בחזרה לאפגניסטן – עשבים שוטים

זהו הפרק הראשון בסדרת פרקים בבלוג ובפודקאסט שבה, כמו שכתוב בכותרת, אני מבקש לקחת אתכם המאזינים "בחזרה לאפגניסטן". לרגל שנה ליציאה האמריקאית מאפגניסטן שסיימה שני עשורים של שהות בה, אני חוזר לעסוק באפגניסטן אבל מהזווית שאני מכיר: זו של הקשר בין פוליטיקה וסמים. בכל פרק בסדרה אפרק וארכיב מחדש נושא אחר מההיסטוריה וההווה של המדינה המתוסבכת, עמוסת הטרגדיות הזו, אבל אעשה זאת דרך הפרספקטיבה המיוחדת שיש לסמים, ולתעשיית האופיום וההרואין בפרט באפגניסטן.   הפרק הראשון בסדרה צולל אל ההיסטוריה המורכבת שיש לאפגניסטן עם אופיום, החל מהמאה התשע-עשרה, שבה סחר באופיום היה כלי להתנגדות פוליטית כנגד הכיבוש הבריטי. ועד למקום המיוחד שתעשיית האופיום האפגנית קיבלה ביחסים של אפגניסטן עם המערב וארה"ב בפרט. הפרק בוחן גם את צמיחת תעשיית האופיום האפגנית, מסיום מלחמת העולם השנייה ולאורך המלחמה הקרה ועד לרגע שאפגניסטן הופכת לאסם ההרואין של העולם, בראשית שנות התשעים.

פרולוג – קלישאה על אופיום להמונים

חלפו ארבע חודשים מאז סיים מחמוד האקמטאייר לזרוע את השדה. קפסולות הפרג נצצו כמרבד ירוק של כוכבים זוהרים, מעוטרים בפריחת עלים של לבן אדום וורוד, מכסים ומחיים את שדה המדבר הצהוב. מחמוד טיפל בכל קפסולה כאילו הייתה יהלום טהור. באור הבוקר נדמה היה שהחומר, שזלג בלילה ועטף כל קפסולה בצבע חום-אדמדם, בהק כמו יהלומים קטנים. ערב קודם, יצא מחמוד עם ילדיו ועובדיו כדי להכין את השדה לחליבה. צועדים בינות הצמחים התמירים, הם חפנו בעדינות בכף היד כל קפסולה, שורטים אותה בעדינות, מניחים לשרף הלבנבן והיקר לפעפע החוצה, כאילו היה זהב מותך. כך, כל ערב מחדש לאורך חודשי האביב והקיץ.

בבוקר המחרת, לאחר שהחלב הלבן התגבש לכדי שרף, שבו מחמוד ומשפחתו השכם בבוקר להשלים את מלאכת החליבה. עומדים שעות בשמש האפגנית הקופחת של מדבר הלמנד, מגרדים את חלב שרף האופיום שזלג והשחיר במשך הלילה על דפנותיה הקמורות של הקפסולה. אוספים אותו בתנועות גירוד עדינות לתוך פנכה מאולתרת. כמו כורי פחם נחושים, עמדו וחצבו לעצמם מחייה מתוך שדות הפרג מחמוד ומשפחתו ישובו לשדה הפרג לאורך חודשי האביב והקיץ, ויחזרו על מלאכת החליבה עוד מספר פעמים רב. שורטים בלילה בעדינות את הצמח, עומדים ומגרדים אותו בבוקר, עד שאמר הצמח די.

את "הטאריאק" השם האפגני לשרף הפרג, אותו גומי צמיגי חום-אדמדם שגירדו מהפקעות, מביא מחמוד לאם המשפחה שעוטפת אותו בעלי הפרג עצמם, כמו היה גוש גבינה לשימור, או עוגת אורז בעלי גפן. אחד אחד אוספת אם המשפחה את גושי עיסת הפרג ולשה אותם כבצק לתוך שקים רטובים. עליהם היא תשב ותשמור כבבת עינה. שכן מעתה, אותה עוגת שרף אדמדמה שטמונה בתוך השקים הלחים, היא כל חסכונות המשפחה ובהם תלויה יכולתם לשרוד עוד שנה במציאות הקשה של אפגניסטן.

אם יש רשימה של מדינות שהן תמצית ההיסטוריה של המלחמה בסמים ושההיסטוריה המודרנית שלהן מקפלת לתוכה את מורכבות הקשר שבין סמים, פוליטיקה כלכלה וגאו-אסטרטגיה, נדמה שאפגניסטן היא כנראה מועמדת מובילה לעמוד בראש הטבלה. אירועי קיץ 2021 שסיימו עשרים שנות נוכחות אמריקאית באפגניסטן, הביאו אותי לחזור ולעסוק בה, אבל מהזווית שאני מכיר – זו של הקשר בין פוליטיקה וסמים. הפרק הזה הוא הראשון בסדרת פרקים, שיפרקו לאט-לאט וירכיבו מחדש את כל ההיסטוריה האפגנית המורכבת, דרך הפרספקטיבה המיוחדת שיש לסמים, ולאופיום בפרט, במדינה המתוסבכת עמוסת הטרגדיות הזו. אז היכן נתחיל? כמו שאני רגיל, בחזרה אחורה בזמן.

אופיום והמשחק הגדול

אני לא יודע כמה זה יפתיע אתכם, אבל בתחילה אפגניסטן ממש לא הייתה אסם האופיום של העולם. אבל היא גם לא הייתה ממש נקייה ממנו אף פעם. עשורים של מלחמה הם שהפכו אותה לכזאת. לא המלחמה הנוכחית שהסתיימה באוגוסט האחרון במפח נפש צורם, אלא הייתה זו המלחמה הקרה שהפכה את אפגניסטן לאסם האופיום העולמי. הסיפור די מוכר: כדי לממן את המלחמה בסובייטים שפלשו לאפגניסטן ב-1979, לוחמי המוג'אהדין, אותם לוחמי קודש אפגנים שנאבקו בסובייטים, מימנו את המאבק באמצעות סחר באופיום והרואין, כל זאת תחת ידיעה וחסות ה-CIA.

רק שהסיפור הזה שוכח לציין, שלא המלחמה בסובייטים הביאה את האופיום לאפגניסטן, אלא היא רק הפכה תופעה חברתית כלכלית לא משמעותית שממילא הייתה קיימת בה, למקור קיום בלעדי. ערב הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979, ייצור אופיום באפגניסטן נמדד בהיקפים זניחים יחסית ועמד על כ-100 טון בשנה. שלושים שנה אח"כ יעמוד המספר הזה על כ-9,000 טון בשנה, שזו כמות האופיום שיוצרה באפגניסטן ב-2007. אז כן, בשלהי שנות השבעים אפגניסטן עוד לא הייתה אסם ההרואין העולמי ומדינות אחרות כמו אירן וטורקיה, והחברות במה שמכונה "משולש הזהב" (תאילנד, לאוס ובורמה שהיא מיאנמר של היום) כולן היו ספקיות אופיום והרואין משמעותיות יותר.

אז כן, אפגניסטן לא הייתה זרה ל "פאפאוור-סומניפרום" (Papaver somniferum) השם הלטיני של צמח הפרג, שמשמעותו "הפרג-המרדים". זה הזן של צמח הפרג שמוכר יותר כפרג-האופיום, זן מבוית בעל תכולת מורפין גבוהה במיוחד. זה צמח בעל קפסולה ירקרקה שמעוטרת בפרח בעל כתר ועלים בגוון לבן אדום וורוד שממנו מגיע האופיום –  תוצר השרף צמיגי בגווני שחרחר אדמדם, שזולג על גבי הקפסולה כחלב לבן כשפוצעים אותה, כפי שמסופר בתחילת הפרק. הצמח הזה והיבול המרדים שלו, לא היו זרים כאמור לאפגניסטן, כפי שלא היו זרים לכלל עמי "סהר הזהב" ( Golden Crescent) הכינוי של אותו אזור הררי שנמתח כקשת מפקיסטן ועד אירן לאורך מרכז אסיה.

לפי ג'יימס טארין ברדפורד, היסטוריון מאוניברסיטת ברקלי, גידול פרג-האופיום ותעשיית האופיום נטועים עמוק בהיסטוריה האפגנית והיו חלק מתהליך עיצובה המודרני במאות התשע-עשרה והעשרים. לטענתו, הנרטיב לפיו המאבק של המוג'הידין בסובייטים בשנות השמונים ובהמשך  הפיכתה למדינת חסות לטרור תחת הטאליבן, הנרטיב לפיו זה מה שהביא את האופיום לאפגניסטן הוא מוטעה. ברדפורד טוען ומוכיח, כיצד כמו בכל מדינות האזור, גם לאפגניסטן יש מסורת ארוכה חוקית ולגיטימית של ייצור וצריכת אופיום. היסטוריה שלרוב נוטים להתעלם ממנה.

בראדפורד, בספרו "פרג פוליטיקה וכוח" מתאר כיצד האמירים (השליטים המקומיים) של אפגניסטן בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, עבדור ראחמן קאן ואמנואלהה קאן (ואני מתנצל מראש על כל שיבוש שמות שיעשה מעתה ואילך), ובכן ברדפורד מתאר כיצד אותם שליטים עודדו את החקלאים המקומיים באפגניסטן לגדל את פרג-האופיום וגם קנאביס יש לומר, ועודדו אותם לייצר מהם אופיום וחשיש כדי לחזק את הסחר עם השווקים בדרום מזרח אסיה. גם כשמדינות במערב החלו מגבילות את הסחר באופיום בראשית המאה העשרים, המשיכו שליטי אפגניסטן לעודד את תעשיית האופיום המקומית, ובכלל זה נתנו חסות להברחות אופיום. הגישה הזו של עידוד סחר האופיום, הייתה חלק מההתרסה הפוליטית של אותם שליטים כלפי השלטון הבריטי ששלט אז בהודו ועד לשלהי מלחמת העולם הראשונה, שלט גם באפגניסטן.

בריטניה, שהשתלטה על אפגניסטן באמצע המאה התשעה-עשרה, לאחר שתי מלחמות קשות שנודעו כמלחמות האנגלו-אפגניות, עשתה זאת כחלק "מהשחק הגדול". השם המקובל למאבק שבריטניה ניהלה מול האימפריה הרוסית לשליטה  במרכז אסיה. ברוב תקופת השלטון הבריטי לא היו מגבלות על גידול ייצור וסחר באופיום באפגניסטן, כי באופן לא מקרי, זו הייתה תקופת הפריחה בסחר העולמי באופיום, שכמובן בריטניה שלטה בו. התבוסה של סין לבריטניה במלחמות האופיום, כפו עליה להיפתח למסחר עם המערב, שבו המוצר הבריטי הבולט שהובא מהקולוניות, היה האופיום.

בכל אופן, כשזכתה אפגניסטן להשתחרר מעול השלטון הבריטי ב-1919, לאחר עוד מלחמה כמובן בבריטים, נותר סחר האופיום מרכיב חשוב בכלכלה שלה. במחצית הראשונה של המאה העשרים סחר האופיום באפגניסטן נמשך כסדרו ורק ב-1934, כשאפגניסטן הצטרפה לחבר הלאומים, וחתמה רשמית על אמנות בין לאומיות, היא קיבלה עליה מגבלות על ייצור וסחר באופיום. אבל בפועל עד 1945 האפגנים המשיכו לייצר ולסחור באופיום באופן חופשי, בכלל זה עם חברות תרופות אירופאיות, שהחשיבו את האופיום האפגני לאיכותי במיוחד בשל תכולת המורפין הגבוהה שבו.

האיסור המתועד הראשון על גידול וייצור אופיום באפגניסטן התרחש ב-1945. באותה שנה אסר מוחמד זאהיר שאה, מלך אפגניסטן, על סחר באופיום. מה פתאום נזכר השלטון האפגני באותה עת לאסור על אופיום אתם שואלים? ובכן ההסבר נעוץ בשינוי המציאות הגאופוליטית העולמית. סיום מלחמת העולם השנייה ועליית ארה"ב וברה"מ כמעצמות-על, לכד את אפגניסטן שוב בתווך של מאבק בין מעצמות. החשש של השאה האפגני מהאימפריה הסובייטית, יורשת האימפריה הרוסית, לצד נסיגת בריטניה מהאזור, מי שהייתה משקל הנגד המסורתי לרוסים, הביאו את השאה האפגני לחפש משענת חדשה להישען עליה, כדי לבלום את השאיפה הרוסית-סובייטית המסורתית להתפשט דרומה. המשענת הזו הופיע בדמות ארה"ב. לכן כדי להתקרב לארה"ב ולמערב ולזכות לסיוע כלכלי והכרה מדינית, הסכים השאה האפגני להטיל מגבלות על תעשיית האופיום האפגנית.

בראדפורד טוען שמאותו רגע נוצר דפוס קבוע של יחסי קח-ותן בין אפגניסטן ומדינות המערב, סביב שאלת הגבלת תעשיית האופיום. לטענתו, איסור האופיום שהטיל זאהיר שאה ב-1945 יצר תקדים לדפוס יחסים מתמשך, שבו פיקוח והגבלות על אופיום הפכו לחלק דומיננטי בתהליך בניית המדינה האפגנית המודרנית. כפי שנראה בפרקים הבאים של הסדרה, הדפוס הזה נשאר חלק רלוונטי מהמציאות האפגנית, מאז ועד היום.

"סכרים תמורת סמים"

הסיפור של איסור האופיום הראשון באפגניסטן זה שלאחר מלחמת העולם השנייה מלמד אותנו שני דברים: ראשית, שהנרטיב לפיו אופיום הופיע באפגניסטן רק בגלל המלחמה הקרה, הוא לא מדויק. שנית, הוא מלמד אותנו שההיסטוריה של הדוד סם באפגניסטן לא מתחילה ב-2001 וגם לא ב-1979. השורשים של המעורבות האמריקאית באפגניסטן טמונים עמוק ב-1945, כשהיא יוצאת כמנצחת הגדולה ממלחמת העולם השנייה, ומחדשת את הקמפיין הדיפלומטי גלובלי שלה לגיבוש משטר פיקוח עולמי על סמים.

רגע, מה הכוונה במחדשת? ובכן, מחדשת כי המאמץ האמריקאי ליצור משטר פיקוח עולמי הדוק על סמים ועל אופיום במיוחד, הולך אחורה עד לראשית המאה העשרים. ההפיכה שלה למעצמת-על, רק הפך את זה לקל יותר. אז אחרי המלחמה האמריקאים מחדשים מאמץ. בזירה אחת, זו באו"ם, הם מנסים לגבש אמנת סמים כלל עולמית חדשה, תחת ארגון האומות המאוחדות. במקביל, הם מנסים להפעיל לחץ ישיר על מדינות שנחשבו באותה עת יצרניות מרכזיות של אופיום והרואין. כך יצא, שלצד לחץ על טורקיה, הודו ואירן, האמריקאים הפעילו לחץ גם על אפגניסטן, כדי שתחסל את תעשיית האופיום המקומית.

ההחלטה של השאה האפגני ב-1945 לאסור גידול אופיום, מראה שהאמריקאים גם הצליחו. כלומר הם הצליחו לשכנע את השאה לאסור כן? זה לא אומר שהם גם הצליחו לחסל את תעשיית האופיום האפגנית. בתמורה כאמור להטלת האיסור, האמריקאים הבטיחו לשאה האפגני הכרה דיפלומטית וסיוע כלכלי. בתחילה השלטון בקאבול עוד ניסה למצוא פשרה וביקש להיכלל, כמו הודו ואירן, ברשימת המדינות שיוגדרו כיצרניות חוקיות של אופיום למטרות רפואיות. אולם לאחר השלטונות בקאבול הבינו שהמערב לא ממש מוכן להכליל את אפגניסטן ברשימה, הם הסיכמו בלית ברירה לאסור על גידול פרג-האופיום בתמורה להכרה דיפלומטית וסיוע כלכלי מארה"ב.

רגע, רגע. אתם בטח שואלים את עצמכם, למה מדינות המערב וארה"ב לא פשוט הכניסו את אפגניסטן לרשימת יצרניות האופיום החוקיות? ובכן התשובה הפשוטה היא שאפגניסטן הייתה חלשה ולא חשובה מספיק כדי שיתפשרו איתה על כך. וממילא כבר הייתה מדינה מרכז אסיאתית גדולה וחשובה שקיבלה היתר לייצר אופיום חוקי. אירן. עוד אחת? זה כבר היה יותר מדי.

ארה"ב, שניהלה באותן שנים מו"מ עם השאה הפרסי, וקיוותה לשכנע אותו לתמוך באמנת הסמים החדשה שהיא גיבשה באו"ם, הסכימה כסוג של תמריץ, להכליל את אירן ברשימת יצרניות האופיום החוקיות. מאחר ובאותה עת אירן הייתה חשובה יותר אסטרטגית לארה"ב מאפגניסטן, ומאחר והסכמה שלה לגיבוש אמנת הסמים החדשה הייתה משמעותית יותר, היא זכתה להיכלל ברשימת יצרניות האופיום החוקיות ואפגניסטן לא.

מנושלת מהאפשרות להפוך ליצרנית אופיום חוקית, נותרה אפגניסטן של 1945 עם נדוניה די דלה מהמערב: היא נותרה עם ההבטחה לסיוע כלכלי וביטחוני, בתמורה למאבק באופיום. נשמע די מוכר לא? כן-כן, ההבטחות הללו עוד יחזרו על עצמן שוב ושוב בשבעים וחמש השנים שחלפו מאז. אבל בואו נעצור לרגע ונראה איך סיוע כלכלי בתמורה להגבלת תעשיית האופיום, הופך כבר אז למנוע שדווקא מאיץ את התעשייה הזאת. הסיוע האמריקאי הזה שהובטח לאפגניסטן לאחר מלחמת העולם השנייה, תמורת המאבק באופיום, הגיע בזמנו בדמות פרויקט שנקרא "פרויקט פיתוח עמק הלמנד". זה היה פרויקט גרנדיוזי לפיתוח תשתיות חקלאיות כזה שיביא מודרניזציה כלכלית-חקלאית לאפגניסטן. בנייה של כבישים, סכרים ושאר תשתיות אמורות היו לאפשר לאפגניסטן לפתח חקלאות מתקדמת, כזאת שתהפוך אותה לחלק ממערכת הסחר העולמית החדשה שארה"ב שאפה לבנות לאחר מלחמת העולם השנייה.

האם הפרויקט הצליח? באופן מעשי כן, אבל לא בדיוק בדרך שהאמריקאים ציפו. מחוזות הלמנד וקנדאהר שבדרום אפגניסטן שהיו מוקד הפרויקט האמריקאי, בהחלט הפכו משגשגים יותר מבחינה חקלאית, שכן בהם הייתה האדמה הפורייה ביותר באפגניסטן בזכות הנהרות הלמנד והארגנדאב שזרמו בהם. אבל במקום להגביל את תעשיית האופיום פרויקט עמק הלמנד רק יצר לה את התשתית לגדול. הפרויקט בהחלט הפך את הלמנד וקנדאהר למעוז החקלאות האפגנית, אבל גם ללב של תעשיית האופיום האפגנית. אז כן, "פרויקט פיתוח עמק הלמנד" הכניס את אפגניסטן למערכת הסחר העולמית, אבל לא בדיוק עם הסחורה שהאמריקאים תכננו. אפגניסטן נכנסה אליה עם האופיום. כי אולי רשמית אפשר להוציא את האופיום אל מחוץ לחוק, אבל  זה לא אומר שהפסיקו לגדל אותו.

בראדפורד מזהה את התהליך הזה כאחת מאבני היסוד שהפכו את מחוזות הלמנד וקנדאהר למוקד של תעשיית האופיום האפגנית ובהמשך, גם ללב מעוז הטאליבן. מהמחוזות הללו הטאליבן יקרא בעתיד תגר על ממשלת הבובות האפגנית-אמריקאית לאחר שיסולק מהשלטון ב-2001.

ובכן, על זה נאמר כי כל הכוונות הטובות מובילות לגיהינום. ההצלחה של "פרויקט פיתוח עמק הלמנד" לצד השפעות נוספות, הביאה לכך שבשנות השישים אפגניסטן הפכה לשחקנית משמעותית יותר בשוק הסמים העולמי. שנות השישים ומהפכת התרבות שחגגה את תרבות הסמים, הפכו את האופיום והצ'ארס (השם בדרי לחשיש אפגני) למוצרים מבוקשים ונפוצים במערב. במקביל, ככל שהמערב בהובלת ארה"ב הראה רצון ונחישות גדולה יותר להיאבק בסמים הללו, כך השלטון בקאבול פעל כדי להרוויח מהמאבק באופיום שתי ציפורים במכה אחת: גם לקבל מהמערב סיוע כלכלי והכרה מדינית וגם להרחיב את שליטתו וסמכותו על המדינה פנימה.

"מפץ האופיום הגדול – טרגדיה בלתי מכוונת"

אם המאמצים האמריקאים באפגניסטן שלאחר מלחמת העולם השנייה, הניחו את היסודות והתשתית לצמיחת תעשיית האופיום, המהלכים שלהם בזירות אחרות בעולם יצרו שרשרת בלתי מכוונת של אירועים, שבסופם ניצבה אפגניסטן בצמרת יצרניות האופיום והפכה לאסם ההרואין העולמי. אני מזכיר לרגע, עד לשלהי שנות השבעים אפגניסטן הייתה זניחה מבחינה גאו-אסטרטגית עבור ארה"ב וגם שולית יחסית בתרומת שלה לשוק ההרואין העולמי. עיקר תשומת הלב האמריקאית באותה עת התמקדה בשחקניות הגדולות בזמנו של שוק ההרואין העולמי – טורקיה, תאילנד, לאוס ובורמה.

זה השלב בסיפור שלנו בו הולכים ומתגבשים שני תהליכים שאיש לא תכנן שיפגשו. אבל כשהם מתחברים, מתרחש מפץ האופיום הגדול. התהליך הראשון הוא פנים אפגני. כאן אני מקצר מעט הסיפור הארוך ממילא ורק מזכיר, שכמו אירן אז, גם אפגניסטן של שנות השבעים חוותה חוסר יציבות פנימית. השחיתות של בית המלוכה האפגני, בשילוב בצורת ועוני מתמשכים, עוררו גל מחאה חברתית שדרשה רפורמות. המחאה הביאה לשורת הפיכות שמתחילות כשב-1973, מוחמד דאוד חאן, בן דודו של  השאה, מדיח את דודו השאה, וממנה את עצמו לנשיא הרפובליקה החדשה. דאוד שלנו מחזיק מעמד בדיוק חמש שנים, עד שגם הוא מודח ומוצא להורג בהפיכה של 1978. הפיכה שבה "המפלגה העממית הדמוקרטית של אפגניסטן" שם ארוך ודי מתיש למפלגה הקומוניסטית, תופסת את השלטון והופכת את אפגניסטן, לפחות רשמית, ממדינה דתית-מסורתית למדינה מרקסיסטית לניניסטית.

במקביל לכל זה, איפשהו שם בדרום מזרח אסיה, בצורת ממושכת בבורמה, בשילוב מחלה שפגעה בגידולי הפרג באזור, יחד עם דיכוי אלים מצד השלטון הצבאי בבורמה, הביאו לדעיכת ייצור האופיום במשולש הזהב. ואם זה לא היה מספיק, לחץ אמריקאי מביא את טורקיה ותאילנד לצמצם דרסטית את תעשיית האופיום שפועלת בשטחן. התוצאה של כל אלו היא שלאורך שנות השבעים, מיאנמר תאילנד וטורקיה, יצרניות האופיום הגדולות עד אז, מתחילות לרדת מהבכורה העולמית. התהליך הזה מוביל למה שמוכר "כאפקט הבלון" – כלומר מצב שבו לחץ במקום אחד על תעשיית הסמים, לא מקטין את הגודל שלה, אלא רק מסיט את גורמי הייצור למקום אחר – בשלהי שנות השבעים המקום האחר הזה הוא אפגניסטן.

עכשיו, כשהתהליכים הללו הפנימי והבין לאומי נפגשים, אפגניסטן מוכנה לקבל את המקום הטראגי שההיסטוריה סדרה לה גם בתעשיית הסמים העולמית. ב-1979 המפלגה הקומוניסטית האפגנית, עושה את הפשע הגדול מכל. היא חותמת עם ברה"מ על הסכם ומזמינה אותה לסייע לה צבאית. עכשיו, הזרקור הגאו-אסטרטגי של ארה"ב כבר בוהק בעוז מעל אפגניסטן. מכאן הסיפור די מוכר, ברה"מ פולשת לאפגניסטן וזו נהפכת לעוד זירה של התגוששות בין ארה"ב וברה"מ. מצד אחד: ממשלת הבובות האפגנית שנתמכת על ידי ברה"מ ומהצד השני, לוחמי המוג'הידין שנתמכים על ידי ארה"ב.

את עיקר התמיכה האמריקאית במוג'אהידין מבצעת עבור הממשל האמריקאי ה-CIA, סוכנות הביון המרכזית שנעזרת בבני ברית אזוריים: בראשם, השרות החשאי הפקיסטני המושחת. אבל לתמיכה הזו יש מחיר – והמחיר הוא ההתעלמות מתעשיית הסמים שהולכת וצומחת באפגניסטן במהירות, שעה שהמדינה הולכת ונקרעת לגזרים תחת המלחמה בסובייטים. ארה"ב נכנסת מעתה למיטה אחת עם מנהיגי מוג'הידין כמו גולבודין האקמטייר, שהוא במקרה גם אחד מגדולי מסוחרי הסמים במרכז אסיה באותה עת. אדם שנודע, בין היתר, בזכות התחביב האכזרי שלו, לשפוך חומצה בפנים של נשים שסירבו לעטות בורקה.

כך לאורך שנות השמונים, ככל שאפגניסטן הלכה ונקרעה תחת המלחמה שזרעה הרס ורעב בכל מקום, פנו החקלאים האפגנים לשרוד באמצעות גידול של צמח שהיה ידוע כקל לגידול, עמיד יחסית לבצורת ושאת התוצרת שלו קל לשנע. אה כן, צמח שמעל לכל, התנובה שלו היא גם מאוד רווחית. אני  מדבר כמובן, כפי שניחשתם, על פרג האופיום. בתנאים שיצרה המלחמה נוצרה סימביוזה אידאלית שהפכה מאז לטבעית באפגניסטן. נוצרה סימביוזה בין האזורים בהם שלטו המוג'הידין ובין השטחים בהם התרחבה תעשיית האופיום. שכן אין מקום אידאלי יותר לגדל בו בנחת את פרג-האופיום, מאשר איפה שלוחמי המוג'הידין שולטים ומעניקים חסות. והאם תתפלאו לגלות שהמקומות בהם הסימביוזה הזאת הייתה חזקה המיוחד היו המחוזות הלמנד וקנדאהר? זה לא מפתיע בכלל.

הסימביוזה הזאת יצרה דפוס מוכר שיחזור על עצמו גם בעתיד. שיירות נשק ששלח ה-CIA לתוך אזורי המורדים באפגניסטן לא חזרו ריקות. הן חזרו עמוסות אופיום והרואין שהופץ לכל העולם דרך פקיסטן, כמובן בחסות והסכמת שרות הביטחון החשאי הפקיסטני. וממשל רייגן? הוא ידע ושתק, בשם צרכי המאבק בברה"מ כמובן. מרגע זה גידול פרג-האופיום והתוצרים שלו: אופיום, מורפין והרואין, הפך ל"קטר הכלכלי" של אפגניסטן ולבסיס הקיום של חלק עצום מהאוכלוסייה. ב-1980 אפגניסטן כבר סיפקה את רוב צריכת ההרואין באירופה. עם זאת, אולי תתפלאו לשמוע שעד סוף שנות השמונים, אפגניסטן עדיין לא כבשה את הבכורה של שוק ההרואין העולמי. זה יקרה רק לאחר סיום הכיבוש הסובייטי ב-1989 וסיום המלחמה הקרה.

אם נדמה היה שחסרות סיבות להפוך את האפגנים לתלויים לקיומם בתעשיית האופיום, באה מלחמת האזרחים שפרצה לאחר הנסיגה הסובייטית והבטיחה זאת. במחצית הראשונה של שנות התשעים לחמו קבוצות המוג'אהידין השונות זו בזו על הזכות לשלוט במדינה החרבה. כך, מלחמת האזרחים האכזרית באפגניסטן שהחריבה את מעט התשתיות שעוד נותרו בה, האיצה את חקלאים האפגנים לפנות לגידול פרג-האופיום כדי להתקיים.

רגע-רגע, בתוך כל זה,  מה בנוגע לאובססיה שהייתה לאמריקאים לחסל את תעשיית האופיום באפגניסטן? ובכן, התשובה הפשוטה היא שלא היה לארה"ב יותר שום עניין אמיתי באפגניסטן. סיום המלחמה הקרה והתפרקות ברה"מ, הביאו לאובדן מעט העניין הגאו-אסטרטגי שעוד היה לארה"ב באפגניסטן. את הסיפור האפגני שהכיל לא מעט שלדים מביכים עבור ארה"ב ועבור ה-CIA בפרט, כמו למשל הקשרים שלהם עם אותו גולבודין האקמטייר, את אלו הם העדיפו להדחיק ולקבור עמוק בארון. בנוסף, מאחר וארה"ב מעולם לא הייתה יעד יצוא בולט של הרואין אפגני, לא היה לה עניין של ממש לעסוק בזה. את אפגניסטן הם פשוט העדיפו לשכוח.

אבל הכלל הישן של מלחמות במרכז אסיה מזכיר: תיבת שרצים שנפתחה, קשה מאוד לסגור. לא משנה כמה תשתדלי, גם אם את המעצמה החזקה בעולם, אפגניסטן לא נעלמה. הנטישה של ארה"ב את בני הברית הישנים שלה, אותם מוג'אהדין שלחמו בסובייטים, הייתה התמריץ האחרון שתעשיית האופיום האפגנית נדרשה לו, כדי להאיץ את הצמיחה שלה. מרגע שהסובייטים עזבו, ארה"ב קטעה את אספקת הנשק והמימון למוג'אהידין, שיש מי שמעריכים שהסתכם בשנות השמונים בכארבעים מיליארד דולר. סכום זניח ופעוט יחסית בהשוואה לטריליון דולר שארה"ב תבזבז בהמשך, במשך שני עשורים של שהות באפגניסטן.

בכל אופן, כדי  להתגבר על אובדן המימון הזה וכדי לממן את המאבק שלהן אחת בשנייה, המליציות האפגניות פנו לממן את מלחמת האזרחים באמצעות הגברת המעורבות בתעשיית הסמים. כך, נפגשות כל קצוות הסיפור האפגני: אוכלוסייה אגררית שאופיום הפך למקור הפרנסה הכמעט יחיד שלה ומליציות חמושות שנאבקות זו בזו על שליטה במדינה שמעולם לא הייתה מדינה, תוך שהן מממנות את עצמן במה שתמיד היה זמין במרחב – סחר באופיום והרואין. כשב-1992 נופלת שארית השלטון הקומוניסטי באפגניסטן ומלחמת האזרחים מועצמת, מוצאת עצמה אפגניסטן זוכה לכבוד עולמי מפוקפק ומוכרזת על ידי סוכנות האו"ם למאבק בסמים ופשיעה, כמדינת המקור העיקרית של  הרואין וכמי שאחרית לכשבעים אחוז מהתוצרת העולמית, שיא עולמי מפוקפק שאפגניסטן עוד תנפץ.

בפרק הבא "אופיום בחסות האל" – מלחמת האזרחים באפגניסטן מסתיימת בזכות קבוצת מאמינים נחושה בשם הטאליבן. ולא, בניגוד לאגדה הרווחת, הם לא מחסלים את תעשיית האופיום האפגנית. הם משתמשים בה בדיוק כמו שעשו כל קודמיהם – כמכשיר לנהל באמצעותו משא ומתן מדיני עם המערב ועם ארה"ב בפרט. משא ומתן על מה תשאלו? על משהו שגם היום, הוא מאוד רלוונטי – הכרה דיפלומטית, סיוע כלכלי וזכויות נשים.