אופיום בחסות האל – עשבים שוטים
בפרק הקודם צללנו לסיפור ההיסטורי אודות צמיחתה של תעשיית האופיום האפגנית, עד העלייה הראשונה של הטאליבן לשלטון באמצע שנות התשעים. אז רגע לפני שאנחנו ממשיכים בפרק הזה לימים החשוכים של שלטון הטאליבן הראשון, בואו ננצל רגע את ההזדמנות לדבר על מה זה בכלל אופיום:
אופיום: הוא התוצר הבסיסי שנוצר מחליבת פקעות צמח הפרג-מרדים, או בשם אחר פרג-האופיום, על ידי פציעתן וגרוד השרף שנוזל מהן כחלב לבן שמתגבש לכדי חומר צמיגי חום-אדמדם. את החומר הזה אוספים ומייצרים מעין עוגות שנקראות "אופיום רטוב" הצורה הבסיסית ביותר שניתן לצרוך בה את שרף הפרג, בין אם על ידי לעיסה או ערבובו במזון ומשקאות, כפי שהיה נהוג במסורות רפואיות וטקסיות של תרבויות רבות. את האופיום הרטוב אפשר גם לייבש בשמש, או על ידי בבישול בסירים וחביות גדולות. האופיום היבש הוא המוצר הבסיסי שנהוג היה לעשן במקטרות, או גם לערבב במשקאות כחומר מאלחש כאבים. פרג-האופיום, הצמח ממנו מופק האופיום מכיל מעל ל-20 סוגי אלקלואידים, בהם המורפין, קודאין ואוריפאווין, להלן קבוצת החומרים האופיאטים.
מקור השם אופיום, הוא כנראה במילה היוונית העתיקה "אפיון" (afyun) ויתכן שמקור המילה הזו עצמה, מגיע בכלל מהיבשת ההודית ומהמילה אפיפנה (apiphena) בסנסקריט. בכל אופן, אופיון או אופיום, הוא חומר שהיה בשימוש אנושי אלפי שנים ועדויות לו נמצאו באתרים ארכיאולוגים רבים באירופה, במרכז אסיה וברחבי המזרח התיכון. האופיום שימש לפי הערכות, גם לצרכים רפואיים וגם לצורך טקסים רוחניים ודתיים. אזכורים תרבותיים לאופיום נמצאים כבר במיתולוגיה היוונית ובכתבים רומיים. בתקופה המודרנית, אופיום הפך למוצר בעל ערך כלכלי ופוליטי עצום, כשהסחר בו התרחב דרמטית במאות השמונה עשרה והתשע-עשרה. האופיום היה הבסיס המרכזי להתעשרות האימפריה הבריטית ומוצר שבאמצעותו ניסו המעצמות האירופאיות, לכסות על ההוצאות האדירות שגבו מהן המלחמות בנפוליון. לכן האופיום גם עמד במוקד מלחמות שניהלו מדינות המערב באמצע המאה התשע-עשרה כנגד הקיסרות הסינית, במאמץ שלהן לכפות עליה להיפתח עמן למסחר.
למרות הבולטות של האופיום בסחר האירופאי-קולוניאלי של העידן המודרני, עד ימי הביניים השימוש והסחר בו היו נפוצים יותר במרכז אסיה מאשר באירופה. עדויות מאירן מראות על שימוש רחב באופיום כבר במאה השמינית לספירה, ולאורך ההיסטוריה הוא מוזכר בכתבי רפואה מוקדמים מאירן ועד סין. כיום, למרות שאפגניסטן מזוהה בעיקר עם ייצור הרואין, הערכות הן שעדיין כחמישים אחוז מתוצרת האופיום השנתית של אפגניסטן ומרכז אסיה ככלל, נצרכת באזור עצמו בצורה המסורתית של אופיום רטוב או יבש, וכי רק חמישים האחוזים האחרים מהתנובה השנתית מעובדת למורפין והרואין.
בעוד במדינות המערב צריכת האופיום הלכה וגברה, החל מהמאה השבע-עשרה, ונעשתה בעיקר בצורת טינקטורה, שהיא טכניקה למיצוי אופיום באמצעות אלכוהול ושנודעה בשם המסחרי לאודנום, ברוב אסיה צריכת האופיום נותרה בשיטה הפופולארית של מקטרת האופיום. בהמשך, לאורך המאה התשעה-עשרה, מהגרים סינים יביאו את מנהג עישון האופיום במקטרת לחוף המערבי של ארה"ב וזו תהפוך לסימן המזהה של ההתמכרות לאופיום ודרך לסימון גזעני של המהגרים הסינים, כמי שמייצרים את מגפת ההתמכרות לאופיאטים שפקדה אז את ארה"ב.
זה קצת רקע על אופיום. עכשיו, בואו נחזור לסיפור של האופיום בימי השלטון הראשון של הטאליבן בשנות התשעים, וננפץ את האגדה שתחת שלטונו, דיכא הטאליבן את תעשיית האופיום.
"אופיום בחסות האל"
את הפרק הקודם סיימתי עם יציאת ברה"מ מאפגניסטן ב-1989. יציאה שמשאירה את אפגניסטן הרוסה וחרבה, שוקעת למלחמת אזרחים מתמשכת בין מליציות המוג'אהידין שנאבקות בממשלה הקומוניסטית של מוחמד נג'יבוללה שמצליח לשרוד עד 1992, עד שגם הוא נופל ומוצא עצמו תלוי מהצוואר בכיכר בלב קאבול. נפילת הממשלה הקומוניסטית באפגניסטן לא עוצרת את ההרס, ומלחמת האזרחים האפגנית נמשכת בין הממשלה הזמנית שמקימות המפלגות השונות, שמכריזות על אפגניסטן כמדינה אסלאמית, ובין פלג מורד בראשות מי אם לא, מכרנו הוותיק, גולבודין האקמטאייר. אותו ברנש עם התחביב הפסיכוטי של שפיכת חומצה בפנים של נשים ללא בורקה.
וכאילו כדי להוסיף ולהאריך את הסבל, מלחמת האזרחים מועצמת ומתארכת בזכות הבחישה של כל מדינה באזור, החל מפקיסטן אירן, הודו, ערב הסעודית ועד מדינות המפרץ. כולן אז כמו היום, נושאות כנראה ביותר אשמה לטרגדיה האפגנית מאשר ארה"ב. כל מדינה מאלו תומכת מחמשת ומממנת את הפלג האפגני המועדף עליה, ומאפשרת את המשך הקזת הדם. כך, לאורך שנות התשעים נקרעת אפגניסטן במלחמת אזרחים עזה, שרק הופכת את התנאים במדינה לבלתי נסבלים אף יותר ומעמיקה את התלות בגידול היחיד שעוד אפשר להוציא ממנו מחייה סבירה: פרג-האופיום.
את החלק הבא בסיפור אולי כבר שמעתם. אל תוך מלחמת האזרחים מצטרפת קבוצה קטנה ונחושה של לוחמים אפגנים שהתגבשה בבתי הספר של מחנות הפליטים בגבול פקיסטן-אפגניסטן. אלו הם תלמידי הדת של המדראסות, בתי הספר, או בשמם האפגני – הטאליבן (טאליב בפאשטו פרושו תלמיד חכם). כמו היום, גם אז, העלייה של הטאליבן לעמדת כוח הייתה מהירה וסוחפת. ב-1994 הטאליבן כבר משתלט על מחוזות הולדתו קנדאהר והלמנד שבדרום המדינה ומשם מתחיל מסע כיבושים צפונה, תוך שהוא נתמך על ידי פקיסטן. בתוך שנתיים מצליח הטאליבן, עם הרבה עזרה פקיסטנית, להשתלט על כשני שליש משטח אפגניסטן ומגרש את שארית המליציות הלוחמות צפונה. אלו מתגבשות למה שנודע אח"כ "כברית הצפונית" בת הברית העתידית של ארה"ב לגירוש הטאליבן. בכל מקרה, כשהטאליבן כובשים בסופו של דבר את קאבול בספטמבר 1996, הם מכריזים על אפגניסטן "כאמירות האיסלמית של אפגניסטן" או כמו שאני קורא לזה, סבב א' של שלטון הטאליבן.
על זוועות סבב א' של שלטון הטאליבן בטח כבר שמעתם די. עניין די ידוע שמתחיל בהחלת חוקי דת נוקשים לפי פרשנות רדיקלית של השריעה, ההלכה המוסלמית. חוקים אלו כוללים איסור גילוח על גברים ובעיקר חוקים, כלומר פשעים, נגד נשים, שאוסרים עליהן יציאה מהבית לעבודה וללימודים, או יציאה בכלל ללא ליווי של גבר. מי שהואשמה בעבירה על החוק, מצאה עצמה לא אחת כאטרקציה מרכזית במופעי בידור להמונים באצטדיונים חרבים, שבהם סקלו למוות באבנים נשים שהואשמו בניאוף. וכן, לפעמים להאשים אישה בניאוף ללא עדות אמיתית, הייתה סתם דרך נוחה לבעל להפטר מאישה שמאס בה.
אבל לצד כל אלו, הטאליבן כשליט החדש היה צריך לטפל גם בסוגייה מורכבת נוספת שהתנגשה עם התפיסה הדתית – אני מדבר כמובן על תעשיית האופיום, שהפכה למקור הפרנסה הכמעט יחיד באפגניסטן. כאן, הקיצוניות הדתית של הטאליבן כבר הייתה קצת יותר גמישה במפגש עם המציאות. הטליבן, בדומה לשליטים קודמים של אפגניסטן, התייחסו לגידול אופיום ולסחר בהרואין כחלק מהג'יהאד וכאמצעי למימון שלו.
אבל גם לאחר שעלו לשלטון, הטאליבן הבינו שללא ההכנסות ממיסוי על תעשיית האופיום, היכולת שלהם לעמוד במאבק מול הברית הצפונית, היריב הפנימי הגדול שלהם אז, תפגע משמעותית. התבוסות החוזרות שספגו באותה עת בקרבות על העיר מאזר-א-שריף, רק הגבירו את התלות שלהם באופיום ואף יצרו מתיחות ופיצול בהנהגת הטאליבן. בעוד מועצת קנדאהאר השמרנית של המולה עומר שאפה לסגירות מוחלטת ואכיפה נוקשה של חוקי הדת, המועצה המתונה יותר יחסית, בראשות המולה ראבאני, שישבה בקאבול, שאפה לקדם יחסים דיפלומטיים עם חלקים מהקהילה הבין לאומית. ראבאני ראה את היחס לאופיום, לא רק כעניין של חוקי דת, אלא גם ככלי דיפלומטי לסחור בו מול המערב, בתקווה שבאמצעותו ישיג הכרה בין לאומית בשלטון הטאליבן. את המולה עומאר זה פחות עניין, הוא רצה פשוט שיצייתו לדבר האל.
הבעיה הפנימית של הטאליבן הייתה, שאופיום פרט להיות כלי למימון הלחימה בברית הצפונית וכלי למשא ומתן דיפלומטי, גם היה, או אפילו קודם כל בעיקר היה, כלי פוליטי פנים אפגני שבאמצעותו קנה הטאליבן בריתות ושקט פוליטי מול פלגים שונים בתוך הארגון עצמו. כדי למנוע מהפלגים השונים בטאליבן להתפצל, ואולי חלילה לחבור בחלקם ל"ברית הצפונית" מנהיגי הטאליבן שילמו סכומים גדולים למפקדי המליציות השונות, כדי שיישארו נאמנים לטליבן ולשם כך נדרשו הכנסות האופיום. מעבר לזה, העלמת העין ממעורבות אותם מפקדים בסחר האופיום עצמו, הייתה גם סוג של תשלום פוליטי עבור התמיכה.
לכן החשיבות של תעשיית האופיום וסחר הסמים עבור הטאליבן, הלכה וגברה בפועל ככל שהארגון הלך והתבסס בשלטון. החשיבות הזו הפכה קריטית אף יותר, לאחר שב-1998, האו"ם בהובלת ארה"ב, הטיל סנקציות על אפגניסטן עקב סירוב הטאליבן להסגיר את מתכנני הפיגוע במשחתת "קול" ובראשם בחור בשם אוסמה בין-לאדן. התגובה האפגנית לסנקציות הבין לאומיות הייתה פשוטה – עלייה דרמטית בקצב גידול הפרג וייצור האופיום וההרואין עד לשלהי שנת 2000.
פרט לכך, כדי להתמודד עם הסנקציות ועם הצרכים של ניהול השלטון, העלה הטאליבן את גובה ה"זאקאט" השם של המס שמוטל על יצור האופיום, לכדי 25% ממחיר קילו אופיום. לפי הערכות שונות, העלייה הדרמטית בייצור האופיום באותה תקופה וגם העלאת המס עליו, היו שניהם איתות מצד מנהיגי הטאליבן למערב ולקהילה הבין לאומית. איתות שבא לרמוז, כי הטאליבן ברצותו מגביר את ייצור הסמים וברצותו, יכול לחסל את בעיית הסמים שמטרידה את המערב. בשפה האפגנית הלא רשמית, זו הייתה דרך פשוטה של הטאליבן לומר: אני השליט, אני הריבון יש לי יכולת לקבוע מה קורה במדינה וכדאי שתכירו בי. או בקיצור, זו הייתה הדרך של הטאליבן לעשות דיפלומטיה.
טנגו דיפלומטי בשדות האופיום
כפי שאתם בוודאי כבר יודעים, הסנקציות של המערב לא הביאו את הטאליבן להסגיר את אוסמה בן לאדן. מנגד, הסנקציות כן לימדו את הטאליבן שבמשא ומתן מול המערב צריך קלפים. וכמו קודמיו, גם הטאליבן סימן את תעשיית האופיום כקלף דיפלומטי. מרגע שעלו לשלטון, וביתר שאת לאחר 1998, הטאליבן תחת המולה עומאר "אמיר המאמינים" הציעו לאו"ם ובעקיפין לארה"ב, עסקה ישנה ומוכרת: לחסל את גידול הפרג באפגניסטן תמורת הכרה בין לאומית בלגיטימיות שלטון הטליבן. במצב הזה תעשייה האופיום הפכה חשובה משלוש סיבות: גם מקור המחייה הכמעט יחיד של האוכלוסייה, גם מקור הכנסות חשוב לטאליבן לשם הבטחת יציבות שלטונית, וגם קלף במשא ומתן מול המערב. על קלף כזה לא מוותרים בקלות.
לטאליבן הייתה סיבה להאמין שהמשא ומתן עם המערב עובד ושהסנקציות הן רק עיכוב קל בדרך לעסקה. באוקטובר 1997 הושג הסכם בין הטליבן לפקידים ב-UNODC סוכנות האו"ם לסמים ופשיעה. בהסכם שהושג, הטאליבן הסכים לחיסול גידולי הפרג באפגניסטן, בתמורה לסיוע כלכלי מהקהילה הבין לאומית, סיוע שיגיע דרך תוכנית שתסבסד גידולים אלטרנטיביים לחקלאים האפגאנים. ההסכם אומנם לא יצא אל הפועל, בעיקר עקב יציאת סוכנויות הסיוע של האו"ם מאפגניסטן, לאחר הסנקציות של 1998, אבל ההסכם לימד את הטאליבן שיעור חשוב – אופיום הוא כלי למשא ומתן דיפלומטי.
והייתה לטאליבן עוד סיבה להאמין במשא ומתן. שכן עוד טרם להסכם שהזכרתי הרגע, הטאליבן ניהל קשר חפוז עם ממשל קלינטון, קשר שנגדע ב-1998. בתוך בליל העיסוקים שהעסיק את ממשל קלינטון באותה תקופה, כמו המשברים בבלקן ובים סין וקידום המו"מ בין ישראל והפלסטינים, אפגניסטן די נשכחה מדעת. נשכחה אך לא נזנחה. למשך שנתיים קצרות בין 1996 ל-1998 ניהלו דרגי ביניים במחלקת המדינה קשרים עם הטאליבן סביב מספר סוגיות, מתוך מחשבה ששלטון הטאליבן עשוי להביא לסיום האנרכיה וליציבות פנימית באפגניסטן, באופן שישליך על היציבות האזורית במרכז אסיה. בנוסף, המדינות היחידות בעולם שהכירו בטאליבן, פקיסטן ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, מי שהיו ערוץ ההדברות של ארה"ב עם הטאליבן, ציירו עבור ארה"ב את הארגון כקבוצה אנטי-שיעית, אנטי איראני ופרו מערבית. לכן לזמן קצר היה מו"מ עם הטאליבן. ולטאליבן לא היה סיבה לחשוב שאי אפשר לשוב אליו.
וכן, גם שיקולים כלכליים דחפו את ארה"ב לבדוק קשרים עם הטאליבן. חישובים מסחריים אומנם לא היו השיקול העיקרי פה, אבל כמו בהרבה מקרים של מדיניות החוץ האמריקאית, גם פה היו מי שפעלו לדחוף את האינטרסים הללו מאחורי הקלעים. ואולי לא תופתעו לשמוע, אבל גם במקרה הזה מי שדחפו את מחלקת המדינה לקיים משא ומתן עם הטאליבן, היו חברות אנרגיה. ובאופן ספציפי, חברת נפט וגז אמריקאית בשם UNOCAL שפעלה במדינות מרכז אסיה. UNOCAL שאפה לקדם פרויקט ענק בשם CENTGAS להנחת צינור גז מטורקמניסטן לחוף הים של פקיסטן דרך אפגניסטן. בממשל קלינטון היו מי שחשבו שהפרויקט ישבור את המונופול הרוסי על הובלת גז ונפט מהאזור, וכך ישדרג את המעמד הכלכלי של ארה"ב באזור וירחיב את מקורות האנרגיה שלה. כדי לקדם את הפרויקט, הפעילה UNOCAL לובי בממשל קלינטון שמטרתו הייתה קידום רעיון ההכרה בטאליבן. אותם חברי לובי אף אירחו ב-1997 משלחת של הטליבן בוושינגטון, שאף נפגשה עם פקידים במחלקת המדינה. עכשיו, אם אתם הטאליבן באותה עת? לא הייתם חושבים שמתנהל אתכם בפועל משא ומתן שבו הכול פתוח לדיון, כולל תעשיית אופיום?
המציאות הזו שבה שלל שיקולים גאו-אסטרטגיים, רעיוניים ומסחריים התערבבו אלו באלו, גרמה לכך שבתחילה ממשל קלינטון התעלם, או לכל הפחות הדחיק את העמדות הקיצוניות שהפגין הטאליבן. היו בממשל גורמים שהיו משוכנעים שעם הזמן, הטליבן ייתמתן ויישם מודל שלטון איסלמי הדומה לזה של ערב הסעודית. השיקולים הללו, בין היתר, היו מה שגם דחק לפינה את שאלת האופיום האפגני, שממילא לא השפיע כאמור דרמטית על ארה"ב. אבל למרות כל השיקולים והמחשבות על התמתנות עתידית של הטאליבן, לממשל קלינטון הייתה בעיה. את מכלול האינטרסים הגאו-אסטרטגיים כלכליים הללו, הוא לא יכול היה לבטא בפומבי.
בממשל אולי עסקו באפגניסטן מזוויות אסטרטגיות שונות, אבל בציבור האמריקאי ובעיקר בתקשורת האמריקאית, בפעמים הבודדות שאפגניסטן עניינה את ארה"ב בשנות התשעים, זה היה כשסיפורי זוועה על היחס לנשים יצאו משם. וכאן הייתה לממשל קלינטון בעיה. ארגוני זכויות נשים והקול הנשי בכלל, נחשבו לבסיס תמיכה מובהק של הנשיא, שעמד לבחירה מחדש ב-1996. לכן לרמוז על אפשרות של הכרה במשטר שכל מהותו רמיסת זכויות נשים, הייתה עבור קלינטון התאבדות פוליטית. וזה לא שלא היה חסר לחץ על הממשל לנתק את מעט הקשרים שהיו עם הטאליבן, על רקע יחסם לנשים. החל מאשת הנשיא הילארי, שהרבתה לגנות את הטליבן ועד מובילי דעת קהל ליברליים בהוליווד שהתגייסו לטובת המאבק.
כעת ממשל קלינטון מצא עצמו בדילמה. מצד אחד, כדי לקדם יציבות באפגניסטן ובמרכז אסיה, הוא היה צריך להכיר בטאליבן. מנגד, ההתנהגות הברוטאלית של הטליבן בכל הקשור לזכויות אדם ובעיקר זכויות נשים, הפכה אפשרות שכזו לבלתי מעשית פוליטית. ולא רק ממשל קלינטון נסוג מרעיון ההכרה בטאליבן עקב היחס שלהם לנשים. גם UNOCAL, אותה חברת גז ונפט התקפלה מפרויקט צינור הגז, לאחר שארגוני נשים תבעו אותה בבית המשפט בגין שתוף פעולה עם הפרת זכויות אדם.
אבל בסוף, לא זכויות נשים, לא אופיום וגם לא נפט וגז קבעו את מדיניות הממשל. הייתה זו חוסר היכולת של הטאליבן לעבור ממציאות של מיליציה חמושה לארגון שמנהל מדינה. חוסר הנכונות של הטאליבן להסיר את החסות שנתנו לאל-קאעידה, הביאה להחרפת היחס מצד ממשל קלינטון עד למצב בו לאחר הפיגועים במשחתת קול ובשגרירות בקניה וטנזניה ב-1998, סגר ממשל קלינטון את הדלת על אפשרות של הכרה בטאליבן ועבר מדיפלומטיה עדינה למדיניות איומים וסנקציות, במטרה ללחוץ על הטאליבן להסגיר את בן לאדן.
האירוניה הגדולה היא, שככל שהוטלו יותר ויותר סנקציות, כך הטאליבן היה נכון יותר להתקדם עם רעיון חרם האופיום. פחות בגלל הלהט הדתי לבער את בעיית הסמים במדינה, ויותר מתוך רצון להגיע לעסקה כוללת של הכרה דיפלומטית וסיוע כלכלי. כמו היום, גם אז, הטאליבן רצה לשנות את השיח סביב הנושאים שעמדו בלב הדיאלוג שלו עם המערב, וקיווה שההצעה לחרם על האופיום, תסיח את הדיון מזכויות נשים, זכויות אדם ומשאלת הסגרת בן-לאדן לשאלת המאבק בסמים. הטאליבן קיווה, כמו היום, שהמערב יתייחס לחרם האופיום כסוגיה נפרדת משאר הנושאים ויהיה מוכן לספק את הסיוע הכלכלי ואת ההכרה, בתמורה למאבק בסמים. מה באשר לנושאים האחרים? הם יישארו איך נאמר? "שנויים במחלוקת".
באמצעות ההצעה לחרם אופיום, הטאליבן רצה לעצב נרטיב מוסרי ותקשורתי חדש לפיו אפגניסטן מקריבה את הצרכים הכלכליים של האוכלוסייה הענייה שלה, למען הקהיליה הבין לאומית ולמען מאבק לצמצום נגע הסמים במדינות המערב. מתוך השיקולים הללו, כשבאמת הגיע חרם-אופיום קצרצר אך תקיף, אותו הטיל הטאליבן בקיץ 2000, החרם הזה הפך מאז למיתוס שנשען על גרעין קטן של אמת. המיתוס שתחת הטאליבן, חוסלה תעשיית האופיום באפגניסטן.
"אגדת חרם האופיום הגדול של המילניום"
מהיכן צמחה האגדה שתחת הטאליבן חוסלה תעשיית האופיום? כמו כל אגדה, היא נבטה מגרעין קטן של אמת. כפי שציינתי, עד שלהי שנת 2000 לא היה חרם על אופיום באפגניסטן. בעצם צריך לדייק, לא היה חרם של הטאליבן על גידול אופיום, ייצור וייצוא הרואין. אבל כן היה חרם שכלל חוקים נוקשים ואכיפה אלימה על צריכה ושימוש באופיום, או כל סם אחר, בידי האפגנים המקומיים עצמם. כחלק ממערכת חוקי הדת הנוקשה שהטאליבן שהטילו על האוכלוסייה האפגנית.
לעומת היחס הנוקשה כלפי צריכת סמים בבית, הטאליבן הפגינו גמישות וסובלנות מפליאה בכל הנוגע לייצור ומכירה של אופיום והרואין אל מחוץ לאפגניסטן. וכן, גם את הגמישות הרעיונית הזאת הם הצדיקו אמצעות ההלכה הדתית. את "הזאקאט" אותו מס על גידול, או סחר באופיום, הטאליבן ביסס על פרשנות של חוק דתי, שקבע מס סיוע לעניים, סוג של מעשר אם תרצו. לפי "הזאקאט" כל מוסלמי מחויב לתת 2.5 אחוז מהכנסתו לעניים. רק שבניגוד ל"מעשר" המקורי, הטליבן גבה באותה עת עשרים אחוזים כמס על "זכות" לגדל ולסחור באופיום. למעשה ב-1999 הטאליבן תכנן להקים מנהל ממשלתי שיחלק רישיונות לגידול פרג-אופיום ואף תכנן להקים חוות חקלאיות שילמדו חקלאים לגדל אופיום בשיטות יעילות יותר.
ואז, ב27 ביולי 2000 הכול נעצר. המולה עומאר פרסם פתווה, צו דתי, שבו נאסר בפועל גידול של אופיום בכל אפגניסטן. הסיבה הרשמית לפתווה, כפי שנימקו אותה באותה עת הטאליבן, הייתה הבצורת שפקדה את אפגניסטן בשנתיים שלפני החרם ושלפי המולה עומאר, באה כעונש מאלוהים על גידול הסמים במדינה. זה היה הנימוק הדתי. בפועל, הסיבות היו אחרות לחלוטין, ככל הנראה. מה הכוונה ככל הנראה?
ובכן, הסיבות האמיתיות להטלת חרם על מקור הכנסה כה משמעותי עבור הטאליבן ואפגניסטן, אינן ברורות עד היום. יש הרבה השערות הגיוניות, אבל אין תשובה מוסמכת. פרט לנימוק הדתי, איש מהטאליבן לא הסביר באמת את המניעים למהלך החרם של שנת 2000. הדעה המקובלת, אבל שאינה בהכרח מעוגנת בעובדות, היא שהסיבה לחרם הייתה כלכלית נטו. בהסבר הזה, החרם היה למעשה מניפולציה על המחירים הצונחים של ההרואין בשוק העולמי, מניפולציה שנועד לאפשר "מכירת חיסול" של מלאי אופיום והרואין עצום שהצטבר אז באפגניסטן. לפי ההסבר הזה, אפגניסטן של שלהי שנות התשעים פשוט הייתה רוויה באופיום והרואין שהצטברו משנים של גאות מתמשכת בתנובת האופיום.
ההסבר המורכב יותר הוא, שבקיץ 2000 פשוט התלכדו נסיבות שונות, שהפכו את הרעיון של חרם אופיום להגיוני ואפשרי עבור הטאליבן. איזה נסיבות אתם שואלים? ובכן תחילה היה כאמור, העניין הזה של עודפי אופיום וצניחת מחירים עולמית בשוק ההרואין. זה שכנע את את מרבית בעלי הכוח באפגניסטן, שהיה להם אינטרס בתעשיית הסמים, להסכים עם הרעיון של חרם-אופיום. אלו מהם שעוד התנגדו, שוכנעו באמצעות הסכמי פשרה בהם הטאליבן שילם תמורת הימנעות מגידול פרג וייצור אופיום. שנית, מבחינת היציבות הפנימית וקריאת תגר על כוח הטאליבן, קיץ 2000 היה זמן טוב להטיל חרם-אופיום. סוף סוף, אחרי שנים של מפלות בשדה הקרב הטאליבן הצליחו לכבוש את מאזר א-שאריף, העיר הגדולה בצפון אפגניסטן שהייתה מעוז ההתנגדות של הברית הצפונית. בקיץ 2000 לאחר כיבוש מאזר, הטאליבן האמינו שהם עומדים להביס את הברית הצפונית לחלוטין ונמצאים על סף הכרעת המאבק הפנימי באפגניסטן.
חוץ מזה, המשא ומתן שלהם עם נציגי סוכנות האו"ם לסמים ופשיעה על הגבלת גידולי האופיום, נתפס בעיניהם כהצלחה. בלי הרבה תמיכה ממשית מאחוריהם, אנשי האו"ם מאינטרסים פנימיים שלהם, הבטיחו לטאליבן הבטחות גדולות בדבר סיוע כלכלי ואפשרות להכרה בין לאומית בתמורה לחרם על האופיום. מול הבטחות כאלו, לטאליבן נדמה היה שהולכת ונסללת הדרך להכרה בין לאומית ושבאמצעות חרם האופיום הוא מצליח לשנות את הנרטיב בדיאלוג עם המערב, ומוכיח שאפגניסטן תחת שלטונו היא מדינה מסודרת וחברה אחראית בקהילה הבין לאומית ולא מדינה סוררת.
מכל הסיבות הללו בקיץ 2000 היה לטאליבן הגיון רב, כלכלי, פנימי ודיפלומטי, לייבש קצת את שוק הסמים העולמי. וחרם אכן הוטל. בתוך חודש צנח הקף שטחי גידול האופיום באפגניסטן מקצת למעלה מ-82,000 הקטרים אל מתחת ל-8,000. הצלחה אדירה, לכאורה. בפועל החרם לא היה כזה דרמטי כמו שזה נשמע. החרם הוטל על גידול צמח פרג-האופיום ולא על הסחר בהרואין. על אף החרם יצוא ההרואין מאפגניסטן נמשך גם לאחר יולי 2000 והטליבן המשיך לגבות עליו מיסים. זה גם מה שמחזק את ההשערה שהמניע העיקרי להטלת החרם היה הצורך להפטר ממלאים שהצטברו ולייבש קצת את השוק. אבל המיתוס השתרש ומאז שלטון הטאליבן מוזכר כ"מודל" קיצוני שמוכיח, למי שרוצה, שאם נחושים לנקוט בצעדים תקיפים, אפשר להעלים את בעיית הסמים. אבל כאמור, זה מיתוס, לא מציאות.
המיתוס שוכח לספר שחרם האופיום פעל בדיוק כמו דיאטת כאסח. יורדים כמה ק"ג יפים בהתחלה, אבל עם חזרה לשגרה ושחרור הרסן הכול חוזר, פלוס כמה ק"ג טובים אקסטרה. לכן, כל מה שהיה צריך כדי שאפגניסטן והטליבן יפסיקו את דיאטת האופיום ושתעשיית הסמים באפגניסטן תחזור לשגרה, זה אירוע שובר דיאטה. האירוע הזה הגיע ב-11 לספטמבר 2001, כששני מגדלי התאומים קרסו על עצמם.
בפרק הבא – "הרפתקאות הדוד סם בארץ הפרג". אתה יכול להוציא את ארה"ב מאפגניסטן, אתה לא יכול להוציא את אפגניסטן מארה"ב. פיגועי התאומים היו אירוע משנה היסטוריה שהתוצאות הטראגיות שלו עדיין נכתבות. אבל עבור תעשיית האופיום וההרואין האפגנית פיגועי התאומים היו רק תחילתו של קאמבק מופלא, שירוץ כחוט שני לאורך שני עשורים של מדיניות אמריקאית כושלת. בפרק הבא, אספר כיצד מאבק בטרור ושאיפה לבנות מחדש אפגניסטן דמוקרטית יחד עם מאבק עיקש בסמים, לא יכולים להיות בו זמנית חלק ממדיניות הגיונית אחת.
עשבים שוטים 
[…] בפרק השני הזכרתי את אגדת חרם האופיום שיצרה דימוי לפיו בשנת 2000, חיסל הטאליבן את תעשיית האופיום באפגניסטן. עתה נראה, שהטאליבן מנסה לשחזר מהלך דומה. שכן החרם שהטיל הטאליבן באפריל 2022 מתוחם בזמן ומותנה, כך מוסבר לאפגנים, בתגובת הקהיליה הבין לאומית. המשמעות של זה היא שהחרם, בין אם על אפדרה, או על אופיום, הוא זמני וממוקד. אבל תשאלו, איך הטאליבן מכריז על חרם ויוצא כנגד האינטרס של בני הברית שלו, אותם בעלי כוח מקומיים? התשובה לזה היא שהטאליבן כנראה הגיע להסכמה איתם על חרם ממוקד קצר ומותנה. חרם שיש בו יתרונות לכל הצדדים. […]
אהבתיאהבתי