התרופה של האל עצמו – עשבים שוטים

פרק קצרצר שמספר את ההיסטוריה (החלקית) של האופיום במאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, ומתאר כיצד אופיום והמאמצים הדיפלומטיים לשלוט בסחר בו, היו חלק ממשחק העוצמה הבין לאומי ומאבקי הסחר שבין ארה"ב, סין ובריטניה, וכיצד אלו הביאו להולדת משטר הפיקוח הבין לאומי על סמים בתחילת המאה העשרים.

קצת אופיום לשנת לילה טובה. טוב, זה לא בדיוק לילה ולא תקבלו באמת אופיום, אבל הנה סיפור על איך אופיום הפך לתרופה דיפלומטית למתיחות מסחרית ומדינית בין ארה"ב בריטניה וסין ואיך מכך, צמחה תחילת המלחמה העולמית בסמים.

מבחינות רבות ניתן להגדיר את האופיום כסם הראשון של האדם. האופיום שמופק מ"הפאפהוואר סומניפרום" (צמח הפרג המרדים) מוכר לאדם ומבוית על ידו מזה אלפי שנים. שורשי הצמח, תרתי משמע, כנראה מאזור מערב המזרח התיכון ומשם הוא התפשט בעולם. ב-1680 תומאס סידנהאם, רופא אנגלי, כתב על האופיום כך "מבין שלל התרופות שהאל הטוב הרעיף על האדם, להקל את ייסוריו, אף אחת אינה כה אוניברסלית ויעילה, כמו האופיום".

ואכן, במערב זכה האופיום לכינוי "התרופה של אלוהים עצמו". בכתבים אנגליים מוקדמים שנשמרו מהמושבות באמריקה, מתוארת היטב צריכה של אופיום על ידי המתיישבים בשלל דרכים. הנפוצה יותר, בצורת לאודנום, תמצית לשתייה שהכילה ריכוז כלשהו של אופיום. אולי היה זה רמז לאסון שיבוא מאות שנים אח"כ כשאמריקה תתמכר לאופיאטים מעשה ידיה. בכל אופן, כך היה מאז החל האדם ממצה אופיום בכל דרך, ובעיקר מאז המציאו האשורים את שיטת "חליבת" פקעת הפרג באמצעות שריטתה וגילוח השרף היוצא ממנה. בתמצית, מראשית ימיו המין האנושי צרך אופיום בכל דרך. בלע, לעס, שתה, עישן ובסוף, הזריק בצורת מורפין והרואין. אבל עוד נגיע לשם.

מדינות המערב לא רק השתמשו באופיום, אלא גם סחרו בו וההקשר המוכר ביותר לכך הן מלחמות האופיום שבריטניה ניהלה כנגד סין, במטרה לאלץ אותה להיפתח למסחר. על מלחמות האופיום לא אכביר פה מילים ורק אזכיר, שבזיכרון הסיני מלחמת האופיום הראשונה שהחלה ב-1839 והביאה לחתימת הסכם נאנקינג המשפיל ב-1842, הייתה ראשית "מאה שנות ההשפלה הלאומית" שהסתיימו רק עם המהפכה שהוביל מַאוֹ דְזֶה־דוּנְג. לא סתם הכינוי הסיני באותה עת לאופיום היה "בוץ נוכרי".

להערכת היסטוריונים סחר האופיום היה כה משמעותי, עד שיש שטוענים שבלעדיו הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי במזרח לא היה מתאפשר. ולא, ארה"ב לא חפה מאשמה. גם חברות אמריקאיות לקחו חלק בחגיגת סימום האומה הסינית ולמעשה, הפטריארך וורן דלאנו, סבו של הנשיא האמריקאי, פרנקלין דלאנו רוזוולט, היה יו"ר חברת ראסל ושות' שסחרה באופיום שיובא מטורקיה לסין וכך בנה את ההון המשפחתי.

כשפרצה מלחמת האופיום הראשונה, יובאו לסין כ-3 טון אופיום בשנה. 40 שנה אח"כ יובאו כבר 7.5 טון בשנה, שהצטרפו ל-16 טון ש"יזמים" גידלו בסין עצמה במחוזות הדרום מערביים שלה. "השגשוג" המסחרי הזה גבה מחיר כבד מהחברה הסינית. מוערך שב-1900 כ-16 מיליון סינים, שהיוו כ 6% מהאוכלוסייה, היו מכורים לאופיום. פרט לכך הוערך שכחצי מאוכלוסיית סין עשתה שימוש אקראי באופיום ותוצריו.

יתכן ואופיום היה נשאר שרף חביב לעישון, או לעיסה, אלמלא ב-1804 רוקח גרמני בשם פרידריך שרטרנר הצליח למצות ממנו את אלקלואיד המורפין. השם שהוא נתן לחומר על שם אל החלומות היווני מורפיאוס. המורפין היה למעשה הפעם הראשונה שאלקלואיד כלשהו הופק מצמח. פרידריך החביב שלנו, שערך ניסויים בחומר על עצמו, הפך קורבן להמצאתו שלו והתמכר למורפין. ב-1827 החל כימאי תרופות בשם היינריך עמנואל מארק, להפיץ מסחרית את המורפין. מאוחר יותר תהפוך מארק לחברת תרופות בינלאומית. להצלחה המסחרית של המורפין במאה ה-19 תרמו, לצד היעילות המרשימה שלו בדיכוי כאבים, 330 מלחמות שהתרחשו לאורך אותה מאה. כך תרם המורפין להפגת כאבים של חיילים  גוססים והפך בתי חולים שדה, מגיהינום אפוף צווחות למחלקות שקטות.

אם לחיילים גוססים המורפין היה לברכה, לאחרים שהפכו תלויים בו, הוא הפך קללה. מורפין ואופיום הפכו לסם נפוץ מסחרית לאורך המאה ה-19. מורפין הפך נפוץ במיוחד בזכות המצאת המזרק התת-עורי ב-1853. בתחילה, הרופאים חשבו שהחדרה תת עורית תאפשר מינונים מדויקים יותר וכך תצמצם את תופעת ההתמכרות. זה התגלה כטעות. ההחדרה התת עורית הפכה את המורפין לעוצמתי ויעיל יותר ומעצם כך, לממכר יותר. למעשה, רבקה מאסי, אשתו של האנגלי אלכסנדר ווד ממציא המזרק, הייתה כנראה מהראשונים שהתמכרו  למורפין בהזרקה ומתה ממנת יתר שנטלה בדרך זו. רבקה לא הייתה מיוחדת, לפי הערכות רבע מהמכורים למורפין באותה תקופה היו נשים לבנות מהמעמד הבינוני.

כמו הקוקאין, גם האופיום והמורפין הפכו לפולקלור תרבותי. יתכן ואת ספריו הנפלאים כתב הסופר הצרפתי ז'ול וורן תחת השפעות המורפין. זאת לאחר שב-1886 ספג קליע ברגל מקרוב משפחה מעורער בנפשו. ז'ול וורן חולה הסכרת לא יכול היה לעבור ניתוח ונותר עם הקליע ברגלו. מצב שייסר אותו בכאבים עזים, שרק המורפין שרשם לו הרופא הקל. החוויה הביא את ז'ול וורן לחבר את משפט ההלל הבא למורפין "הכה אותי עם המחט שלך מאה פעם ומאה פעמים אברך אותך, סיינט-מורפין"

שגשוג סחר האופיום, המורפין ההרואין בשלהי המאה ה-19, הביא את ארה"ב ובריטניה וכמובן את סין, לשיאים של מגפת אופיאטים. העיתונות הסנסציונית והגזענית של התקופה, לצד ספרות הפשע שיצרו סופרים כמו דיקנס, קונן דויל ואוסקר ווילד, האשימה את מגפת ההתמכרויות ב"מאורות האופיום" של מהגרים סינים. מטפורת "מאורות האופיום" הייתה קלישאה טובה לתאר באמצעותה את עולם הפשע של התקופה, אך בפועל, האשם האמיתי במגפה היה הממסד הרפואי.

רופא אמריקאי טיפוסי בשלהי המאה ה-19 היה כמובן גבר לבן, שלרוב פתח מרפאה לאחר שנה לימוד אחת, ומבלי שהתאמן בבית חולים אמיתי. הרופאים והרוקחים של אז היו בפועל בעלי עסק, ולכן לא פלא שהיקף מכירת תרופות אופיאטיות זינק מכ-3.5 מיליון דולר ב-1859 לכדי 75 מיליון ב-1900. וכן, הרומן של אמריקה עם משככי כאבים, הולך הרבה אחורה.

המצב הזה בבית, כמו גם המצב בסין, מביא את ארה"ב ובריטניה לפעול. לא, הם לא הפכו פתאום לצדיקים, או לסוציאליסטים דגולים ולא מדובר במחווה הומניטרית, אלא בחישוב גאו-אסטרטגי קר. סין שמגפת האופיום הפכה אותה לבלתי יציבה ומתפוררת, הפכה לדאגה אסטרטגית של ארה"ב ובריטניה, שחששו שהתפרקותה תהווה הזדמנות למעצמות אחרות לבסס השפעה במרחב. על הרקע הזה ב-1907 מגיעה בריטניה ל"הסכם 10 השנים" עם השלטון הקיסרי הסיני, ובו מתחייבים הצדדים לצמצום את סחר האופיום בסין. על שאר החומרים, עוד ידברו.

אבל כמו שההיסטוריה של המלחמה בסמים מלמדת, וואקום אף פעם לא נותר. את מקום סוחרי האופיום הבריטים החליפו סוחרים יפנים וקוריאנים, שהחלו להבריח דרך מנצ'וריה שבצפון סין מורפין והרואין. דיפלומטים אמריקאים שדווחו על כך לוושינגטון, תארו זאת "כהצפה" ובממשל האמריקאי היו משוכנעים כי מדובר בחלק ממהלך קולוניאלי יפני רחב יותר. בעידן בו ארה"ב החלה מתפשטת למרחבי השפעה חדשים מעבר לאוקיינוס השקט, כדי לענות על השגשוג התעשייתי שפרח בחוף המערבי, סין הפכה ליעד שיש לשמור עליו ויפן לאיום. כך סחר האופיום נפל "קורבן" למשחק העוצמה הבין לאומי.

לצד הדיווחים הללו, מיסיונרים אמריקאים בפיליפינים ובסין כתבו לבית הלבן מכתבים ודיווחים זועמים על היקף הנזק שזרע האופיום ברחבי האזור. צמיחת כוחה הפוליטי של התנועה הפוריטנית בארה"ב באותה עת, יצר עוד לחץ על הממשל בוושינגטון לפעול. בעידן בו לא היה בארה"ב כמעט אף חוק אחד נגד סמים, שלא לדבר על אמנות בין לאומיות בנושא, יצא ממשל תאודור רוזוולט למה שהייתה, כנראה, הפעולה הראשונה של ארה"ב לגיבוש כללים ומוסדות בין לאומיים.

ב-1909 כינסה ארה"ב את ועידת שנחאי בהשתתפות 15 מדינות. מספר מרשים לאותם ימים. הייתה זו ועידת האופיום הבינלאומית הראשונה ולנציגי ארה"ב בה הוגדרו שתי מטרות: לשמור על שלמות הריבונות הסינית ולפתוח אותה ליותר סחר עם ארה"ב. כדי להשיג את המטרה הזו ולצמצם את העוינות הסינית לסחר עם ארה"ב, המילטון ווארט, אז  נציב האופיום במחלקת המדינה, קידם את הרעיון ששיתוף פעולה במאבק באופיום "ישמן" את העוינות הסינית ויעזור להרגיע את יחסי המסחר המתוחים.

לשם כך העביר הקונגרס בינואר 1909 את חוק איסור יבוא האופיום, שאסר ובכן, יבוא אופיום למעט לצרכים רפואיים. היה זה הראשון מבין חוקים שיתחילו לבסס את המאבק בסמים במדיניות החוץ האמריקאית. עם החוק הזה ארה"ב הגיעה לוועידה בשנחאי בפברואר 1909, שאומנם לא הניבה  הסכם, אך כן הולידה את הדיפלומטיה של מדיניות הסמים הבין לאומית. הדינמיקה שהתפתחה בשנחאי הביאה לכינוס ועידה נוספת שהתכנסה בהאג בשלהי 1911 ושבסופה, נחתמה אמנת הסמים הבין לאומית הראשונה, המוכרת כאמנת האופיום של האג מ-1912. אבן הראשה של משטר הפיקוח הבין לאומי על סמים.

מאז זרמו מים רבים במערכת הבין לאומית ואמנה פשוטה להגבלת יצוא אופיום, התרחבה לשלל אמנות נוספות, שהפכו בבוא הזמן למלחמה כוללת בסמים. גם כיום, שיתוף הפעולה ומחלוקות סביב המאבק בסמים, משתלב במאבקי הסחר ובמאבק לדומיננטיות גלובלית בין ארה"ב וסין. במציאות כזו של מתח גובר בין מעצמות גרעיניות, נשאר רק לחשוב שאולי עישון משותף של מקטרת אופיום מרגיעה, לא יזיק לכל הצדדים.