הרפתקאות הדוד סם בארץ הפרג – עשבים שוטים

הפרק השלישי בסדרה "בחזרה לאפגניסטן" מספר על העשור הראשון של השהות האמריקאית באפגניסטן. הפרק מתאר כיצד עבר ממשל ג'ורג' בוש הבן מאדישות יחסית לתעשיית האופיום, לאובססיה לחסל אותה בכל כוח ודרך. זאת רק כדי לגלות שכל המאמצים להיאבק בה, לא רק שלא הצליחו, אלא בעיקר שיקעו את ארה"ב עמוק יותר בבוץ האפגני וגרוע מכך – עזרו לטאליבן לצבור כוח והשפעה ועזרו לו לחזור למאבק על שליטה במדינה. החלקים העיקריים של הפרק: 1. פתיחה: מה עושים עם תעשיית האופיום? הדילמה של ארה"ב עם שחרור אפגניסטן. 2. מדיניות המאבק באופיום של ג'ורג וו. בוש: מאדישות לאובססיה = מדקה 4:23 3. מה היא "השיטה" של אפגניסטן? וכיצד השחיתות שהיא הולידה קשורה לתעשיית האופיום? = מדקה 9:53 4. איך מדיניות המאבק באופיום של ממשל בוש חיזקה את הטאליבן? = מדקה 20:45

את הפרק הקודם סיימתי רגע לפני שחבורת מחבלים חוטפת ומרסקת מטוסי נוסעים לתוך מגדלי התאומים בניו-יורק ומשנה את מהלך ההיסטוריה. בארה"ב באותה עת, ממשל ג'ורג' בוש הבן לא חושב כלל, בדיוק כמו קודמו, לעסוק באופן מיוחד באפגניסטן שהיא והטאליבן ששולט בה, נתפסו כבעיה שולית בסדר היום העולמי של ארה"ב. המאבק הגלובלי בטרור עוד לא היה גולת הכותרת של מדיניות החוץ האמריקאית ובוש הבן, כמו קודמו, הסתפק בסנקציות על הטאליבן וקיווה כי אלו ישכנעו אותם להעביר לידיו את מה שבאמת רצה מאפגניסטן, וזה את אוסמה בן לאדן. כל זה היה נכון כמובן עד לרגע בו קרסו מגדלי התאומים.

סיפור שחרור אפגניסטן מהטאליבן מוכר דיו ולא נכנס אליו פה. משסיימה ארה"ב את "שחרור" אפגניסטן מידי הטאליבן בתוך כמה חודשים, תוך הסמכות על היריבים הוותיקים של הטאליבן, אותה חבורה שנקראה "הברית הצפונית" כשארה"ב סיימה עם זה, היא שחררה את אפגניסטן לא רק מהשלטון הרודני של הטאליבן, אלא גם שחררה לחופשי את תעשיית האופיום שדוכאה זמנית תחת חרם הטאליבן.

עבור אפגנים רבים סילוק הטאליבן והסרת חרם האופיום, היה בפועל כמו שאיפת אוויר לנשימה. החרם שלא ממש השפיע על מחירי הסמים במדינות המערב, בעיקר השפיע על חיי האפגאנים. חרם האופיום מנע מהם מקור פרנסה מרכזי ורווחי ויצר משבר הומניטרי חריף שהוביל רבים מהם לרעב, תת-תזונה ולעוני מחפיר. כעת, מרגע שהטאליבן סולק, החקלאים האפגנים שהורעבו במשך שנה והתחננו לסיוע ופרנסה, חזרו מיד לגדל את פרג-האופיום. מקור המחייה הבטוח היציב והמכניס ביותר שהיה להם. מה הייתה התוצאה? שדות הפרג פרחו שנית ותנובת האופיום זינקה במאות אחוזים בתוך שנה.

במציאות החדשה הזו של "אפגניסטן חופשית" ארה"ב ובנות בריתה בנאט"ו, ניצבו מעתה בפני דילמה שתלווה את כל הניסיון שלהן לבנות אפגניסטן דמוקרטית חופשית ומשגשגת – הדילמה של איך בונים מדינה דמוקרטיה ויציבה בארץ חרבה והרוסה שמעולם לא ידעה דמוקרטיה, ואיך בונים בה כלכלה איתנה ומשגשגת, כשכמעט כל הקיום הכלכלי של המדינה נשען על תעשיית סמים לא חוקית?

הפרדוקס הזה יהפוך למוטיב החוזר שיאפיין מעתה שני עשורים של שליטה אמריקאית באפגניסטן: מצד אחד, רצון לקדם פיתוח פוליטי חברתי וכלכלי במציאות חיים אנרכית חסרת חוק וסדר, ומצד שני  צורך להיאבק בתעשיית הסמים, שהיא בו זמנית מקור לשחיתות וחוסר יציבות ביטחונית, אך גם מקור מרכזי של מחייה וקיום.

לאורך שני עשורים של נוכחות אמריקאית באפגניסטן, ניסו הממשלים האמריקאים שלל גישות ואסטרטגיות למאבק בתעשיית האופיום. גישות שלא אחת סתרו זו את זה. כולן השיגו בסופו של דבר תוצאה אחת ברורה – כישלון מהדהד.

קאובוי טקסני בשדות הפרג

בתחילה, היחסים של ארה"ב עם תעשיית האופיום האפגנית דווקא נראו מבטיחים. פשוט כי האמריקאים בחרו בשיטה הישנה של התעלמות מבעיית האופיום האפגנית. בשנתיים הראשונות לשהות באפגניסטן, המאבק בסמים פשוט נדחק לצד. ממשל בוש העדיף לבסס יציבות וביטחון יחסיים באפגניסטן והתמקד בניסיון להקים באפגניסטן ממשלה דמוקרטית חדשה. לצבא האמריקאי לא הוגדרו בתחילה משימות למאבק בסמים כחלק מהיעדים שלו באפגניסטן וממילא, כל עוד לא הושג ביטחון יחסי באפגניסטן, ה-DEA לא יכלו לפעול בה. לצבא האמריקאי ול-CIA גם היה נוח שלא לטפל בעניין הסמים באפגניסטן, בעיקר כדי שלא לקלקל לעצמם את היחסים עם בני הברית האפגניים שלהם, שהיו נכסים מודיעיניים וצבאיים, אבל גם היו אנשים עם ידיים עמוק בתוך תעשיית האופיום.

הפתרון של ממשל בוש לעובדה שגידול אופיום וייצור ההרואין חזר להרקיע שחקים, היה פתרון דיפלומטי. הממשל העביר את הטיפול במאבק בסמים באפגניסטן לבנות הברית האירופאיות ובראש ובראשונה לבריטניה. לזו היה אינטרס מרכזי לטפל בבעיית האופיום האפגני, בעיקר נוכח העובדה שהיא הייתה שוק יעד מרכזי וגדול להרואין אפגני. רק שהאמריקאים לא כל כך אהבו את דרך הטיפול הבריטית בנושא, שהתמקדה בסבסוד גידולים אלטרנטיביים, בניסיון להניע את החקלאים האפגנים לזנוח את גידול האופיום לטובת גידולים אחרים כמו חיטה, רימונים וזעפרן. האמריקאים סברו שמדובר בבזבוז זמן ומשאבים והתעקשו שהדרך היעילה ביותר לצמצם את שדות הפרג, היא באמצעות ריסוס אינטנסיבי מהאוויר בחומרי הדברה ופשיטות על מוקדי הייצור. שיטות שהם הביאו מהמלחמה בסמים בקולומביה. והבריטים? בשלב מסוים הם פשוט קנו את האופיום מהחקלאים ושרפו אותו. או יותר נכון שרפו כסף. אם אפשר לומר משהו בבטחה על אפגניסטן, זה שהיא משרפת הכסף הגדולה בעולם.

בין אם בשיטה הבריטית, או בין אם בשיטה האמריקאית. בין אם ע"י גידולים אלטרנטיביים, ריסוסים, או באמצעות פשיטות, כוחות נאט"ו באפגניסטן פשוט לא הצליחו לעצור את גידולי הפרג, ומשנה לשנה התנובה עלתה. בנקודה מסוימת ממשל בוש התעורר והבין שיש לו בעיה. והנקודה הזו הייתה ב-2004, כשהממשל הבין שיש לו בעיה עם ממשלת חאמיד קארזאי, הנשיא החדש של אפגניסטן החופשית.

ממשל בוש הבן, תלה תקוות שממשלה חדשה תייצב את אפגניסטן ותצעיד אותה ליציבות, מה שיביא בתגובת שרשרת ליציבות כוללת במרכז אסיה ולחיזוק הפוזיציה האמריקאית באזור. רק שבין תקווה למציאות היה פער עצום. העדויות שעמדו בפני ממשל בוש הראו, שאפגניסטן הופכת ומתעצבת שוב כמדינה המבוססת על כלכלת סמים וכי אלו משחיתים את כל המערכות הציבוריות שרק הוקמו בה.

במקביל, הממשל גילה שהטאליבן לא ממש נעלם מהשטח ובמערכות הביטחון האמריקאיות החל מתקבע נרטיב חדש. בנרטיב הזה מה שמאפשר לטאליבן לשוב לזירה ולאתגר את ממשלת קאראזי, הם הרווחים העצומים שהוא צובר לכאורה מתעשיית האופיום וההרואין. השחיתות השלטונית והתחזקות הטאליבן, סימנו את האופיום מחדש כאיום שקשור ישירות ליכולת של ארה"ב לייצב ולשקם את אפגניסטן, ומעצם כך סימן את האופיום כאיום על האינטרסים הרחבים יותר של ארה"ב באזור. מעתה קבע ממשל בוש מטרה שיש לה תכלית רחבה יותר: ביעור שדות האופיום כביטוי ליכולת השלטת הריבונות של הממשלה האפגנית וביסוס סמכותה בכל רחבי אפגניסטן.

התוצאה של כל זה הייתה שהחל מ-2004 ממשל בוש הפנה יותר ויותר משאבים ויותר תשומת לב למלחמה בסמים באפגניסטן. מזכיר ההגנה אז, דונלד ראמספלד, הודיע שהמאבק בסמים באפגניסטן יקבל עדיפות גבוהה ושהצבא האמריקאי, שעד אז היה מעורב בצורה מוגבלת בנושא, יקבל אחריות גם על המאבק בסמים באפגניסטן. הפנטגון מצידו, לא ממש השתגע על הרעיון, אבל פקודה זו פקודה ואם יש משימה מנצחים בה, לכאורה. אז עכשיו יש רצון ויש נחישות ויש הקצאת משאבים ונותר לממשל בוש רק דבר אחד כדי לנצח במלחמה בסמים באפגניסטן, וזה לשכנע את הממשלה האפגנית לרצות ולהיות מסוגלת, להילחם בתעשיית האופיום. שזו המשימה הקשה באמת.

בובה עם הרבה חוטים

כל סיפור על המציאות באפגניסטן צריך להתחיל באזכור של עובדה בסיסית אחת – היא מעולם לא באמת הייתה מדינה, ולכן גם מעולם לא יכלה להיות. לא במובנים המערביים שאנחנו חושבים עליהם. אפגניסטן נולדה בסערה לפני למעלה מ-250 שנה באזור שהיה ידוע אז כמחוז חורסאן. אזור של הממלכה הפרסית שנשלט תחת שליט בשם נאדיר שאה. כשנאדיר מת, מפקד בצבאו בשם אחמד עבדאלי, מרד בפרס של אז ופרש עם צבא של 4,000 איש והלך והקים לעצמו ממלכה עצמאית בשם מדינת האפגנים, אפגניסטן.

הבעיה הייתה שעבדאלי היה ממוצא פשטוני. דבר שגרם לשבטים האחרים באזור כמו הטג'יקים, ההאזרים והאוזבקים, שלא ממש לקבל את הסמכות שלו. כדי להימנע ממחלוקות ולהישאר מאוחדים כנגד פרס של אז, הסכימו מנהיגי השבטים על שיטת שלטון מיוחדת. או יותר נכון לומר שיטה של העדר שלטון. בשיטה הזאת הוחלט שכל שבט ישלט על ידי המנהיגים שלו באזור שלו ושעל הנושאים המשותפים לכלל השבטים, יחליטו בלויאה ג'ירגה, מעין מועצה משותפת של מנהיגי השבטים.

לידת העכוז המדינית המוזרה הזו, יצרה את אפגניסטן כמנדלה, או מאנדלה. שם בסנסקריט שמתאר מודל פוליטי רופף שבו הכוח מבוזר ומחולק למוקדים מקומיים ולא נמצא בידי מוקד מרכזי. מעין הסדר פדרטיבי רופף מאוד, ללא שלטון מרכזי אמיתי וללא משילות ממשית. מאז שנוסדה אפגניסטן באופן הזה, כך היא הייתה וכך היא נותרה. זו גם הסיבה שמסבירה מדוע הניסיון להקים אותה מחדש לאחר 2001, כרפובליקה איסלמית דמוקרטית, לא באמת הצליח ומדוע הניסיון המערבי ליצור יסודות דמוקרטיים, שלא לדבר על סמכות של מדינה מתפקדת שרוצה, או יכולה להיאבק ביעילות בתעשיית האופיום, כשל.

השיטה השבטית של אפגניסטן לא נעלמה בשני עשורים של שלטון אמריקאי. השיטה הנציחה אוליגרכיה פטריארכלית מושחתת, שלא רק שלא הצמיחה שורשים דמוקרטיים, אלא גם דיכאה כל ניסיון להצמיח כאלו באפגניסטן. למרות שבאופן פורמלי הייתה באפגניסטן ממשלה מרכזית מתפקדת, בפועל המבנה הפוליטי הזה דאג ששחקנים אלו יגבילו את כוחה וסמכותה של הממשלה האפגנית החדשה, כדי לשמר את כוחם וכדי להגן על האינטרסים שלהם. אחד מהאינטרסים המרכזיים הללו, הייתה תעשיית האופיום.

עכשיו, אתם מתבקשים לקום לשירת ההמנון. האפגני כמובן.

ההתחלה של הרפובליקה האפגנית החדשה בעידן שלאחר גירוש הטאליבן דווקא נראתה מבטיחה לעין התמימה. לפחות על הנייר. כלומר הנייר עליו חתמו הנציגים של הקבוצות השונות באפגניסטן, שהתכנסו בחמישה לדצמבר 2003 בבון שבגרמניה להקים את המדינה מחדש. בהסכם בון נקבעה ממשלה זמנית שתנהל את אפגניסטן עד לבחירות כלליות ובנספח להסכם נכלל סעיף שהפציר באו"ם, בקהילייה הבין לאומית ובארגונים אזוריים "לשתף פעולה עם הממשל האפגני הזמני במאבק בטרור ובמאבק בגידול ובסחר הלא חוקי בסמים ובפשע המאורגן". האופטימיות התמימה של הסכמים והצהרות.

מי שנבחר לעמוד בראש הממשלה האפגנית הזמנית היה חאמיד קרזאי, אפגני פשטוני שהתחנך בהודו, שלט באנגלית ובעוד חמש שפות ובעיקר, היה מקורב וחביב על ארה"ב. תוצר של יחסים שהוא רקם עם הממשל האמריקאי וה-CIA עוד בשנות השמונים כשפעל כמגייס כספים של המוג'הידין. קרזאי היה פוליטיקאי מיומן שידע לאורך הקריירה שלו לדלג בין צדדים יריבים ונדד בין תפקידים, כמו סגן שר החוץ בממשלת רבאני ומשם לתפקיד תומך בטאליבן בסבב השלטון הראשון שלהם.

הדבר שקרזאי היה פחות טוב בו, הוא בלהנהיג מדינה מתפקדת סמכותית. זה בין היתר כי נתפס כנשיא בובה של ארה"ב. קרזאי נבחר בהסכמת רוב הפלגים שגיבשו את הסכם בון, ושאב את עיקר כוחו כנשיא מחוסר הזיהוי שלו עם אחד מהפלגים ומהניטרליות שהפגין במאבקים ביניהם. בעיני מפקדי המליציות האפגניות השונות, קרזאי נתפס כמתווך פוליטי וכפשרה מוסכמת, שמונעת את חידוש המאבקים ביניהם. במידה רבה זה גם היה מקור חולשתו כנשיא. שכן בעיני אפגאנים רבים הוא נתפס כעושה דברם של האמריקאים וכקול משני לרצונות מפקדי המליציות. עבור רבים במחוזות הנידחים של אפגניסטן הממשלה בקאבול הייתה לא רלוונטית וקרזאי שעמד בראשה, כונה לא אחת בלעג "ראש עיריית קאבול".

המצב המורכב הזה הביא את קרזאי להשתדל מראש, שלא להצטייר כעושה את דברם של האמריקאים ובעיקר, להשתדל שלא להסתכסך עם מנהיגי הפלגים השונים שלרבים מהם היו אינטרסים בתעשיית האופיום ובסחר ההרואין. ברמת ההצהרות קרזאי כמובן שהתנגד נחרצות לגידול הפרג ותעשיית האופיום באפגניסטן והרבה להתבטא על ההשפעה הקשה של האופיום על החברה האפגאנית ועל הצורך לשתף פעולה עם הקהיליה הבין לאומית במאבק בהם. בפועל, הוא ידע היטב שאין לו אלטרנטיבה כלכלית אמיתית להציע לאפגנים ובעיקר ידע, שאין לו את הסמכות, או הכוח הממשי, לצאת כנגד תעשיית האופיום מבלי להסתכן בחוסר יציבות פנימית שתדחק את מנהיגי המליציות חזרה לידי הטאליבן.

המתכון של קרזאי להתמודד עם המציאות המורכבת הזו, היה בדיוק אותו מתכון שיישמו כל מנהיגי אפגניסטן לפניו. לשחק משחק כפול וצבוע סביב המאבק בסמים באפגניסטן. מצד אחד, לשדר תקיפות ומאמצים כלפי הקהילה הבין לאומית ומנגד, לדאוג שמעט המאמצים למאבק בסמים באפגניסטן לא יהפכו לחרב פיפיות שתפגע יתר על המידה במקורות הקיום של האפגנים, ובעיקר לא תעורר עליו את זעם מפקדי המליציות וסוחרי הסמים.

רק שהמתכון הזה בישל והוליד את אותה ארוחה אפגנית מסורתית: דפוס יחסים מושחת וחוסר תפקוד שלטוני בכל היבט חיים ומערכת שלטון אפגנית. בשם הפשרה בין הפלגים והצורך לפייס את בעלי הכוח, הוטמעו נציגים של אלי המלחמה האפגנים לתוך מערכות השלטון והפכו לחלק מהמערכת הפוליטית, המשפטית והביטחונית. העובדה שאחיו הצעיר של הנשיא, אחמד ואלי קרזאי, היה אחד מגדולי מבריחי הסמים במדינה ומי שנודע כקבלן קולות שמארגן תוצאות הצבעה באמצעות גייסות חמושים מארגון סחר הסמים שלו לא עזרה לשנות את המציאות הזו.

והמציאות הזו נמשכה גם תחת אשרף גאהני, יורשו של קרזאי. בתקופתו, השימוש ב"פישהנהאד" הכינוי האפגני למינויים פוליטיים כסידור עבודה לריצוי יריבים, רק הפך נפוץ יותר והבטיח שהשחיתות תעמיק. חאליד פאיינדה, שר האוצר האפגני האחרון של ממשלת גאהני וכיום נהג אובר בארה"ב, זאת לאחר שנמלט מהטאליבן, מתאר כיצד גם בימים האחרונים של הרפובליקה האפגנית, שעה שהטאליבן דוהר לעבר קאבול השחיתות נמשכה. פאיינדה הכתיר אותה "משתה של שחיתות" שבו בשם מצב החירום הועברו כספים לכל עבר, בתירוץ של סיוע חרום להילחם בטאליבן. זאת בלי פיקוח ובקרה כמובן. פאיינדה מספר כיצד  במקום שהכסף יגיע לכוחות הלוחמים, הוא נעלם בכיסם של ראשי מחוזות ומפקדים בכירים.

עם כל אלו עשתה ארה"ב עסקים במשך שני עשורים ועל אלו סמכה שיבלמו את הטאליבן. פאיינדה טוען שהצבא האפגני בסך 300 אלף איש, עליו בנו האמריקאים שיבלום את הטאליבן, היה גם הוא פיקציה שנולדה משחיתות. ברשומות של היחידות השונות אולי היו רשומים אנשים במצבת כוח האדם. אבל בפועל הם היו רוחות רפאים. המפקדים רשמו במצבה חיילים שערקו, או נהרגו, או שמעולם שלא היו קיימים ביחידה כדי לקבל את המכסות והתשלומים בגין הגיוס שלהם. פאיינדה טוען שבפועל פיזית כשירים ללחימה, הכוחות האפגנים לא מנו יותר מחמישים אלף איש.

בתוך בליל השחיתות שאפיין את כלל מערכות השלטון באפגניסטן, לא נפקד גם מקומה של תעשיית האופיום שחדרה לכל מערכות החיים. אחד הסיפורים המוקדמים, שהיה נבואה לבאות, מספר כיצד ב-2005 פשטו לראשונה סוכני ה-DEA על ביתו של מוחמד אקונדזדה. בזמנו מושל מחוז הלמנד. באותה פשיטה הוצאו מבית המושל תשעה טון אופיום. המושל שנחשב לחבר קרוב ותומך מרכזי של הנשיא קארזאי, הודח אומנם מהתפקיד בהתאם לדרישת הבריטים, אבל זאת רק כדי לקבל כפיצוי מושב בסנאט האפגני. הסיפור הקטן הזה מראה שאם מישהו בקרב קובעי המדיניות בארה"ב חשב שלשלב אלי מלחמה מושחתים לתוך מערכות השלטון, יסייע במשהו לבניית מדינה משגשגת, שלא לומר חשב שזה יסייע בחיסול תעשיית הסמים, הוא כנראה עישן יותר מדי אופיום. השילוב של אלו בשלטון הבטיח דבר אחד – שהם ינצלו את השלטון כדי לחזק את מעמדם אל מול המדינה האפגנית הצעירה וינצלו אותו לטובתם. ואת זה הם עשו.

שדות אינסופיים של שחיתות

מרגע שהאמריקאים הגדירו ב-2004 את המאבק בסמים כמשימה בעדיפות גבוהה, אלי המלחמה התחילו לנצל זאת לטובתם. הם הפכו את המאבק בסמים לכלי לחיסול חשבונות עם יריבים פוליטיים ואתניים. רבים מאלי המלחמה האפגנים היו בני ברית של הצבא האמריקאי, או של ה-CIA במאבק בטרור ובטאליבן. ולכן מרגע שהצבא האמריקאי החל לטפל גם במאבק בסמים, בני הברית הללו "נרתמו" לסייע לו. הם החלו מעבירים "טיפים" מודיעיניים על יצרני או מבריחי סמים, שהיו לרוב גם יריבים פוליטיים, עסקיים, או צבאיים שלהם. טיפ קטן לאמריקאים והבעיה נפתרה. השיטה הזו הפכה למשל את אחיו של הנשיא קרזאי לנכס של ה-CIA, מה שהבטיח לו, לצד הקרבה המשפחתית, חסינות משלטון החוק עד שחוסל בידי הטאליבן ב-2011.

לאלו מכם שמצקצקים בביקורת אפשר לומר, שאי אפשר להאשים את האפגנים על כך שהמשיכו במשחק השחיתות הישן של אפגניסטן. גם תחת הרפובליקה האיסלמית ה"דמוקרטית" החדשה הם עשו מה ששנות הישרדות באפגניסטן לימדו אותם. לנצל את המצב לטובתם. מנגד, קשה שלא להשתומם מול החידלון האמריקאי המתמשך שראה את המציאות ההזויה הזו והתעלם ממנה. תחת הלחץ שהגיע מוושינגטון להציג תוצאות במשימה החדשה של המאבק באופיום, הצבא האמריקאי הסיט מבט מענייני השחיתות והתמקד בניסיון לייצר "הצלחה במלחמה בסמים באפגניסטן". הנרטיב החדש של ממשל בוש, לפיו חיסול גידולי הפרג ישלול הכנסות ומשאבים מהטאליבן וכך יחליש אותם ויסייע לייצוב אפגניסטן, הנרטיב הזה הביא את הצבא האמריקאי להגדיר סדר עדיפויות חדש שבמרכזו עמדה משימת השמדת שדות הפרג.

ואת זה האמריקאים ניסו לעשות באותן שיטות ישנות וטובות, כלומר, לא כל כך טובות, שלמדו בקולומביה ובשאר מדינות אמריקה הלטינית. הצבא האמריקאי בשיתוף בנות נאט"ו ובשיתוף חלק מכוחות הביטחון האפגניים שזה עתה נוסדו, החלו לבער שדות פרג בכל דרך אפשרית: ריסוס מהאוויר, פשיטה ממסוקים וכשזה לא עבד, כניסה בשיירות ממוגנות ללב מחוזות גידול פרג האופיום כדי לחסל את השדות ביד, או בשריפה. האובססיה של ממשל בוש להשמדת שדות הפרג הייתה כה גדולה, עד שבנקודה מסוימת מפקד בכיר בצבא ארה"ב טען שיש לירות בכל מי שמעורב בתעשיית הסמים האפגנית ללא צורך בהוכחות. הדבר גרם למתיחות ומחאה מצד השותפות האירופאיות שראו בכך הוראה בלתי חוקית לבצע פשעי מלחמה.

העובדה שהמדיניות הזאת הייתה לא אפקטיביות במאבק בסמים, בלשון ההמעטה, כבר ברורה כיום. אבל חוסר האפקטיביות לא הייתה הבעיה המרכזית במדיניות. הבעיה הייתה שהיא השיגה את התוצאות ההפוכות לגמרי ממה שהיא תכננה. במקום לפגוע בטאליבן, מדיניות השמדת שדות האופיום רק חיזקה אותו. השמדת שדות פרג-האופיום הגבירה את השנאה והעויינות מצד המקומיים, שראו כיצד הממשלה האפגנית הטרייה והכובש האמריקאי משמידים את מקור המחייה היחיד כמעט שהיה להם. בין גל הפגנות ושביתות אחד למשנהו של חקלאים אפגנים, צמחה מחדש החיבה האפגנית לטאליבן ואיתה הנכונות לשתף עמם פעולה. גלי פליטים חדשים שנאלצו לברוח למחנות הפליטים בגבול פקיסטן, בגלל המצב הכלכלי והפגיעה בתעשיית הפרג, שלחו את ילדיהם ללמוד במדרסות. אותם בתי ספר בהם צמח הטאליבן. עתה הפליטים וילדיהם הפכו לקאדר הגיוס החדש של לוחמי הטאליבן.

בשורה התחתונה, ממשל בוש יצא קירח מכאן ומכאן. ככל שארה"ב ובנות בריתה לחצו על הממשלה האפגנית החדשה של קרזאי להיאבק בתעשיית האופיום וככל שהם ביערו יותר ויותר שדות אופיום, כך הם חיזקו את מקורות ההכנסה של הטאליבן. איך זה יתכן אתם שואלים? ובכן, על ידי עקרון כלכלי פשוט שחיזק את כוח השוק שלהם. היצע וביקוש. פעולות המאבק בסמים ובעיקר השמדת השדות, העלו את פרמיית הסיכון של יצרני ומבריחי הסמים, שנאלצו מצידם לשלם יותר מס הגנה לטאליבן, שגרפו בתמורה יותר רווחים לכיסם. או כפי שכינה זאת בזמנו בכיר אמריקאי במחלקת המדינה "ביעור שדות אופיום הייתה דרך נהדרת לתמוך במחירי אופיום גבוהים שהועילו לסוחרים".

בזמן שהטאליבן הרוויח פוליטית וכלכלית מהמאבק המוגבר בשדות האופיום, מי שבאמת נדפקו מכך היו החקלאים האפגנים, שמצאו עצמם בין הפטיש לסדן. השחקנים החזקים בתעשיית האופיום, האליטה השלטת של אדוני המלחמה האפגנים, לא ממש נפגע מהפעולות הללו. היו להם מספיק קשרים וכוח כלכלי ופוליטי כדי להסיט מעצמם את האש באמצעות שוחד, מו"מ, או מכירת מידע. לעומתם, החקלאים הפשוטים ויצרני האופיום וההרואין, הדרג הנמוך של תעשיית האופיום, אלו לא יכלו לשחד את דרכם ממעצר, או מאסר ולכן ספגו את עיקר האש. במצוקתם הם פנו לחפש סיוע והגנה, שהגיעה כמובן ממי אם לא, הטאליבן. הארגון זיהה את העויינות הגוברת בקרב האוכלוסייה האפגנית כהזדמנות חדשה לקרוב לבבות וגיוס תמיכה פוליטית. וזה בדיוק מה שהטאליבן עשה. חזר לפרקטיקה הישנה של הגנה על שדות הפרג ועל תנועת המבריחים, בתמורה למס חסות זעיר מבעבר, כשעל הדרך הוא גורף אהדה עממית ובסיס גיוס רחב יותר של פעילים.

וכן, היו בממשל בוש מי שניסו להזהיר ממדיניות חיסול שדות פרג-האופיום. רולנד ניומן, שהיה השגריר האמריקאי בקאבול עד 2007, הזהיר במברק ששלח אז לוושינגטון כי מדיניות ביעור שדות האופיום היא כמו "ניסיון למלא דלי ביריקה לתוכו". ניומן הזהיר שהפעולות להשמדת השדות מקלה על הטאליבן, אבל בממשל בוש לא שעו. בממשל עדיין האמינו שפגיעה בתעשיית האופיום תחליש את הטאליבן ולכן המשיכו לרסס מהאוויר את שדות האופיום בכל חומר הדברה אפשרי, כשעל הדרך הם חיסלו גם שדות גידולים תמימים לגמרי וגרמו לעוד חקלאים אפגנים לרעוב. רק לקראת שלהי כהונת ממשל בוש נפל אצל האמריקאים האסימון, והם הבינו שהפשיטות ושריפת שדות האופיום פועלות כסוג של ירייה עצמית ברגל. כתוצאה, הצבא האמריקאי ובנות הברית החליטו לצמצם את הפשיטות הפיזיות על שדות הפרג והמשיכו לרסס בחומרי הדברה.

פעולות הריסוס כנגד שדות פרג-האופיום פסקו לגמרי רק כשאובמה נכנס לבית הלבן. לא כי אובמה זנח את המאבק בסמים, או לא רצה להילחם בטאליבן. אלא בעיקר כי את אובמה עניין דבר אחד. לסיים את הפיאסקו האמריקאי המתמשך באפגניסטן. וכדי לצאת מאפגניסטן, הוא היה צריך לצאת קודם מהבוץ של שדות פרג-האופיום. על כך בפרק הבא.