סופת ברזל בשדות הפרג – עשבים שוטים
בשנת 2004 קצת אחרי שנוסדה מחדש כרפובליקה איסלמית חופשית ודמוקרטית, הצהירו ממשלת אפגניסטן וסוכנויות בין לאומיות בדוח משותף מיוחד על עתיד אפגניסטן, את המשפט הבא שהיה בו זמנית מאוד אופטימי ונאיבי, באותה מידה שהיה פסימי ונבואי:
"נתיב אחד מוביל לדמוקרטיה משגשגת, עצמאית כלכלית, ידידותית למערב, המשמשת כגשר תרבותי בין מוסלמים והחברה המערבית ופועלת כל כדי לסתור את התיזה אודות "התנגשות הציוויליזציות". הנתיב השני מוביל לעבר מדינת סמים, הנשלטת בידי מאפיה ומתאפיינת בהעדר חוק ושלטון מליציות אזוריות."
שמונה-עשרה שנים אח"כ כבר ברור באיזה נתיב אפגניסטן צעדה. ולא היה צריך לחכות שמונה-עשרה שנים. ב-2009, חמש שנים אחרי הדברים הללו כבר תאר ריצ'ארד הולברוק, אז השליח המיוחד של אובמה לאפגניסטן את המדיניות האמריקאית בה "כתוכנית הכושלת ובזבוז הכסף הגדול ביותר שראיתי בארבעים שנות שירותי בממשלים שונים". כך במילותיו שלו. כל מי שזוכר את מראות קיץ 2021 יודע עד כמה הוא צדק כבר אז.
את הפרק הקודם סיימתי בשלהי כהונת ממשל בוש הבן, שהתחיל להתפכח מהפנטזיה הפרועה לבנות באפגניסטן מדינה דמוקרטית פרו-מערבית וגם מהיומרה לחסל את תעשיית האופיום האפגנית. יומרה שממשל בוש שפך עליה משאבים ואנרגיה בלי סוף.
בניגוד לקודמו, ממשל אובמה תפס את השהות באפגניסטן ככישלון מועד ובזבוז אדיר של כסף, אבל גם הוא לא עתיד לשנות את האובססיה האמריקאית, שמתעקשת להפוך כישלון מביך לטרגדיה כואבת. אם בוש חלם לבנות באפגניסטן אומה חדשה דמוקרטית, אובמה בעיקר רצה ליצור תנאים שיאפשרו לארה"ב לצאת משם. שינוי הגישה ביחס למאבק בסמים באפגניסטן היה חלק מזה. הדיווחים שהביא השליח המיוחד הולברוק מהשטח, הבהירו שהמאמצים לביעור שדות פרג-האופיום רק מקוממים את האזרחים האפגנים כנגד הממשלה בקאבול, מחלישים את התמיכה בה ומחזקים את הטאליבן. לכן משלהי 2009 החליט ממשל אובמה, להפסיק לממן את פעילות אמריקאית לביעור שדות פרג והשאיר זאת להחלטת הממשלה האפגנית. זו בתמורה הצהירה שהטיפול בשדות פרג-האופיום יישאר החלטה מקומית של המושלים. או בפשטות, היא הניחה לחתולים לשמור על השמנת.
זה לא שאובמה זנח את המלחמה בסמים באפגניסטן. במקום לשרוף ולרסס שדות הממשל קידם מדיניות חדשה, שהתמקדה במה שממשל אובמה הצטיין בו באופן כללי – סיכולים ממוקדים. הממשל העדיף להתמקד בלכידת מבריחי סמים בכירים בעלי קשרים לטאליבן. במקביל, הממשל שוב קידם תוכניות לשיקום ופיתוח כלכלי. האם זה אומר שמשהו מכל זה הצליח? לא ממש. האם זה אומר שזה היה יעיל, או חסכוני יותר מהתוכניות של ממשל בוש? גם לא ממש. אבל אפגניסטן כבר ממילא הפכה לבור החרא אליו שפכו האמריקאים טריליון דולר במשך שני עשורים ואי אפשר לנקות את ממשל אובמה מחלק מהאחריות לכך.
על מה בדיוק שפכו את הסכום הזה? הנה דוגמא קטנה שמתמצתת את כישלון המדיניות האמריקאית. מתוך כלל תקציב הפעילות באפגניסטן לשנת 2010, הקצה ממשל אובמה 250 מיליון דולר ל-USAID, זרוע הסיוע האזרחי של מחלקת המדינה. כל התקציב הזה, רבע מיליארד דולר בשנה אחת, הוקצב לתוכנית פיתוח כלכלי שנועדה לשני מחוזות בלבד באפגניסטן: הלמנד וקנדאהר. לב תעשיית האופיום האפגנית.
אז כן, האמריקאים אולי לא אוהבים לממן תוכניות סוציאליות בארה"ב עצמה, אבל במדינות אחרות? למה לא, בכיף! וזה לא שתחשבו לרגע שהתוכניות נבנו מתוך איזשהו חזון מרחיק לכת. הן היו קצרות מועד, עם תכלית ברורה שכל מטרתה הייתה לקנות שקט ויציבות זמנית. תכנית הפיתוח הכלכלי בהלמנד וקנדאהר מימנה עבודות דחק זמניות בפרויקטים יזומים, כמו ניקוי תעלות השקיה, תיקון כבישים, בניית ממגורות לזרעים ושאר המצאות שיצרו תעסוקה פיקטיבית מבלי לבסס אלטרנטיבה כלכלית ממשית לתעשיית האופיום. כך, בזמן שבארה"ב אנשים רעבו ללחם איבדו בתים וחסכונות חיים לאחר המשבר הכלכלי של 2008, באפגניסטן הממשל האמריקאי פיזר כסף ממסוקים.
מה זה פיזר? מטפורית ריסס שטרות במקום חומרי הדברה. ניקח לדוגמא אזור אחד בשם נאווה שבמחוז הלמנד שמנה אז 75 אלף איש. באותה שנה ב-2010, חילק ממשל אובמה רק באזור הזה, סיוע כלכלי מצטבר של 30 מיליון דולר. שזה 400 דולר לנפש, כשההכנסה השנתית הממוצעת לנפש באפגניסטן עמדה אז על 300 דולר. ושלא תחשבו לכם שזה היה הנתח העיקרי של הכסף האמריקאי שנשפך באפגניסטן. בדו"ח מסכם של המבקר המיוחד שמינה הקונגרס האמריקאי, שמוכר בשם SIGAR (בתרגום עקום: החקירה המיוחדת הכללית של שיקום אפגניסטן) בדוח שלו נקבע שמהסכום הכולל של 8.62 מיליארד דולר שהממשל האמריקאי שפך בין 2002 ל-2017, על פעולות מכל סוג שהוא למאבק בסמים באפגניסטן, מתוך כל הסכום הזה רק 1.46 מיליארד דולר הוקצו לטובת פיתוח כלכלי אלטרנטיבי. מה עשו עם כל השאר? השאר הלך לפח. נשרף על מבצעים חסרי תוחלת לריסוס וביעור שדות פרג ומעבדות יצור הרואין.
הזורעים ברינה – בדמעה יקצורו
הדוגמא שהזכרתי קודם היא רק קצה המזלג ואפשר היה להתנחם, אם הפיאסקו הזה היה נגמר רק בזריקת כסף לפח. הבעיה הייתה שהוא לא. תוכניות הפיתוח הכלכלי לא רק שלא הרחיקו את האפגנים משדות פרג-האופיום, הן יצרו באופן לא מכוון שוב תמריצים לפריחת תעשיית הסמים האפגנית והכינו אותה לשגשוג הענק אליו תגיע לקראת שלהי השהות האמריקאית באפגניסטן. באופן אירוני גם בסיפור הזה "גנראל היסטוריה" חוזר על עצמו כמו באגדת קסמים אפגנית, והפעם במה שמכונה פרויקט "אזור המזון של עמק הלמנד".
אם אתם זוכרים בפרק הראשון בסדרה, סיפרתי על תכנית שנקרא "פרויקט עמק הלמנד". ובכן למי שלא זוכר, או שלא שמע את הפרק הראשון "פרויקט עמק הלמנד" היה פרויקט שיסדו האמריקאים ב-1945 ושעמו התחילה המעורבות ההיסטורית הראשונה של ארה"ב באפגניסטן. הפרויקט היה יוזמה אמריקאית שהציעה סיוע כלכלי לבניית תשתיות חקלאיות, בתמורה לנכונות הממשלה האפגנית לפעול לצמצום גידולי הפרג. ובכן, כמו ב-1945 גם בשלהי 2008 מחוז הלמנד חזר לשחק תפקיד מרכזי במאמצים לצמצום תעשיית האופיום האפגנית. רק שב-2008 הסיפור מתחיל עם הודעה של הבריטים, שנמאס להם.
ב-2008, קצת אחרי שטוני בלייר מניח את הכפפות ופורש מראשות הממשלה, הבריטים שנשאו באחריות הכלכלית והביטחונית על מחוז הלמנד, מודיעים לאמריקאים שנמאס להם ממשחקי השוטרים והגנבים בהלמנד וכי הם מיצו את המרדף אחר סמים בשדות האופיום של אפגניסטן. הבריטים מודיעים לאמריקאים שהם מחזירים כלאחר כבוד את האחריות לטיפול הביטחוני והכלכלי באזור. האמריקאים, בניסיון למצוא פתרון נוח ומכובד ליציאה הבריטית מהאזור, מכריזים יחד עם הבריטים והממשלה האפגנית על פרויקט פיתוח חקלאי ממשלתי משותף בהובלה בריטית. מטרת הפרויקט: לפתח חקלאות אלטרנטיבית במחוז הלמנד כתחליף לחקלאות פרג-האופיום. הפרויקט מקבל את השם המבטיח "אזור המזון של הלמנד".
השאיפה של הפרויקט הייתה יומרנית, בלשון המעטה. הלמנד, שהייתה אחראית לכ-50 אחוזים מגידולי פרג-האופיום האפגני ככלל, יועדה להפוך, תחת התוכנית, לאסם החיטה של אפגניסטן. התוכנית הציעה לחקלאים האפגנים זרעי חיטה וחומרי דישון בחינם, כן והובטח להם כי יושקעו כספים בפיתוח וחיזוק התשתיות החקלאיות באזור כמו סכרים ותעלות השקיה, שנדרשו כדי להבטיח אספקת מים סדירה. לצד זאת, הממשלה האפגנית הכריזה חרם שאסר על גידול פרג-האופיום. כדי לממש את כל זה ממשל אובמה לקח על עצמו את האחריות הצבאית לניהול האזור, ותגבר אותו משמעותית כחלק ממה שנודע כמהלך התגבור המאסיבי של שלושים אלף חיילים לאפגניסטן שיזם הממשל בשלהי 2009.
בשנה הראשונה של התוכנית זה אכן עבד. התמריצים הכלכליים, לצד הנוכחות הצבאית האמריקאית המוגברת, הביאו לצניחה של כ-37% בגידולי פרג-האופיום בהלמנד. אבל להצלחת התוכנית תרמו גם נסיבות אחרות לא מתוכננות. הצניחה באותה עת במחירי האופיום וההרואין, תוצאה של שנות גאות קודמות בגידולים, לצד עלייה מנגד במחירי החיטה העולמית, הפכו לזמן קצר את היוצרות ולרגע היסטורי קצר חיטה הייתה שווה יותר מאופיום. לרגע היסטורי קצר נדמה היה שסוף-סוף מדיניות הגידולים האלטרנטיביים והאסטרטגיה האמריקאית באפגניסטן ככלל מצליחה.
אבל כמו כל דבר באפגניסטן, זו הייתה הצלחה קצרת מועד. אפשר אולי להוציא את החקלאים האפגנים משדות הפרג, אבל אי אפשר להוציא את האופיום מהחקלאים האפגנים. או בקיצור, כדי שהתוכנית באמת תצליח היא הייתה צריכה להוכיח את עצמה לאורך זמן ולהראות לחקלאים שאלטרנטיבות כמו החיטה, הן ברות קיימא לאורך זמן. אבל זמן זה משהו שלא ממש היה לממשל אמריקאי ששאף לעזוב כמה שיותר מהר.
חוץ מזה, לפרויקט המזון של עמק הלמנד היו בעיות נוספות, ובראשן המחלה האפגנית הישנה. שחיתות. הפרויקט אולי סבסד לחקלאים זרעים וקמח לצרכי קיום, אבל בפועל הסיוע הגיע למעטים מהם. מבנה הפוליטיקה האפגנית והכוח שהיה שמור בידי אילי המלחמה המקומיים, הבטיח שחלוקת המשאבים של הפרויקט נעשתה בשיטה האפגנית הישנה והטובה: שמור לי ואשמור לך. חלוקה למקורבים לצלחת "ולמאליקים" (מנהיגי השבטים המקומיים) ולכל מי שיכלו להציע למושל, או לשלטון בקאבול משהו בתמורה – מודיעין, שוחד, או כוח פוליטי. מי שלא היה מקורב, או לא היה לו מה להציע, נותר רעב. אם החקלאיים העניים של אפגניסטן נדרשו להוכחה נוספת שהממשלה בקאבול משרתת רק את עצמה ואת הפולשים הזרים, הם קיבלו אותה. במציאות הזו, עבור רבים מעניי הלמנד ואפגניסטן ככלל, הטאליבן כבר לא נראה כמו אלטרנטיבה כל כך נוראה.
בסופו של דבר, פרויקט אזור המזון של חבל הלמנד נכשל והופסק ב-2012. אבל בדיוק כמו אותו פרויקט היסטורי מ-1945, גם הפרויקט של 2009 יצר תנאים לשגשוג עתידי של תעשיית האופיום. הפרויקט באופן לא מכוון, הביא לעלייה באבטלה במחוז הלמנד. החקלאים שהסכימו לעבור לגדל חיטה במקום אופיום, נדרשו להרבה פחות ידיים עובדות ורבים מעובדי הכפיים העונתיים, שמצאו עד כה פרנסה בחקלאות עתירת העבודה של שדות פרג-האופיום, מצאו עצמם עתה מובטלים. במצוקתם, הם פנו לחפש פתרונות פרנסה. חלק היגר לערים, בעוד אחרים פנו לעסוק במה שהם יודעים – לגדל את פרג-האופיום.
רבים מהמובטלים פנו לשכור שטחים במדבר הלמנד, והתחילו לגדל את מה שהם מכירים: פרג-האופיום. הבחירה בפרג לא נבעה רק מההכרות הקודמת שלהם עמו, אלא גם בגלל העובדה שהוא הבחירה ההגיונית ביותר לאדמת המדבר הקשה. בתנאים של בצורת תמידית, החקלאים העניים העדיפו לצמצם סיכונים והתמקדו בגידול עמיד יחסית, שאומנם שדורש מעט יותר השקיה מחיטה, אבל שבניגוד אליה, מניב יבול גם בתנאי בצורת. כך, ככל שפרויקט "אזור המזון של עמק הלמנד" דחק עוד ועוד חקלאים אפגנים עניים לאזורי המדבר, כך צמחו עוד ועוד חוות חדשות של גידולי פרג-אופיום. חוות אלו התגברו על הבצורת המדברית והפריחו את שממת מדבר הלמנד באמצעות פאנלים סלולריים זולים מסין שהניעו משאבות מים.
סיום הפרויקט ב-2012 רק הבטיח קאם-בק מטאורי לתעשיית האופיום. הפרויקט שהועבר רשמית לניהול מלא של הממשלה האפגנית קרס וזו איבדה שוב שטחים במחוז הלמנד לטובת הטאליבן, שהלך והשתלט על האזור. תחת חסות הטאליבן, חזרו חקלאים רבים לגדל את פרג-האופיום, רק עם יתרון גדול נוסף בדמות התשתיות החקלאיות שנבנו במסגרת התוכנית. התוצאה של כל זה הייתה עלייה מטאורית בגידולה פרג-האופיום בכל הלמנד, שחזרה למעמדה כאסם האופיום של אפגניסטן והעולם.
כדי להכניס את חשיבותה של הלמנד לתעשיית האופיום האפגנית לפרופורציות, אספר לכם שבשנת 2017, שהייתה שנת שיא ביבולי פרג-האופיום, אותרו במחוז הלמנד לבדו 144 אלף האקטרים, שזה משהו כמו מיליון ו440 אלף דונם, של שדות פרג-אופיום. שטח שלבדו גדול יותר מכל שטח גידול הפרג באותה השנה במיאנמר, יצואנית ההרואין השנייה בגודלה בעולם.
בתחילת 2016 ממשל אובמה עוד עשה מאמץ אחרון להציל את מחוז הלמנד מידי הטאליבן. לאחר שורת תבוסות של הצבא האפגני, אובמה אישר מבצע צבאי מהיר, שנועד לדחוק את הטאליבן אל מחוץ למחוז הלמנד, עם מטרה מוצהרת "למנוע מהטאליבן פרס כלכלי". אבל, כפי שאנחנו כבר יודעים, גם זה לא ממש החזיק מעמד. עם סיום המבצע בהלמנד, מרגע שהאמריקאים החזירו את האחריות לידי הצבא האפגני, זה האחרון, כמו בתצוגה צופה פני עתיד, קרס מול הטאליבן ושוב איבד שליטה על המחוז. בניסיון למנוע קריסה מוחלטת, החליט אובמה להשהות את ההוצאת של שארית הכוחות מאפגניסטן, והשאיר בה 8,000 חיילים כיועצים לממשלה האפגנית. אבל זה היה רק חסם עורקים זמני שלא באמת יכול היה לעצור את הדימום. שעון החול האפגני, כבר התהפך.
שעון החול האפגני מתהפך
למרות שהיה שותף לכישלון המתמשך באפגניסטן, צריך לתת קרדיט לממשל אובמה – הוא כן ניסה משהו אחר. משהו שונה מהמתכונת הרגילה של המלחמה האמריקאית בסמים. אבל לא היה לזה באמת סיכוי. במדינה שבה כל פינה של מערכות החוק, המשפט והשלטון נגועות בשחיתות רקובה שהונעה משיקולים אתניים-שבטיים, הניסיון הזה לקדם שלטון חוק ופיתוח כלכלי היה משול לגריפת חול במזלג.
אובמה הצליח אומנם לייצב במעט את מצב הביטחון באפגניסטן, והמיקוד שלו בסיכול מבריחי סמים בכירים לצד תוכניות סיוע כלכלי, הניבו לכאורה הצלחות מעטות. אבל בפועל, כמו הפעולות של ממשל בוש, גם הן רק שפכו שמן על המדורה האפגנית. הגורמים הבכירים בתעשיית האופיום האפגנית, למדו שהם יכולים להגן על עצמם, דרך אספקת מידע על הטאליבן לממשלה האפגנית ולכוחות נאט"ו. אך ככל שהממשלה האפגנית איבדה עוד ועוד שטחים, בעיקר בהלמנד וקנדאהר, כך היכולת לאסוף מודיעין ולסכל את בכירי הטאליבן, הפכה קשה יותר. בפועל מ-2014 הפסיק ממשל אובמה את סיכול מבריחי הסמים הבכירים פשוט בשל חוסר יכולת מודיעינית.
תוכניות הסיוע הכלכלי, התקווה הגדולה של ממשל אובמה לקידום אפגניסטן, שקעו גם הן בים הכישלון ויצרו נזק משלהן. התלות של האוכלוסייה האפגנית הענייה בחלוקת קצבאות של סיוע הומניטרי דרך הממשלה בקאבול, יצרה ציפיות מתמשכות להמשך התקצוב. ככל שזה הלך ודעך, התפשטה האכזבה בקרב האוכלוסייה האפגנית, שהבינה שלטווח הארוך אין על מי להישען. המציאות הזו ערערה את האמונה של האפגני הפשוט לא רק בהבטחות האמריקאיות, אלא בעיקר גם בלגיטימיות של הממשלה האפגנית, שרוב הציבור הפך מנוכר כלפיה. לכן לא פלא, שמכל מערכת בחירות מפוקפקות, אחת אחר השנייה, הלך האזרח האפגני ואיבד אמון בשלטון ובהליך הדמוקרטי. לפי הערכות במערב, בבחירות 2019 רק עשרה אחוזים מהאפגנים הגיעו להצביע. במציאות כזו, למעט האליטה האורבנית של קאבול, אפגנים רבים כבר העדיפו את חזרת הטאליבן.
ההחלטה של אובמה להודיע על סיום הפעילות הצבאית באפגניסטן והוצאת הכוחות משם, הפעילה שעון חול וירטואלי לסיום הנוכחות האמריקאית. ומרגע שהגרגרים בשעון החול החלו ליפול, היה ברור לכל אפגני שקשור לתעשיית האופיום וההרואין, שאין למה לצפות מהאמריקאים. לא ביחס להבטחות להגנה מפני הטאליבן ובטח לא ביחס להבטחות לפרנסה במקום האופיום. וככל שהזמן בשעון החול הלך ואזל, כך התרחבה תעשיית הסמים האפגנית, כמו מכינה את עצמה ליום שאחרי. רק שלפני שתצא ארה"ב סוף-סוף וסופית מאפגניסטן, גם ממשל טראמפ עוד ינסה לכבוש את הר האופיום האפגני, ויעשה זאת כמו בכל נושא אחר שהוא נגע בו. בצורה קפריזית רשלנית ומוטרפת.
סופת ברזל בשדות פרג-האופיום
אם אובמה הפעיל את שעון החול, היה זה טראמפ שקבע לו דד ליין. גישושים עם הטאליבן בניסיון לפתוח במשא ומתן היו כבר בימי אובמה. אבל טראמפ, בסגנונו הייחודי, אם כך נכנה זאת, התעלם מהממשלה האפגנית ובניגוד לעמדתה ורצונותיה, לחץ למשא ומתן עם הטאליבן, כדי להגיע להסדר שמטרתו אחת – לאפשר לארה"ב לצאת מאפגניסטן כמה שיותר מהר.
ומרגע שטראמפ שלף את ההודעה על פתיחת משא ומתן עם הטאליבן, היה ברור לכל שהסיפור האמריקאי באפגניסטן נגמר ויחד אתו, גם סיפור המאבק בתעשיית האופיום. מעתה, למאבק בסמים באפגניסטן הייתה תכלית אחת – לסייע לממשל לסיים שני עשורים של שהות כושלת. אבל טראמפ, כמו טראמפ, וכפי שעשה בנושאים אחרים ובמקומות אחרים, הצליח גם פה, להפוך מצב מחורבן למחורבן עוד יותר. המלחמה של טראמפ בסמים באפגניסטן, שקפה היטב את אישיותו של טראמפ עצמו: היא הייתה אלימה, נעדרת ידע ומחשבה, ובעיקר כאוטית נוירוטית וחסרת עקביות. בדיוק כמותו.
ממשל טראמפ הסתכל על המאבק בסמים באפגניסטן באותו אופן שהסתכל על שאר העולם, והיה בטוח שגם פה כסף וכפייה בכוח פותרים הכול. ממשל טראמפ יישם במאבק בתעשיית האופיום האפגנית את אותו הגיון שהפעיל במאבק בדעא"ש בסוריה. הוא היה בטוח שכמו שהחליש, לתפיסתו, את דאע"ש באמצעות פגיעה בתשתית הברחות הנפט של הארגון, כך יצליח להחליש את הטאליבן ויכופף אותם אל שולחן המשא ומתן. במילים פשוטות יותר, הממשל היה בטוח שלהפציץ כל מעבדת סמים באפגניסטן יחליש את הטאליבן ויאלץ אותו להתפשר במשא ומתן בדוחא על עתיד אפגניסטן.
בשלב הזה, הסיפור שלנו על המאבק בתעשיית האופיום האפגנית, מתחיל להזכיר קצת את הסרט הישן "סכנה ברורה ומיידית". בסרט, למי מכם שזוכר, האריסון פורד משחק סוכן CIA שנשיא ארה"ב מטיל עליו להוביל מבצע הפצצות חשאי כנגד קרטל סמים אלים במדינה דרום אמריקאית. בסיפור שלנו באפגניסטן, טראמפ יוזם משהו די דומה. בנובמבר 2017 האמריקאים פותחים במבצע "סופת ברזל" שבו הם מפציצים מהאוויר כל מעבדת סמים שהם מאתרים באפגניסטן, ועושים את זה בלי באמת לבדוק מי ומה נמצא בה. יש מידע כלשהו על מעבדה? מפציצים. ההצדקה המשפטית של ממשל טראמפ למדיניות החדשה והקיצונית הזו, הייתה שמעבדות הסמים הוגדרו מחדש "כתשתית המימון הנרקוטית של הטאליבן" בלי קשר לשאלה אם יש הוכחות לזיקה לטאליבן או לא.
עכשיו, מי מכם שמדמיין לעצמו שהם הפציצו איזשהן מעבדות סמים משוכללת סטייל "שובר שורות" אז לא, לא בזה היה מדובר. מי שיציץ בתמונות יוכל לראות "שהמעבדות" שהופצצו, היו ברובן מתחמים חקלאיים שכללו מספר בקתות בוץ, לרוב עם חביות מחלידות שחוממו על מדורה וגיגיות מתכת שנראו יותר כמו הפעלת אש-לילה בצופים, יותר מאשר "מעבדה משוכללת". בחודשים הקצרים בהם נמשך מבצע "סופת ברזל" הותקפו מהאוויר כמאתיים מעבדות לזיקוק אופיום והרואין, באמצעות מיטב הטכנולוגיה הצבאית. או כפי שתיאר זאת היטב חייל מרינס "יורים טיל הלפאייר בשווי 150 אלף דולר ממטוס F-22, לתוך בקתת בוץ שבמקרה הטוב היה בה אופיום ששווה כמה אלפי דולרים בודדים".
זה נשמע אולי משעשע ומסתדר עם הדימוי הקפריזי של טראמפ ועם דימויים הוליוודיים על המלחמה בסמים, אבל בדיוק כמו בסרט "סכנה ברורה ומיידית" מה שעשה ממשל טראמפ, גבל ואף חצה לעיתים את הקו של ביצוע פשעי מלחמה. ועדת בדיקה של האו"ם, שבדקה את הנושא, קבעה שבהפצצות הללו נהרגו גם אזרחים חפים מפשע. ההחלטה להפציץ עבריינים במדינה זרה בלי משפט, רק בגלל שהם מבצעים עבירות סמים, שהן בסוף בסך הכול עבירות פליליות ולא טרור בפועל, הייתה שינוי דרמטי במדיניות האמריקאית באפגניסטן. אחרי 16 שנים מייאשות של ניסיון לבער את האופיום האפגני בכל שיטה אפשרית, ארה"ב פנתה לדרך חדשה: לפוצץ מתסכול את תעשיית האופיום וההרואין מהאוויר.
האם זה הצליח? כמובן שלא. מחקר של לונדון סקול אוף אקונומיקס שבחן את השפעת מבצע "סופת ברזל" על תעשיית האופיום האפגנית, מצא שההשפעה הייתה שולית. המחקר ניתח באמצעות תמונות לווין ותחקירנים בשטח את האתרים שהופצצו, ומצא שרובם כלל לא היו פעילים בזמן ההפצצה, או שזו בוצעה לאחר ששלב הפקת ההרואין הסתיים והסחורה עזבה את המקום. על פניו, בשנה שלאחר המבצע, שנת 2018, הייתה אומנם ירידה של 20% בגידול פרג-האופיום באפגניסטן. אבל ההסבר המקובל לירידה, לפחות זה שמציג דו"ח הסמים השנתי של או"ם, תולה אותה בבצורת הקשה שפקדה את אפגניסטן באותה עת.
בפועל, מבצע "סופת ברזל" במקום לפגוע בטאליבן, רק תרם לו ולכלל תעשיית האופיום והסמים. המבצע האט אומנם את פעילות ייצור הסמים באותה עת, והביא את היצרנים והסוחרים להיות יותר זהירים. התוצאה הייתה האטה זמנית בייצור ההרואין באפגניסטן. ההאטה הזו בפעילות גרמה לספקים של חומרי יסוד אחרים, שחיוניים לתעשיית הסמים, כמו למשל חומצה אצטית שמהווה 60% מעלות הייצור של הרואין. ההאטה גרמה לספקים של אלו להיתקע עם מלאים. כתוצאה, הם נאלצו להוריד מחירים והורדת המחירים קיזזה עלויות ליצרני ההרואין, שבהמשך מכרו את הסחורה ברווח משופר.
בשורה התחתונה, מבצע "סופת ברזל" היה עוד מיזם כושל של טראמפ. מיזם שבו הופצצו בקתות בוץ חסרות ערך בפצצות בשווי מיליוני דולרים, ממטוסים ששעת טיסה שלהם שווה בעצמה כמה מאות אלפי דולרים. כל זאת, רק כדי לסייע ליצרנים ולסוחרי סמים, לקצץ בעלויות ולהגביר רווחיות. אין מה לומר, טראמפ הוא באמת גאון כלכלי.
אידיוט אמריקאי במשא ומתן
באותו להט בו יצא טראמפ למבצע "סופת ברזל" כך הוא מיהר לזנוח אותו. מרגע שהטאליבן הסכימו למו"מ, ממשל טראמפ זנח בפועל את המאבק בסמים באפגניסטן והפסיק את המבצע. החשש שהטאליבן ישתמש בהפצצות כתירוץ לסגת מהשיחות, הביא את הממשל לחדול לא רק מההפצצות, אלא גם מפעולות די שגרתיות שביצעו קודמיו, כמו פשיטות צבאיות על מעבדות סמים, או על שדות פרג-האופיום. ממשל טראמפ העדיף להימנע מכל חיכוך שהיה עשוי לתת לטאליבן סיבה לסגת מהשיחות. ואם בהפסקת ההפצצות בפועל לא היה די, בסופו של דבר בפברואר 2020, כחלק מהסכם דוחא שנחתם עם הטאליבן, התחייב ממשל טראמפ באופן רשמי לחדול את קמפיין ההפצצות נגד הטאליבן. משמעות ההתחייבות הייתה הימנעות גם מתקיפת אתרי ייצור סמים. המסר שהעביר ממשל טראמפ לאפגניסטן, בעצם קיום השיחות וחתימת הסכם דוחא, היה ברור – ארה"ב עוזבת ולתעשיית האופיום האפגנית יש אישור לצמוח.
פוסט-מורטם של עשרים שנות מאמץ אמריקאי כושל, להפוך את אפגניסטן למדינה מתוקנת, מראה שהניסיון לבנות מדינה דמוקרטית בכוח היכן שאין שורשים דמוקרטיים, נועד מראש לכישלון. הפוסט מורטם הזה מראה גם, שכל ניסיון לעקור את שורשי תעשיית האופיום האפגנית, מקור המחייה של האוכלוסייה, נועד גם הוא מראש לכישלון. ב-2018 התפרסם דו"ח החקירה של SIGAR, אותה ועדת בדיקה מיוחדת שמינה הקונגרס. לצד שלל המחדלים שמצאה הועדה, הדו"ח שלה קבע ש-8.9 מיליארד דולר שהשקיעה ארה"ב במאבק בסמים באפגניסטן במשך כמעט שני עשורים, פשוט הלכו לפח ללא שום הישג. שני עשורים של מאבק בטרור ובסמים באפגניסטן, הצליחו בעיקר ליצור אוכלוסייה אפגנית, שברובה הגדול סלדה מהממשלה האפגנית ונדחפה לזרועות הטאליבן, שדאג מנגד לחבק את האוכלוסייה, בין היתר באמצעות קמפיין מסרים אפקטיבי ברשתות החברתיות.
עבור ארה"ב המאבק בסמים באפגניסטן היה ירייה עצמית מתמשכת ברגל. אבל עבור הטאליבן, הוא היה בוננזה פוליטית וכלכלית. הטאליבן רק קצרו רווחים חברתיים, פוליטיים וכלכליים, מהאובססיה המערבית להילחם בתעשיית האופיום האפגנית. הם זכו באהדת ותמיכת האוכלוסייה, וברווחים כלכליים, אומנם לא כל כך גבוהים כפי שנהוג לחשוב, ממיסוי תעשיית האופיום. הטאליבן הרוויחו את כל אלו, כי בניגוד לאמריקאים, הם הבינו כלל יסוד אפגני חשוב – אופיום, הוא הקטר הכלכלי עליו חיה אפגניסטן.
על כך, בפרק הבא.
עשבים שוטים 
[…] שעקב אחר הפרקים עד כה וגם למי שלא, המוטיב העיקרי שחוזר בהם ברור – […]
אהבתיאהבתי
[…] פעולות הריסוס כנגד שדות פרג-האופיום פסקו לגמרי רק כשאובמה נכנס לבית הלבן. לא כי אובמה זנח את המאבק בסמים, או לא רצה להילחם בטאליבן. אלא בעיקר כי את אובמה עניין דבר אחד. לסיים את הפיאסקו האמריקאי המתמשך באפגניסטן. וכדי לצאת מאפגניסטן, הוא היה צריך לצאת קודם מהבוץ של שדות פרג-האופיום. על כך בפרק הבא. […]
אהבתיאהבתי