קטר האופיום האפגני – עשבים שוטים
למי שעקב אחר הפרקים עד כה וגם למי שלא, המוטיב העיקרי שחוזר בהם ברור – החשיבות והמרכזיות של תעשיית האופיום לקיום ולמחייה של החברה האפגנית. בשני הפרקים הקרובים, אני אנסה להסביר מדוע האופיום כל כך חשוב לאפגניסטן ואצלול לתוך הסיפור הכלכלי שהוא משחק באפגניסטן.
אבל, רגע לפני שאצלול למספרים ולנתונים כלכליים, בואו נדבר על החומרים שעומדים בבסיס התעשייה התוססת הזאת. לטובת למי מכם שמצטרף לסדרה רק בפרק הזה, דעו שאני מדלג על ההגדרה של אופיום, פשוט כי אני מדבר עליו בתחילת הפרק השני בסדרה. אני אזכיר בקצרה, שאופיום הוא התוצר הראשוני שמופק מחליבת צמח פרג-האופיום והוא החומר הבסיס הראשוני, ממנו מופקים שאר החומרים המוכרים לנו כסמים נרקוטיים: מורפין והרואין. נתחיל עם המורפין.
מורפין: הוא אלקלואיד שמצוי בצמח הפרג, ומאחר והוא מופק בפועל ממיצוי האופיום, זכתה משפחת החומרים הנרקוטיים הזאת לכינוי "אופיואידים". באפגניסטן, מורפין מיוצר באופן לא חוקי על ידי בישול האופיום היבש עם מים, אבקת גיר, ואמוניום-כלוריד. המורפין כאלקלואיד טבעי, התגלה ב1804 על ידי רוקח גרמני בשם פרידריך שרטרנר. המורפין נחשב לאופיאט הוותיק ביותר. אם נתעלם כמובן מהאופיום עצמו. המורפין מוגדר בפקודת הסמים המסוכנים כסם פסיכו-אקטיבי ממכר שפועל על מערכת העצבים המרכזית. בשימוש רפואי חוקי הוא משמש בעיקר להרדמה ושיכוך כאבים.
מקור המילה מורפין, נגזר משמו של אל החלומות במיתולוגיה היוונית – מורפיאוס. היסטורית, השימוש המזיק במורפין התפשט עם המצאת המזרק ב-1853. ההתפתחות הטכנולוגית הזו יצרה שילוב קטלני של חומר ממכר ואמצעי החדרה יעיל לזרם הדם, שעל רקע מלחמת האזרחים האמריקאית ומאות אלפי חיילים פצועים, הביאה להתפשטות ההתמכרות למורפין. בעיית ההתמכרות למורפין, לצד התפתחות מדע הכימיה והרוקחות באותה עת, הביאו כימאים ורוקחים במערב לחפש אלטרנטיבות פחות ממכרות למורפין. התוצאה של החיפוש הזה, הולידה את ההרואין.
הרואין: הוא השלב הבא בשרשרת הסינטוז של המורפין מהאופיום. מאחר והרואין הוא סינטוז של מורפין, הוא נחשב לאופיואיד חצי-סינטטי ולא לאופיאט. השימוש במינוחים אופיאט ואופיואיד הן הבחנות סמנטיות בין נרקוטיקה ממקור טבעי ללא טבעי. בכל אופן, הרואין מיוצר על ידי בישול של המורפין עם חומצה אצטית ונתרן פחמתי. לכן גם השם המדעי שלו "דיאצטיל-מורפין". ההרואין סונטז לראשונה ב-1874 על ידי כימאי בריטי בשם רייט. אבל את "התהילה" (במרכאות) הוא קיבל כמותג של חברת "באייר" הגרמנית שאחד הרוקחים שלה, היינריך דרסר, זיהה אותו כחומר אפקטיבי יותר מהמורפין. בשלהי המאה התשע-עשרה הרואין שווק על ידי אותה "באייר" כמשכך כאבים אפקטיבי ובאופן אירוני, כתחליף לא ממכר למורפין ואף כטיפול לשיעול ילדים.
כשהחל מתגלה הקף ההתמכרות להרואין בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, בעיקר בארה"ב ובבריטניה, הפכו ההרואין והאופיום לחומרים המרכזיים שבגללם התפתח משטר הפיקוח הבין לאומי על סמים. עד לעלייה בשימוש העולמי בקוקאין והפיכת המריחואנה לשטן אנטי-חברתי, ועד להתרחבות השימוש באופיאטים סינטטיים בעשורים האחרונים, הרואין תמיד נחשב תמיד לשטן הגדול שעמד בלב המלחמה העולמית בסמים.
מה ההבדל בין מורפין, הרואין ואופיואידים אחרים? ובכן, פרט לתהליך ההכנה, ההבדל העיקרי הוא באפקטיביות שלהם בהפעלת הקולטנים האופיואידיים בגוף. או בפשטות, ככל שעוברים מחומר לחומר, נדרשת כמות פחותה, או רבה יותר. כשרופאים שחיפשו שיטה מדעית למדידה ורישום של כמות החומר הנדרשת לשם טיפול בכאב באמצעות משפחת החומרים הזאת, הם הגיעו לנוסחה שבה נהוג למדוד את הקפיצה מחומר לחומר במכפלה שמתייחסת למורפין כבסיס להערכת עוצמת האלחוש. כלומר יכולת החומר להרדמה, או לשיכוך כאב.
בנוסחה הזו, עוצמת ההשפעה של הרואין למשל, נחשבת כשווה פי שניים-עד-חמישה מזו של מורפין. היינו גרם הרואין שווה בהשפעתו ל2-עד-5 גרם מורפין. לעומת זאת, עוצמת ההשפעה של קודאין, סם נרקוטי אופיאטי אחר, פחותה מזו של המורפין ביחס של פחות מאחד. לכן קודאין נחשב גם לפחות מסוכן. הבעיה בנוסחה המדעית הזאת היא שהיא עוסקת במדידה של שיכוך כאב, פונקציה סובייקטיבית לחלוטין ולא עניין מדעי מדויק מאוד. בנוסף מה שהנוסחה הזו לא מודדת, זה את ההשפעה האחרת של החומרים הללו, זו שנחשבת ללא חוקית. האופוריה וההנאה שהשימוש בהם מייצר. לזה אין נוסחת מדידה.
אז נסכם: מורפין, קודאין והרואין הם חלק ממשפחה רחבה של סמים נרקוטיים המוכרים כאופיואידים. מונח שמתייחס לכל חומר שמתקשר עם קולטני האופיואיד בגוף האדם. זה בערך הכי הרבה ביולוגיה וכימיה שאני יכול לספק לכם בנושא. לכן לצד המורפין, האופיאט מהמקור הטבעי וההרואין, האופיואיד החצי-סינטטי חצי-טבעי, נכללים במשפחה זו גם חומרים אופיואידים אחרים, סינטטיים לגמרי, כמו מתדון וטרמדול וכן פנטניל וקארפנטניל. כולם חומרים שדומים במבנה הכימי שלהם למורפין ולהרואין "הטבעיים" אך אלו לא מגיעים ממקור טבעי.
לשני האחרונים, פנטניל וקארפנטניל יש "יתרון" עצום, שהוא גם הסיבה שהופכת אותם לכל כך מסוכנים וקטלניים במגפת האופיואידים בארה"ב. אם נחזור לרגע לנוסחת ההכפלה ההיא, אז ביחס למורפין, שני אלו חזקים פי 50 ואף עד פי 100, בהשוואה של גרם לגרם. אם כי זמן ההשפעה שלהם נחשב לקצר יותר מזה של הרואין. בכל מקרה, את העיסוק בשני אלו ובנזק שהם יצרו במגפת האופיאטים בארה"ב, אני משאיר לסדרת פרקים אחרת אותה אני מתכנן בנושא. עכשיו הגיע הזמן שנחזור לאופיום ולהרואין האפגני ולמקום החשוב שלהם בכלכלה האפגנית.
רכבת ההרים של קטר האופיום
כל מי שניסה אי פעם לחסל את תעשיית האופיום האפגנית, הטאליבן, האו"ם, האמריקאים, נאט"ו, או ממשלת אפגניסטן החופשית, אף אחד מאלו לה היה יכול לה. למרות כל המאמצים, אפגניסטן נותרה אסם האופיום וההרואין של העולם. לפי דו"ח הסמים השנתי האחרון של האו"ם, אפגניסטן מייצרת כ-85% מהאופיום המיוצר בעולם, ומספקת את הצריכה של כשמונים אחוזים מצרכני האופיאטים הלא חוקיים בעולם. הדו"ח מציין, שבשנת 2021 יוצרו באפגניסטן מעל ל-6,800 טון אופיום, שמייצגים פוטנציאל יצור של כ-320 טון הרואין טהור. לפי האו"ם, השווי של כל זה עבור אפגניסטן באותה שנה הסתכם בטווח שבין 1.8 ל – 2.7 מיליארד דולר. זה השווי בייצוא מאפגניסטן כמובן. אם בוחנים את עליית מחירי האופיום וההרואין לאורך שרשרת הערך שמחוץ לאפגניסטן, עד שהם מגיעים לשווקי היעד, אז כבר השווי קופץ פי כמה וכמה מעלה, אבל מזה אפגניסטן לא ממש רואה הרבה.
למרות המספרים המרשימים הללו, המציאות הכלכלית של תעשיית האופיום האפגנית רחוקה מלהיות ורודה. לאורך השנים היא ידעה עליות ומורדות, הן בכמות האופיום וההרואין שהיא שיצרה, והן בהכנסות שהיא הניבה. אבל כמו בכל תחום כלכלי מה שחשוב, הוא לא נקודת זמן מסוימת אלא המגמה. ובמקרה של תעשיית האופיום האפגנית המגמה ברורה – מעלה מעלה. בכל פעם שניסו לחנוק ולדכא אותה, תעשיית האופיום הצליחה להתאושש ולזנק חזרה מעלה, בדיוק כפי שהיה לאחר גירוש הטאליבן ב-2001 מרגע שהוסר החרם על גידול אופיום. באותו זמן, זינק היקף ייצור האופיום השנתי מכמעט אפס ב-2001 והגיע ב-2007 לכמעט 8,400 טון. מאז, הספיקה תעשיית האופיום האפגנית לשבור גם את השיא הזה, והגיעה, למרות תקופות של שפל והאטה, לשיא חדש כשב-2017 יצרה כ-9,000 טון אופיום. לפי אומדנים מסוימים אף עמדה התפוקה באותה שנה על קרוב יותר לעשרת אלפים טון אופיום.
התנועה של תעשיית האופיום בין גלי גאות ושפל, היא לא דבר חדש באפגניסטן. היא טבעית ומוכרת לייצרני האופיום. אלו מתמודדים עם שלל בעיות, בין אם בעיות טבעיות, ובין אם איך נאמר זאת? בעיות רגולטוריות. למשל, הלחץ של המדיניות האמריקאית על תעשיית האופיום לאחר 2008, לצד מחלת צמחים שפגעה אז קשות בגידולים, הורידה ב-2010 את תפוקת האופיום השנתית לשפל של כ-3,600 טון. נתון שנתן לאמריקאים ולממשלה האפגנית תחושה של הצלחה במלחמה בסמים.
אבל, כאמור, זו תעשייה נחושה שיודעת להתאושש. לאורך העשור האחרון חזרה וזינקה תעשיית האופיום האפגנית וייצרה לפי הערכות, תפוקה שנתית ממוצעת שנעה סביב הששת-אלפים טון בשנה. פלוס מינוס כן? אל תתפסו אותי על כמה מאות טונות לפה ושם. למי שזה נשמע כמו ירידה, או חלילה כמות לא מספקת, אז רק כדי לשים את הכמויות בפרופורציה. דו"ח האו"ם מעריך שהתפוקה הממוצעת הזאת לבדה, מספיקה כדי לייצר ולענות על כלל צריכת ההרואין העולמית. נכון לשנת 2021, האו"ם העריך שרק 12 מתוך 34 מחוזות שמרכיבים את אפגניסטן היו נקיים מגידולי פרג-אופיום. הדו"ח הראה שעיקר גידול האופיום באפגניסטן מתרכז בדרום מערב המדינה, במחוזות הלמנד, קנדאהר, פאראיה, נימרוז, באלאק ועוד כמה מחוזות אחרים. לפי הדו"ח, במחוזות הללו מגודלים כ-71% משדות פרג-האופיום של אפגניסטן, שהם בפועל מרבית התפוקה העולמית.
ומה קורה כיום תחת הטאליבן? ובכן, נכון לרגע זה, בזמן שאני מקליט את זה, למרות שהטאליבן הודיעו על חרם שאוסר על גידול וייצור אופיום, נראה ששנת 2022 צפויה להיות שנת שיא חדשה ושוברת שיאים. בשנת 2020 כשעוד הייתה נוכחות אמריקאית באפגניסטן, כבר התרחב הקף שדות פרג-האופיום באפגניסטן ב-37%. התרחבות זו תורגמה לקפיצה של שמונה אחוזים בתפוקת האופיום. יציאת ארה"ב באוגוסט האחרון וחודשי השלטון הראשונים של הטאליבן, בהם היה עסוק בעיקר בייצוב שליטתו במדינה, אפשרו לחקלאים אפגנים רבים לזרוע שדות אופיום בקצב מוגבר. עתה, כשעונת החליבה של 2022 בשיאה, נראה כי רבים מהחקלאים האפגנים ממהרים לייצר כמה שיותר אופיום כדי לממש את ההשקעה שלהם לפני שהטאליבן מחליט אם הוא מממש, או לא, את חרם האופיום עליו הוא הכריז.
חבל ההצלה האפגני
ניסיון להבין כמה שווה תעשיית האופיום לאפגניסטן, דומה לאותו סיפור על חמישה עוורים שנתקלים בפיל כשכל אחד אוחז בחלק אחר ומתאר משהו שונה לחלוטין מחברו. כדי לנסות ולהעריך את שווי תעשיית האופיום לאפגניסטן, צריך לדבר במונחים אפגניים ולעזוב לרגע את כל המספרים המפוצצים על השווי הכספי של הרואין ברחובות ברלין, או סידני. במונחים אפגניים הסכומים צנועים הרבה יותר. בעיקר כשמסתכלים על נקודת המוצא הבסיסית בשרשרת אספקת הסמים, החקלאי האפגני.
אם סוחר סמים בברלין עושה מיליונים מהרואין שהוא מוכר, החקלאי האפגני הממוצע רחוק מזה שנות אור. כדי להבין עד כמה דחוקה יחסית הפרנסה גם מהאופיום, צריך לדבר על מונח בסיסי בכלכלת הסמים והוא "מחיר שער החווה". שזה בפשטות המחיר שהחקלאי מקבל עבור, במקרה שלנו, קילו אופיום. בשנת 2020 לאחר שנות גאות המחיר של קילו אופיום יבש צנח לכ-55 דולר לקילו. במחיר הזה, כשמכפילים את התפוקה השנתית הממוצעת של בערך 6500 טון, מקבלים תעשייה שהייתה שווה ב-2020, במונחים של מחיר "שער חווה" קצת מעל ל-350 מיליון דולר. כלומר זה מה שהכניסו החקלאים האפגנים באותה שנה. בהמשך עוד נראה שהרווח הנקי לחקלאי קטן הרבה יותר.
הבעיה עם האומדנים הללו, היא שיש עליהם מחלוקת. האומדנים משתנים בהתאם לעליות ולירידות של תעשיית האופיום ובהתאם להשפעה של היצע והביקוש לאופיום בשוק. אם נסתכל למשל על שנת 2017, שנת שיא בתפוקת האופיום, ההערכה אז של משרד האו"ם לסמים ופשיעה טענה, שבמונחים של ייצוא, תעשיית האופיום הכניסה באותה שנה לאפגניסטן משהו שבין 4.1 ל- 6.6 מיליארד דולר. מתוך הסכום הזה נטען ש-1.4 מיליארד דולר הגיעו לכיס החקלאים האפגניים. מכאן שמחיר האופיום עמד בזמנו על כ-140 דולר לקילו. מחיר שדומה למחירים עליהם מדברים כיום בעונת החליבה של 2022.
כל המספרים המבלבלים הללו פחות משמעותיים כמו העובדה שלא משנה איזה אומדן ניקח, במונחים של תל"ג (תוצר לאומי גולמי) פעילות תעשיית האופיום לבדה מייצגת משהו שהוא בין שליש לרבע מכלל פעילות הסקטור החקלאי באפגניסטן, ומשהו שהוא בין 6 עד 14 אחוזים מכלל התל"ג האפגני. לשם השוואה, כלל הייצוא החוקי של אפגניסטן עמד בזמנו על כתשעה אחוזים מהתל"ג. וזה אני מזכיר במציאות שהייתה עוד מדינה מתפקדת תקינה עם כלכלה יחסית סדירה. כיום, לאחר היציאה האמריקאית והתרסקות הכלכלה האפגנית, סביר להניח שהחלק של תעשיית האופיום בתל"ג האפגני, הפך גדול ומשמעותי הרבה יותר.
המספרים והחישובים המפוצצים הללו מפחיתים מחשיבות תעשיית האופיום לאפגניסטן. כל האומדנים הללו מחשבים רק את הערך הישיר של תעשיית האופיום לחקלאים ולתל"ג ומתעלמים מהתרומה הנלוות של תעשיית האופיום לכלל הפעילות הכלכלית באפגניסטן. דו"ח האו"ם מעריך שאם לוקחים בחשבון את התרומה הנלוות של תעשיית האופיום לתעסוקה במשק ולעסקים נלווים, כמו תעשיית חומרי הגלם, אספקת ציוד חקלאי, חומרי דישון, בנקאות, הובלות וכדומה, אם לוקחים את התרומה לכל זה הרי שבפועל תעשיית האופיום מניעה כדי שליש עד רבע מכלל התל"ג האפגני.
וזה לב העניין. החשיבות של תעשיית האופיום לאפגניסטן איננה במחירים המפוצצים של הרואין ברחובות אירופה. חשיבות תעשיית האופיום, הוא בעצם היותה עמוד התווך של הכלכלה האפגנית. עמוד תווך שכל תחום חיים כלכלי וחברתי תלוי בו. עמוד תווך שעד היום שום פעילות כלכלית אחרת לא הצליחה להחליף. כשמדברים על אפגניסטן כמדינת-סמים על זה מדובר. לא על כמות האופיום שמיוצרת בה. מספיק להסתכל על התרומה של תעשיית האופיום לתעסוקה האפגנית כדי להבין.
בדו"ח של SIGAR, אותו מבקר מיוחד מטעם הקונגרס האמריקאי, הוערך שכ-350 עד 600 אלף אפגנים מועסקים ישירות במשרות מלאות בתעשיית האופיום האפגנית. אם מכפילים את המספר הזה במספר הנפשות של משפחה אפגנית ממוצעת, הערכה היא שכעשרה אחוז מהאוכלוסייה האפגנית תלויה ישירות בעבודה בחקלאות פרג-האופיום לבדה. כשלוקחים בחשבון שבאפגניסטן, עוד טרם עליית הטאליבן, בין רבע לחצי מהאוכלוסייה סבלה מאבטלה כרונית, הרי שהאחוז הזה שכן מועסק בתעשיית האופיום, מהווה נתח משמעותי מכלל אלו שבכלל מועסקים.
במציאות האפגנית, לפני עליית הטאליבן מחדש ובטח שאחרי, אין ממש אלטרנטיבות תעסוקה ממשיות לעבודה בתעשיית האופיום. קשה למצוא ענף חקלאי מקביל שמייצר הקף תעסוקה דומה. תעשיית האופיום בכל תחומיה היא עתירת כוח אדם, בעיקר בשל החליבה הידנית של צמח הפרג. זה הופך את התעשייה למקור תעסוקה זמין יותר מול ענפים חקלאיים אחרים, כמו חיטה למשל. לפי הערכות, היחס הוא חמישה מועסקים בגידול פרג-האופיום על כל מועסק בגידול חיטה. וזה לא רק עניין של תעסוקה כוללת, אלא גם עניין של תעסוקה מגדרית. עבור נשים אפגניות רבות, בעיקר אלו באזורים החקלאיים, עבודה בחקלאות פרג-האופיום היא לעיתים העבודה הכמעט יחידה שמותר להן לצאת מהבית לעסוק בה. לכן המשמעות מהאפשרות שממשלת הטאליבן תפעל לחיסול שדות הפרג, היא ששוב מי שיפגעו מכך ראשונות יהיו נשות אפגניסטן.
אוקיי, אופיום הוא קריטי לכלכלה האפגנית, הבנו. עכשיו תגיד, אז למה שלא כולם פשוט יגדלו פרג-אופיום וככה אפגניסטן לא תקרוס למשבר כלכלי והומניטרי? ובכן שוב, כרגיל זה לא כל כך פשוט. גם במדינה אגררית נחשלת חסרת משילות כמו אפגניסטן, עדיין יש חסמי כניסה לשוק. יזם אופיום שאפתן עדיין צריך לקנות אדמה, זרעים, חומרי גלם וציוד חקלאי, והוא צריך לשכור כוח אדם. בשביל כל זה חקלאי האופיום הנמרץ צריך הון ראשוני. ברוב המקרים מה שהחקלאים עושים זה לקחת הלוואה באשראי, עד שהשדה יניב תנובה שתתורגם לאופיום ולכסף. זה כמובן בהנחה והממשלה לא תשמיד את שדה הפרג ולא תחרים את תוצרת האופיום. ובשביל אשראי צריך ללכת לבנק. אבל במקרה של אפגניסטן מערכת הבנקאות הכושלת והמושחתת, לא ממהרת להלוות כסף לחקלאים עניים עבור קניית זרעי פרג-אופיום. לכן את האשראי החקלאים בדרך כלל מלווים מאילי המלחמה המקומיים ומסוחרי האופיום הגדולים.
התוצאה של חסם האשראי הזה היא תלות כלכלית חברתית של החקלאים האפגנים ברשתות ההברחה ובאילי המלחמה המקומיים. במציאות הזאת החקלאים חייבים להצליח בגידול ולייצר כמה שיותר אופיום. שכן אם שדה פרג-האופיום יושמד חלילה, או שהאופיום עצמו ייתפס ויוחרם, החקלאי האפגני לא רק שיהיה בלי כסף לאכול, הוא גם יהיה חייב כסף לאילי המלחמה ולסוחרי הסמים על ההלוואות שלקח.
כדי לשלם על ההלוואות הללו, החקלאי האפגני עשוי לפנות לדרכים אחרות. הוא עשוי לשעבד את המשק, למכור אדמות, או לעיתים לשעבד את אחד מהילדים, או למכור את אחת מהבנות ככלה. המציאות הזו מכניסה חקלאים אפגנים רבים למעגל הלוואות מתמשך, שבו הם לוקחים עוד ועוד הלוואות, כדי לגדל יותר ויותר פרג-אופיום, בתקווה שיצליחו לייצר מספיק אופיום מתישהו כדי לסגור את החוב. אך עבור רבים המעגל לרוב לא נסגר והם נותרים במעגל הלוואות מתמשך ותלות בתעשיית האופיום.
המחלה ההולנדית של האופיום האפגני
ההשפעות של תעשיית האופיום האפגנית לא מסתכמות בשוק האשראי המקומי. לתעשייה השפעות מאקרו חיוביות ושליליות על הכלכלה האפגנית, כשמצד אחד כאמור, היא חבל הצלה לאפגנים רבים ומנוע כלכלי שמזין שלל סקטורים כלכליים במדינה הנחשלת. בנוסף, תעשיית האופיום היא המקור הכמעט יחיד להזרמת מטבע זר לאפגניסטן, בעיקר כעת שפסקו התרומות ממדינות המערב. תעשיית האופיום מהווה בפועל את עיקר הייצוא האפגני. מהצד השני, תעשיית האופיום מייצרת השפעות שליליות על הכלכלה האפגנית. היא מגבירה את אינפלציה וגם טרם עליית הטאליבן העלתה את מחירי הנדל"ן באפגניסטן. במקביל, תעשיית האופיום מייצרת עיוותים בסיסיים בכלכלה המקומית, שכן תחומים כלכליים אחרים פחות אטרקטיביים ותעשיות חוקיות פוטנציאליות התקשו לצמוח. לכן קשה לראות כיצד כעת, נוכח המצוקה הכלכלית וההומניטארית המחריפה תחת הטאליבן, התנאים הבסיסיים הללו ישתנו לטובה.
כל זה לפני שדברנו על הכוח המשחית של תעשיית האופיום על מרכיב שלטוני ועל כך שרוב ההכנסות של התעשייה, כלל לא מניבות מיסים והכנסות למדינה האפגנית. וזה לא שלא קיימת מערכת מיסוי על תעשיית האופיום. דוח משרד האו"ם לסמים ופשיעה משנת 2018, העריך שרק מהמיסוי הלא רשמי על גידול אופיום, הניבו גורמי שלטון ובעלי כוח באפגניסטן 29 מיליון דולר רק באותה שנה. מהסכום הזה כ-18 מיליון דולר הלכו לקבוצות כוח שונות שפעלו נגד הממשלה אפגנית. 6 מיליון דולר הגיעו לבעלי כוח מקומיים, או בשם האחר, לראשי השבטים. עוד 3 מיליון דולר הגיעו לפי ההערכה לכיסים של פקידי ממשל ומשטרה.
הסכומים הלא מרשימים הללו לא מתייחסים כמובן להכנסות האחרות שיש לכל בעלי הכוח הללו מהמעורבות הישירה שלהם כמובן בסחר ישיר באופיום והרואין. כאן הרווחים שלהם גדלים משמעותית. בכל אופן חשוב לזכור, מאחר ואין מס רשמי על תעשיית האופיום, דבר מזה לא תרם להכנסות המדינה האפגנית. מערכת המס הלא פורמלית הזו, דמי חסות וסחיטה בשם הנכון שלה, מחברת את המערכת הכלכלית של תעשיית האופיום למערכות החברתיות והפוליטיות באפגניסטן. חקלאי אפגני שרוצה לשרוד צריך להיות מקושר למספיק מוקדי כוח, כדי שיעלימו עין משדה פרג-האופיום שלו, או שלחלופין יגנו עליו ועל שדות הפרג שלו. לשם כך נועדו דמי החסות. לא אחת, כדי לזכות בהגנה חקלאים וסוחרי אופיום יעסיקו בני משפחה של אנשי ממשל, או גורמים אחרים כדרך לשלם על חסות. במקרים אחרים הם עשויים לדאוג לחתן נכון את הבנות שלהם, כדי שיווצרו הקשרים המשפחתיים והכלכליים הנכונים במקום הנכון.
המציאות הזו יוצרות שרשרת אין סופית של קשרי גומלין ואינטרסים צולבים, שמעוגנים לא אחת בקשרים משפחתיים ושבטיים, שבפני עצמם מעוגנים לתוך שורת משרות ממשלתיות שמחולקות למקורבים. בשרשרת הזאת, החקלאי, סוחר האופיום, נהג המשאית שמבריח את סחורה ובעצם כל מי שבשרשרת, צריך לשלם לשוטר המקומי, או למפקד המשטרה המקומי, שצריך בפני עצמו, לדאוג לשמן את הממונה עליו. וככה הלאה, הממונה דואג למושל, שדואג בעצמו להעביר למפקד הצבא המקומי, או נתח לגורמי כוח בקאבול. כך מתקיים באפגניסטן מעגל אין סופי של כלכלה, אופיום ופוליטיקה ששלובים אלו באלו.
התיאור הזה של מעגל החיים האפגני סביב תעשיית האופיום, שונה מאוד מהאופן שבו תעשיית האופיום מוצגת לרוב במערב. שם אחד הנרטיבים המרכזיים, שהוא אפילו סוג של מיתוס, הוא זה שנוטה להתמקד במעורבות של הטאליבן בסחר הסמים. הנרטיב המערבי מתאר רווחים עצומים שמפיק הארגון מתעשיית האופיום ומהסחר בסמים. אבל בין מיתוס למציאות, יש פער רחב.
על כך, בפרק הבא.
עשבים שוטים 