו זאת בעבר, במעבר ההוא לבחירה ישירה בשנות התשעים, הם עשו זאת בצורה מחורבנת, מראיית התועלת הצרה שלהם. שינוי שיטת המשטר צריך להיות מהלך לאומי רחב בהובלת הנשיא, בוועדה לאומית רחבה לרפורמה מקיפה במערכת הפוליטית. סליחה, תיקון רפורמה מקיפה בשיטת המשטר. כינון חוקה? הלוואי. אבל אפשר גם לכנות זאת ביצור חוקי היסוד (כן, כבר יש) כך שיהיו מעודכנים ומאוזנים נכון לחיים שלנו היום.

מה וועדת הנשיא צריכה לכלול? בשלב הדיון הראשוני הכול. לדבר על הכול. אבל בעיקר על עקרונות לשיטה. במשבר הזה עד כה אנחנו בעיקר מדברים על מנגנונים ולא על עקרונות. רוצים איזון למערכת משפט? בסדר, אבל בואו נשאל מה היא הפרדת הרשויות הראויה ואיך מאזנים אותה מחדש. רוצים להגביר את המשילות ויכולת הממשלה לבצע? אוקיי. במקביל בואו נשאל איך מגבירים את הזיקה של הנבחר לבוחר, מחזקים את כוחה של הכנסת ויכולתה לאזן רשות מבצעת כוחנית ודורסנית. בואו נצמצם את התלות של חברי הכנסת במפלגה ובעומד בראשה. לחזק את הכנסת אומר להעביר כוח למחוקק כנציגי העם כדי להגביר את "רצון העם". ואם אנחנו שם, למה שלא ניתן גם כוח ישירות לעם עצמו? בואו נשאל איפה מכניסים מרכיבים של דמוקרטיה ישירה (למשל במשאל עם) בתוך השיטה. מדוע שלא נשאל מתי למשל אוסף אזרחים, או עצומה של מספיק אזרחים, יוכלו לקדם ולאלץ את הכנסת לדון בחקיקה שנבעה מיוזמת אזרחים? למה לא? וכמובן, מנגנון כזה יתן בלם נוסף ולגטימציה במקרה של הכרעות גורליות. מדוע שהכרעות גורליות, התנתקות, שינויי משטר, שינוי חוקי יסוד, או חקיקת חדשים, לא יעמדו למבחן משאל-עם? דמוקרטיה, לא הזיה.

בתוך זה, בואו נדבר על מה שמניע הכול, וזאת שיטת הבחירה. זו שהפכה את חברי הכנסת למוקיונים של ראשי המפלגות. לטעמי אין מניעה לדבר שוב על בחירה ישירה, בין אם במודל של אז, או פשוט בהגדרת מנדט מיידי לראש המפלגה הגדולה (ועל הדרך להגביל כמובן כהונות). אבל זה אומר, שגם משחררים אותו מתלות בכנסת לקיום הממשלה ואת הכנסת, מתלות בו לחקיקה ואישור תקציבים. או בפשטות: הכוח לבצע למבצעת וכוח הארנק (לממן) למחוקקת. איך הם יסכימו? במשחק הפוליטי החדש ביניהם.

ואי אפשר לדבר על שיטת הבחירות בלי לדבר על מה שמשחית אותה. צורת בחירת הנציגים. בין אם זו נעשית דרך פריימריז שהפכו מעיין של שחיתות וסיאוב, ומשמשים מראית עין של מינויים של ראש מפלגה חזק ומעגלי כוח פנימיים (ועדי עובדים), או בין אם אלו נעשים במודל הדיקטטורי של ראש מפלגה כל יכול. השיטות הללו למינוי נציגים בכנסת מצמצמות עד מאיינות את הזיקה בין הבוחר לנבחר. במקום זאת, בואו נציע את רעיון הפריימריז ביום הבוחר. כל מפלגה תקבע מי המועמדים שלה, אבל לא תדרג את הבחירה שלהם. את זה יעשו בוחרי המפלגות ביום הבחירות עצמו. ייצוג נכון יותר וזיקה גבוהה ורחבה יותר של הבוחר לנבחר.

דרמטי? לא יעבור? מרכז הליכוד לא ייתן לזה לקרות? אז בואו נרים ידיים? לכן בדיוק זה צריך להיות לא בידי הפוליטיקאים, אלא בידיי ועדה לאומית רחבה. וזה רק חצי מהדרך. בואו נחליט שמגדילים את הכנסת. כן, אני יודע שזה נשמע מצחיק, לאור מעמדה הנוכחי. אבל יש לה ולחבריה כל כך הרבה לעשות, כל כך הרבה לטפל. מה גם, שצריך יותר חברי כנסת כדי לפקח על הממשלה. לכן, אפשר להגדיל אותה ולחלק אותה לשניים. בית מפלגתי ובית אזורי אישי. יהיו בחירות לבית נוסף (בתוך הכנסת) אשר 50%-40% (נחליט ונתאים לאורך הזמן) מהנבחרים בו ייצגו אזור שונה על פי חלוקה דמוגרפית של האזור . כן, יש פה סכנת "ג'רימנדרינג" (הטיה בבחירת המחוזות), ולכן צריך לעצב נכון מראש ולמנוע "משחקים" ולכן שוב, אסור שזהיעשה בידי הפוליטיקאים.

אגב, הנה עוד מחשבה יפה. בתוך מודל אזורי כזה, של נציגויות אזוריות, אפשר להכניס "מחוז ישראלים בתפוצות". יהיו, נניח, לשם הדיון, ארבע נציגים לישראלים בתפוצות (ללא הקשר לחלוקה הגאוגרפית בתפוצה) שיבחרו מכלל קולות הישראלים בתפוצה. גם ניתן ביטוי לקולם עם השפעה פרופורציונלית וגם נחזק את זיקתם לארץ.

אני אגב, לא נעול על שום שיטה, או רעיון, ופתוח לשמוע ולהשתכנע. יש לי מתווה כללי שאני נוטה יותר לחבב, כי הוא מקדם עקרונות שחשובים בעיני (ייצוגיות, זיקה לבוחר, גיוון, חיזוק המחוקקת) אבל פתוח להשתכנע. כל הרעיונות שציינתי פה, קיימים שנים בשלל מכונים וגופים אקדמיים, מימין ומשמאל ולא אמנה את כולם פה. על כל מה שכתבתי יש עוד המון רעיונות וויכוחים. אבל זה הבסיס, לדעתי.

הבעיה של המשבר הזה אינה רעיונות טובים, או התכנות שלהם. הבעיה היא רצון טוב. אין ממנו. בעיקר לא בקואליציה. כן בעיקר לא בה. אני לא מתכוון לעשות פה איזה איזון קדוש מזויף ולטעון שיש שם. לכן,  אם הקואליציה רוצה לקדם רפורמה אמיתית, רחבה ומשמעותית, היא צריכה לבוא בידיים חפצות ונקיות ולהפגין רצון טוב. אבל היא מפחדת, בעיקר כי המשמעות עבור נתניהו והליכוד היא שזה יביא כמעט בוודאות להתפרקות הממשלה, שתלויה במהפכה המשטרית כדי לקדם את האינטרסים הצרים של מרכיביה. בקיצור, פלונטר.

אז איך יוצאים מהפלונטר? כדי לפתור את זה נדרשת, לדעתי, ההצעה הכואבת הבאה:

בהנחה והסיכוי שנתניהו יעשה למדינה טובה, ויפרוש לעבר עסקת טיעון (שכולל הרשעה וקלון) בהנחה והסיכוי לכך הוא אפסי, אזי יש שאומרים שהפתרון למשבר היא ממשלת אחדות לאומית. זו טעות. מעבר לכך שאין לזה באמת התכנות פוליטית ממשית, ממשלה שכזו רק תמוסס את התיקון הנדרש לשיטה הפוליטית. במקום זאת, הפתרון טמון דווקא בהפך, בממשלת מיעוט. הזוי? אולי. אבל הנה המתכון:

הבעיה העיקרית של נתניהו והליכוד היא עם החרדים. הם לחוצים לקדם את ההפיכה המשטרית בגלל חוק הגיוס והתקציבים שהם דורשים. וכן, גם בגלל טינתם ההיסטורית לבג"צ. הציונות הדתית? היא יכולה אולי לרצות לפרק על זה את הממשלה, אבל אין להם באמת לאן ללכת. זה הכי טוב שהם יקבלו אי פעם. לפחות בטווח ראה לעין. חוץ מזה, בהצעה שלי, הם יכולים לקום וללכת וכלום לא יקרה. איך? כך.

הצעד הראשון וההכרחי, הוא רצון טוב כאמור. נתניהו יודיע פומבית על עצירת כל מהלכי החקיקה של ההפיכה המשטרית. הוא יודיע על הסכמה להיפגש עם ראשי האופוזיציה אצל הנשיא לשם הענקת הסכמה לזה, לגבש ולהוביל וועדה לאומית שתורכב מכלל רכיבי החברה. רצוי שמנהיגי המפלגות החרדיות יבואו עמו גם. בתמורה לכך ולהסכמה לפתיחת הועדה הלאומית, האופוזיציה תמנע מלאתגר את הממשלה עם הצעות חוק בנושא הגיוס ועוד נושאים מערערים, שאינם נוגעים לחקיקת ההפיכה המשטרית. ראשיה יודיעו ויתחייבו על כך בפומבי בפני הציבור. הממשלה, יחד עם האופוזיציה, יגישו לבג"ץ בקשה לדחות כל החלטה בנושא עתירות גיוס קיימות, כדי לאפשר לכנסת להגיע להסכמות עתידיות בנושא חוק גיוס חדש, מתוך הועדה הלאומית. כל ההסכמות אליהן תגיע הוועדה, יכנסו לפועל רק מהבחירות ומהכנסת הבאה.

שנית, ביחס לאפשרות של יציאת סמוטריץ-בן גביר. אם זה יקרה, לא תופל הממשלה ע"י האופוזיציה, אלא זו תמשיך לכהן כממשלת מיעוט. הרי כך, או כך, נתניהו הוא בן ערובה של הקואליציה הפסיכוטית הנוכחית. אז למה שלא יהיה בן ערובה של שובים נוחים יותר שפויים יותר? שאליהם עצמם תמיד מופנה איום פוליטי תאורטי. לכן לטעמי, לנתניהו עצמו עדיף המצב השני. כזה שבו האופוזיציה תאפשר לממשלה שנה להתקיים (הזמן להשלמת דיוני הועדה הלאומית) כממשלת מיעוט עד סיום הדיונים אצל הנשיא. כולל בסיוע להעברת תקציב, על ידי קיזוז ח"כ החסרים לקואליציה באמצעות אי הצבעה, זאת בתנאי שהתקציב לא יכיל עיזים מוטרפות מקוממות. אגב, לא יהיה שום הסכם על התנאים האלו. למדנו שהסכמים שווים את קליפת השום. יהיו הצהרות פומביות להתחייבויות אלו ומי שיפר אותן יישא במחיר הציבורי של חזרת המשבר. מופרך? גם המציאות שנקלענו אליה.

עכשיו, יכול להיות שמה שיקרה מהדינמיקה הזו, זה שהכנסת תרצה לפרק את עצמה. ניחא. אם לא, שתנסה לגבש ממשלה חדשה, או שזו במתכונתה השלמה תמשיך עד תום כהונת הכנסת. ההצעה הזו לא קלה לעיכול. אני יודע שלא מעט ילגלגו שאני נאיבי, או יאשימו אותי שאני נכנע לסחטנות ובריונות הימין. אבל אם להסתכל על זה במבט צר, זו הצעה שמבטיחה לנתניהו לפחות שנה (שנה וחצי בפועל אם בסוף התקופה של כינוס הועדה הלאומית ילך לבחירות) בראשות הממשלה. תקופה שאולי בסופה רעיון עסקת טיעון לא בזויה גם יעבור יותר טוב ציבורית ופוליטית. זה הרבה-הרבה יותר ממה שיש לו כעת. והאופוזיציה? היא לא תשתוקק לנצל את המצב? האופוזיציה הבטיחה שתתמוך במה שטוב למדינה. כמהלך, זה טוב למדינה, אולי פחת לה.

כן, זו הצעה מורכבת, מסובכת, נאיבית, יש יאמרו הזויה. הצעה לא שלמה, לא נקייה, אוסף רעיונות חצי-אפוי. בטח יש שיציעו לגרוס אותה כטיפשות, אחרים אולי ימצאו בה אולי רעיונות להתקדמות. לא יודע, מחפש מוצא. במצב הנוכחי מבחינתי אני מוכן לשמוע ולהציע הכול, כל זמן שבא מרצון טוב. אולי בסוף תצא מההצעה הזאת מטבוחה, אבל לפחות זו תהיה מטבוחה חדשה. ומטבוחה חדשה עדיפה מסלט ירקות ישראלי פוליטי דלוח שכבר הרקיב, ושלרבים יש חשש אמיתי וכואב שעוד עלול להיגמר בדם.

---