כשבקוקה-קולה היה קוקאין – עשבים שוטים

הפרק מספר כיצד זיגמונד פרויד, נשיא אמריקאי גוסס והמצאת ה"קוקה-קולה" קשורים לצמח הקוקה שהוא הבסיס לסם קוקאין, וכיצד הפיכת "קוקה-קולה" למשקה פופולארי בשלהי המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, תרמה להתפשטות הגזענות באמריקה. הפרק מסביר מדוע בעיני רבים באמריקה הלטינית המדיניות האמריקאית כלפי גידול שיח הקוקה נתפסת כצביעות ומדוע גם זה קשור ל"קוקה-קולה". 

הנה סיפור לשבת על איך הפסיכואנליטיקן זיגמונד פרויד, נשיא אמריקאי גוסס, המצאת ה"קוקה-קולה" וגזענות באמריקה, קשורים כולם בצמח קטן וירוק בשם קוקה. למי מכם שעוד לא יודע, הסם קוקאין מופק מצמח הקוקה. ישנם למעלה מ-200 זנים של הצמח שכינויו הבוטני הוא אריטרוקסילום (Erythroxylum) אך מרבית הקוקאין בעולם מופק משני זנים: Coca-Erythroxylum הזן העיקרי וזן משני בשם  Coca- Novogranatense

עדויות ארכיאולוגיות לביות צמח הקוקה על ידי בני האדם באנדים ומנהג לעיסתו מגיעות עד שנת 3,000 לפנה"ס. עם זאת הערכה היא כי המנהג היה נפוץ גם קודם לכן בקרב לקטים ציידים. מנהג לעיסת הקוקה מוכר במערב בעיקר לצורך התמודדות עם הגבהים באנדים ועם שימוש לטקסים רוחניים. אך כיום מובן כי לצמח הקוקה תפקיד תזונתי מרכזי חשוב בתזונת העמים הילידים של האזור, שכן עלה הקוקה עשיר ברכיבים תזונתיים שחיוניים לגוף האדם.

בתקופת אימפריית האינקה היה נהוג לציין מרחק של דרך מסוימת, במספר חופני הקוקה שהיה צריך ללעוס בפה כדי להשלים את המסע. את העלים הנלעסים היה נהוג "לחזק" ע"י טבילת מקל באבקת קוקה טחונה שהיו נושאים בשקיק סביב הצוואר ומציצתו.

העובדה שעלה הקוקה ממהר לאבד את תכונותיו לאחר הקטיף והתנאים הייחודים שדורש גידול שיח הקוקה, מנעו ממנו "להגר" לאירופה, כמו גידולים אחרים כתפ"א או עגבניות. זה כמובן עד שדוקטורנט גרמני נמרץ לכימיה בשם, אלברט נימאן, מאונ' גוטינגן תאר באזור שנת 1860 את הרכיב הפעיל בעלה הקוקה, אלקלואיד בשם קוקאין-הידרוכלוריד. נימאן תאר את תהליך מיצוי הקוקאין בדיסרטציה שלו, אך לא נהנה מתהילת הגילוי ומת זמן קצר אח"כ. למרות מותו, הגילוי שלו הוליד שורת מחקרים וחברת מארק הגרמנית החלה לייצר קוקאין שיועד בעיקר למחקר.

פריצת הדרך המסחרית של חומר הפלאים החדש החלה בשנות ה-80 של המאה ה-19, כשרופא בשם קארל קולר גילה את התכונות המאלחשות של החומר. קוקאין הפך פופולרי בניתוחי עיניים ושיניים ומשם הפך טיפול נפוץ בקדחת השחת, כאבי בטן, חרדה, דיכאון, וגם לטיפול בהתמכרות להרואין. הקוקאין אף הומלץ כחומר לטיפול במניעת אוננות בקרב נשים באמצעות אלחוש הדגדגן.

"על הקוקה"

הקוקאין הפך לתרופת הפלא של עידן "הבל-אפוק" של המאה התשע-עשרה ונמכר בשלל צורות. מסיגריות, אבקה, תמציות הזרקה לווריד, משחה לטחורים, או סתם עורבב ביין וכמשחת שיניים. זיגמונד פרויד, עוד טרם הפך אבי הפסיכואנליזה, ערך ניסויים בקוקאין, חלק ניכר מהם על עצמו. פרויד כתב על כך בספרו "על הקוקה" ובו טען שהסם יעיל במיוחד בטיפול בהתמכרות למורפין ואלכוהול ויכול להביא לגמילה בתוך 10 ימים. הוא כמובן שגה.

קוקאין השפיע לא רק על מחקריו של פרויד, אלא גם על חיו האישיים. במסע חיזוריו אחר אז ארוסתו, מרתה ברנייז, כתב לה זיגמונד פרויד את הדברים הבאים "היזהרי לך נסיכתי. כשאבוא אנשקך עד שתאדימי ואאכילך עד תהיי דשנה. ואם תתחצפי, תגלי מי חזק יותר, נערה קטנה ועדינה שאינה אוכלת די, או גבר גדול ופראי שיש לו קוקאין בגופו".

פרויד הוסיף וכתב לארוסתו "בדיכאוני החריף האחרון נטלתי קוקה שוב. מנה קטנה ממנו רוממה את רוחי לגבהים באורח פלאי. אני עסוק עתה באיסוף ספרות לכתיבת שיר הלל לחומר הקסם הזה". ב-1884 מפרסם פרויד את "על הקוקה"  (Uber Coca) ומציין בו שלל טענות "מדעיות" אודות הקוקאין. הוא טעה ברבות מהן.

ההשפעה של פרויד והספר "על הקוקה" לא תוחמה לעולם הרפואי-פסיכולוגי. היא חלחלה ליצירות תרבות. בעלילות הבלש שרלוק הולמס, מתואר כיצד נהג להתרווח בביתו ולהירגע עם מנת קוקאין לווריד, לאחר עוד חקירה מתישה ותוך הצעת מנה מהחומר ככיבוד לידידו הטוב ווטסון. יש הסבורים שהסופר ארתור קונאן דויל, כתב תיאורים אלו בזכות רשמים שספג מספרו של פרויד "על הקוקה" או אף עקב התנסויות עצמיות שלו בחומר. יצירה מפורסמת אחרת של התקופה "ד"ר ג'קיל ומסטר הייד" אינה אלא מטפורה למסע המנטלי האנושי שחווה אדם בהשפעת הקוקאין, מהתרוממות הרוח ועד לשפל של חוסר המנוח שבא בעקבותיה. גם כאן סביר שהסופר הסקוטי, רוברט לואיס סטיבנסון, כתב בהשפעת קוקאין.

מיין-קוקה לבקבוק הקולה.

אבל לפרויד הייתה בעיה. לא היה לו מספיק קוקאין זמין. פרויד הגדיר את המחסור בקוקאין זמין וזול "מכשול לניסויים נוספים". הסיבה שהוא טען כך הייתה שבאותה תקופה מיצוי טבעי של קוקאין הניב כמות מסחרית מוגבלת של קוקאין שהיה יקר. המחסור והביקוש הניע חברות מסחריות לצאת ולחפש קוקאין בכל דרך, גם במה שהוגדר "ביו-אימפריאליזם" כינוי למסעות כיבוש אלימים למעבי הג'ונגל בחיפוש אחר החומר.

כל זאת עד שכימאי צרפתי-פרואני בשם, אלפרדו ביגנון, גילה שבאמצעות ערבוב עלי קוקה עם קרוסין (נפט מזוקק) וסודה לכביסה (נתרן פחמתי) ניתן לקבל קוקאין גולמי בריכוז של 85%-95%. הגילוי אפשר ייצור המוני במדינות המקור אזור האנדים וייצוא משם לעולם. סחר בבסיס-קוקאין (משחת קוקאין) הפך עתה לסחורה גלובלית. בראשית המאה העשרים פרו ייצאה באופן חוקי כעשרה טון מהחומר בשנה, רובו לאירופה. לצד זאת היא ייצאה כ-900 טון עלי קוקה שנשלחו מדי שנה לארה"ב, שקרבתה הגאוגרפית אפשרה ייצוא עלים. הכול בזכות הגילוי של הצרפתי ביגנון.

אחד היישומים המעניינים של הקוקאין אז, היה הערבוב שלו במשקאות ובעיקר ביין. אחד המפורסמים בהם "יין מריאני" שהמציא הכימאי הצרפתי אנג'לו מריאני ב-1863 יין מריאני שווק כמזור לגוף ונפש מותשים והפך למוצר מבוקש בין-לאומי בעיקר בקרב ידועני התקופה, כמו ארתור קונאן דויל, ז'ול וורן ותומס אדיסון. מריאני עצמו זכה למדליית זהב מהאפיפיור ליאו ה-13 שנטען שנשא על גופו פלאסק קטן של המשקה.

הצלחת המותג הביא את מריאני לפתח שלל מוצרים, בהם תה קוקאין שהנשיא האמריקאי בדימוס יוליסס ס. גראנט נהג ללגום שעה שגסס מסרטן הגרון. מזכרת מ-750 סיגרים שנהג לעשן מדי חודש בתקופתו כנשיא. כשהכאב גבר וגרנט לא יכול היה ללגום, היה המשרת האישי שלו מרסס "מי קוקאין" לגרונו לאלחוש הכאב. נטען כי מנות קוקאין קבועות וגוברות אלו, היו הדבר היחיד שהחזיק את גראנט צלול ואפשר לו לסיים את ספר זיכרונותיו.

הצלחת יין מריאני כמובן שהולידה מתחרים שניסו להעתיק את המתכון והתהדרו אף הם בסגולות מרפא למשקאות שלהם. רופא מאטלנטה ג'ורג'יה בשם, ג'ון פמברטון, שנפצע במלחמת האזרחים, חיפש תחליף למורפין אליו התמכר לאחר שנטל אותו לשיכוך הכאבים מהפציעות. פמברטון למד שקוקאין "מרפא" מהתמכרות למורפין והגילוי הזה הביא אותו לרקוח טוניק מבוסס יין וקוקאין, אותו ניסה לשווק בשם "יין הקוקה הצרפתי של פמברטון". קופירייטינג לא מוצלח נודה על האמת לחיקוי ליין מריאני.

אבל פמברטון נתקל בבעיה. באותה עת, רוח התקופה בארה"ב החלה לנטות כנגד אלכוהול, והחקיינים החלו מחפשים אלטרנטיבה לא אלכוהולית ל"יין מריאני". כשב-1886 המחוקקים בג'ורג'יה החלו מגבילים בפועל מכירת אלכוהול, על ידי רישיונות מכירה יקרים, פמברטון נזקק לפתרון. הוא החל מערבב את הקוקאין עם תמצית אגוז הקולה ומי סודה. כך נולד משקה  בשם "קוקה-קולה" שנודע אז כ"משקה המתינות" Temperance drink סוג של חותמת הכשר מתנועת האנטי-לאלכוהול.

נוסחת הקוקה-קולה של אז הכילה כ-2.5 מיליגרם קוקאין ל-100 מיליליטר משקה, ופמברטון שיווק אותו כמשקה בריאות לא-אלכוהולי לכאבי שרירים. ב1888 מכר פמברטון את המשקה לרוקח אחר בשם, אסא  גריגס קנדלר, שהפך את המשקה למותג העולמי המצליח.

המשקה שמשגע שחורים

ההיסטוריונית גרייס הייל מציינת שההצלחה הזו של קוקה-קולה, תרמה להתפתחות המיתוס הגזעני שקוקאין הופך את האדם השחור למסוכן. בתחילת דרכו קוקה-קולה נתפס כמשקה של האדם הלבן האינטלקטואלי המיוחס  וכונה לא אחת "טוניק למוח". אבל ככל שהקוקה-קולה הפך נפוץ, ניתן היה לרכוש אותו בבקבוקים (פיק-אפ) ולא רק כשתייה מהבר (Soda Fountain) ששחורים היו מנועים מלשבת בהם ושנמצאו במקור בחנויות תרופות (דראגסטור). כך קוקה-קולה הפך נגיש יותר לשחורים באמריקה.

למרות שבמעבר מהמאה התשע-עשרה למאה העשרים, צריכת הקוקאין באמריקה הוכפלה פי חמש, בעיקר בקרב לבנים מבוססים שעשו בו שימוש לפנאי, התפתח מיתוס שקוקאין מעצים את כוח הגבר השחור. המיתוס צמח לא במעט בזכות כתבות עיתונות סנסציונית שתיארו "סמטאות קוקאין" בכל גוון גזעני אפשרי. ב-1901 ה"ניו-יורק טיימס" שכיום נתפס כפרוגרסיבי, פרסם שלל כתבות בנושא כשבאחת מהן אף תאר כיצד "תחת קוקאין התשוקה המינית הגוברת מעוותת שחורים (המילה ניגרו במקור) שלווים שהופכים נרגנים ומפתחים 'אומץ הולנדי' שהוא בלתי יאומן לעיתים".

על רקע אלו, לבנים מהמעמד הבינוני החלו לחשוש ששתיית קוקה-קולה תורמת להתפשטות השימוש בקוקאין בקרב שחורים באמריקה. תפיסה זו תרמה לחיזוק המיתוס הגזעני, אודות הגבר השחור "המומרץ" שאונס אישה לבנה תחת השפעת קוקאין וכי תחת השפעה זו גם כדורי המשטרה לא עוצרים את הגבר השחור. על רקע לחץ ציבורי גזעני זה ונוכח התרחבות מגמת החקיקה במדינות בארה"ב כנגד סמים שונים, הוציאה הנהלת קוקה-קולה את הקוקאין מהמתכון ב-1903 והכניסה במקום זאת קופאין ועוד סוכר, הרבה סוכר.

קוקה קולה: טעם הצביעות

למרות שקוקאין הוצא מהקוקה-קולה ב-1903, גם כיום ישנה עדיין כמות קטנה של קוקה במשקה המפורסם. שימו לב, אמרתי קוקה, לא קוקאין. נכון ל-2003, חברת ש'טפאן בניו-ג'רסי, מעבדת ברישיון פדרלי עלים של צמח הקוקה וממצה מהם קוקאין שנמכר לחברות תרופות לצרכים רפואיים חוקיים, בעיקר כחומר אלחוש בניתוחים. את השיירים מהתהליך הזה, שאינם מכילים קוקאין, מוכרת החברה לקוקה-קולה שבאטלנטה ג'ורג'יה, שם הם הופכים לחלק מהמתכון הסודי.

העמים הילידים במדינות האנדים, בעיקר בפרו, בוליביה וקולומביה, מצביעים על הפרדוקס הצבוע הזה, שבו חברה מסחרית אמריקאית יכולה להשתמש בחומר מעלי הקוקה לצרכים שלה, בעוד כל רמז לרעיון כזה בקרב מדינות האנדים, מעורר את זעם הממשל האמריקאי. גם כיום עלה קוקה הוא חלק מהתרבות הילידית במדינות האנדים. נשים לועסות עלי קוקה כזרז ללידה ולשיכוך כאבים, הולדת ילד נחגגת בלעיסה משותפת של קוקה, וכשבחור מבקש יד נערה, הוא מביא כמנחת מוהר זר עלי קוקה לאביה. תה קוקה הוא משקה מקובל בהלוויות ועלי קוקה מונחים על ארון הקבורה.

השימוש של חברת קוקה-קולה בתמצית העלים, מהווה הוכחה לטענת הילידים באנדים שלעלי הקוקה שימוש לגיטימי, וכי הגיע הזמן להכיר בערך התרבותי והמסחרי הלגיטימי של הצמח. בקרב מדינות האזור ובהובלת מנהיגים, כמו נשיא בוליביה לשעבר, אבו מוראלס, מתפתחת מגמה שקוראת לאו"ם לשנות את הסטטוס הלא-חוקי של עלי הקוקה באמנות הבינלאומיות. אך זה עדיין נראה כמו חזון רחוק.

ולסיום הנה עוד כמה עובדות: נכון ל-2018 מחיר גרם קוקאין אחד היה שווה ערך למחיר 4 גרם זהב. בארה"ב נרשמים מדי שנה מעל לחמש-מאות אלף ביקורים בחדר מיון על רקע שימוש בקוקאין. השווי השנתי של שוק הקוקאין הלא-חוקי בארה"ב, מוערך בכשבעים מיליארד דולר. מוערך שמטע קוקה בגודל חצי לונג-איילנד, יספיק לענות על כלל הביקוש העולמי לקוקאין. למרות כל המספרים הללו, כדאי לזכור, הפיכת עלי הקוקה לחוקיים תביא רווח בעיקר לחקלאים העניים בהרי האנדים. כרגע מקוקאין, מרוויחים רק סוחרי הסמים.