הפוליטיקה השיכורה של אמריקה – עשבים שוטים

אלכוהול זרם בעורקיה של הפוליטיקה האמריקאית עוד מראשית ימיה כקולוניה בריטית. הפרק מספר כיצד חלוקת שתייה חריפה הייתה פרקטיקה מקובלת ביחסים שבין נשיאי ארה"ב והבוחרים שלהם, וכיצד לאורך המאה התשע-עשרה המאבק באלכוהול התחרה במאבק נגד העבדות, ובהמשך תרם למאבק הפמניסטי על זכות ההצבעה לנשים באמריקה.

"שתייה חריפה הייתה צורת הבילוי הלאומית של אמריקה הרבה לפני שהיה לה את הבייסבול" (סוזאן צ'יבר "לשתות באמריקה: ההיסטוריה הסודית שלנו")

המשפט הזה שתרגמתי בחופשיות רבה, מקפל לתוכו את הסיפור של הפרק. סיפור על איך הפוליטיקה בארה"ב צמחה משתיית הרבה אלכוהול, ועל איך התפתחות תנועת ההנזרות, או הפיכחון, שהביאה בראשית המאה העשרים להכנסת חוק "היובש" "ה-Prohibition”" לחוקה האמריקאית, קשרה יחדיו את המאבק באלכוהול עם המאבק בעבדות ועם המאבק למען זכויות הצבעה לנשים.

אם תשאלו כל יועץ פוליטי טוב, הוא יאמר לכם שמועמד מוצלח הוא כזה שהבוחרים יאמרו עליו שהיו שמחים לשבת עמו למשקה. האמירה הזו לא נולדה במוח של קופירייטר בחירות, אלא טמונה בשורשים של הפוליטיקה האמריקאית. בה אלכוהול ופוליטיקה הלכו יד ביד עוד מראשית ימי הקולוניות. כבר אז, חלוקת משקאות למצביעים נחשבה מעלה ערכית שמעידה על אופיו של מועמד וכמעשה שמבטא את יכולתו להתחבר לאדם הפשוט. מועמד שידע להשתכר עם מצביעיו, נתפס כמי שחושף אופי מוסרי אותנטי וראוי.

אבי האומה האמריקאית, ג'ורג' וושינגטון, האשים את ההפסד הפוליטי הראשון שלו בגיל 24, כשניסה להיבחר לבית הנבחרים של וירג'יניה, אז עוד קולוניה בריטית, בכך שלא חילק מספיק משקאות חריפים לבוחרים. שנתיים אח"כ בניסיון הבא שלו ב-1758, וושינגטון הצעיר כבר למד לקח והצליח להיבחר לאחר שחילק 144 גלונים (כ-540 ליטר) של רום, בירה, סיידר ויין לקהל הבוחרים. בחלוקה לבוחרים אז, וושינגטון "שיחד" בממוצע כל מצביע עם כחצי גלון משקה אלכוהולי.

וושינגטון ידע היטב מה כוחו של משקה על האדם, וכמצביא השתמש באלכוהול כדי לחזק את רוחם של חיילי הרפובליקה הצעירה והמורדת שהיו נצורים בוואלי פורג' פנסילבניה. בזמן שכ-2500 חיילים מתו שם מרעב ומחלות, וושינגטון דאג להכפיל את מנת הרום שלהם כדי לשמור על המוראל.

מורשת החיבור בין אלכוהול ופוליטיקה שהחלה בימי הקולוניות, המשיכה עם ארה"ב הצעירה בראשית דרכה ומנהג חלוקת משקאות ומזון לבוחרים, הפך למסורת פוליטית מקובלת שאף זכתה לכינוי "להשקות את בעלי המטעים ברום". תרגום עצמי עקום שלי למונח swilling the planters with bumbo. מושג מדויק לגמרי בתאור המציאות אז. כשג'יימס מדיסון, אב מייסד אחר ואבי החוקה ומגילת הזכויות האמריקאית, ניסה להיבחר ב-1777 מבלי "להשקות" את הבוחרים, כי ראה בכך פרקטיקה משחיתה והשפעה לא מוסרית, הוא הפסיד.

*פלאנטר=כינוי לבעל מטעים=בעל זכות הצבעה

**בומבו= קוקטייל ע"ב רום, די מזכיר מוחיטו.

כאמור, מרכזיות האלכוהול בפוליטיקה האמריקאית ינקה, או יותר נכון לומר, שתתה את שורשיה מהאבות המייסדים. המשותף לכמעט כל הנשיאים הראשונים של ארה"ב, למעט בעלות שלהם על עבדים ומטעים, הוא שלמרביתם היו גם מבשלות בירה וסיידר, מזקקות וויסקי, או רום, וכן יקבים של יין. לא בכדי תחריט מפורסם מ-1848 מתאר את ג'ורג וושינגטון נפרד מקציניו כשבידו כוס יין מדירה פורטוגלי שהיה אהוב עליו. לקראת סוף המאה ה-19, כשקדחת היובש והפוריטניות תאחז בארה"ב, ישונה התחריט. כוס היין תעלם מידו של וושינגטון ומגש היין שעל השולחן יעלם תחת המגבעת המשולשת המפורסמת של אבי האומה.

היחסים של הפוליטיקה האמריקאית עם אלכוהול לא נעצרו ביום הבוחר. אלכסנדר המילטון, שר האוצר של וושינגטון ומתנגד נחרץ לתחביב השתייה הלאומי, הטיל ב-1791 את המס הממשלתי הראשון על סחורה בייצור מקומי (לא מכס על יבוא) וזה המס על הוויסקי. הטלת המס הביאה סנטור מניו-המפשייר להכריז, שיהיה זה נבון מצד האמריקאים "לצמצם באמצעות שתייה את החוב הלאומי". מס הוויסקי הוביל להתמרמרות בקרב האזרחים ולמרד של חבורה שנקראה "נערי הוויסקי". קבוצה של מאות איכרים ומזקקים שב-1794 פשטה במחאה על בית מנהל המכס האזורי ובהמשך, הם אף השתלטו על פנסילבניה. ההשתלטות הביאה את וושינגטון והמילטון להוביל צבא של חמשה-עשר אלף חיילים לדיכוי המרד.

מס הוויסקי הפך לסוגיה פוליטית מהסוג האהוב בארה"ב. מס כביטוי למלחמת מעמדות. "מורדי הוויסקי" טענו שהמס מכוון נגד השכבות החלשות בארה"ב, בעוד האריסטוקרטיה ששותה יין מדירה פורטולי, שאינו ממוסה, נהנית מפריביליגה. לכן כשג'פרסון רץ לנשיאות ב-1800, הוא כלל במצע שלו את ביטול מס הוויסקי כדרך לקרוץ לבוחרים. והוא לא היה הנשיא האחרון שהפך את "זכויות השתייה" לנושא בחירות. פרנקלין ד.רוזוולט, שלא כמו דודו טדי רוזוולט שדווקא המעיט בשתייה, אותו FDR נודע כחובב גדול של קוקטיילים וכמי שרץ לנשיאות, בין היתר, תחת קריאה לביטול "חוק היובש". רוזוולט נודע במשפט המפורסם שאמר לאחר ביטול חוק היובש "מה שאמריקה צריכה עכשיו זה משקה".

כל זה לא אמור להיות מפתיע. בראשית דרכה (וגם בהמשך למען האמת) אמריקה נבנתה על שתיית משקאות חריפים. בשנותיה הראשונות של ארה"ב, צריכת האלכוהול השנתית של הגבר האמריקאי טיפסה מממוצע של 5.8 גלונים ב-1790 לכדי ממוצע של 7.1 גלונים לשנה ב-1830. הערכה היא שבשנות ה-20 של המאה ה-19 שתו 3 מיליון גברים אמריקאים 60 מיליון גלונים של אלכוהול בשנה. בקיצור, בראשית דרכה אמריקה שתתה את עצמה לדעת והפוליטיקאים שלה ידעו זאת היטב.

לאורך המאה ה-19 הפרקטיקה של חלוקת אלכוהול ומזון הפכה כה מקובלת, שבבחירות 1876 הרפובליקנים ערכו ברביקיו ענק בניו-יורק שבו ניצלו על האש שני שוורים שלמים, זאת לאחר שהוצעדו ברחובות מנהטן וברוקלין לתרועת הקהל. האירוע היה להצלחה אדירה ומשך אליו חמישים אלף משתתפים. האירוע גם הראה שהרפובליקנים יותר טובים מהדמוקרטים, לפחות בעריכת מסיבות ברביקיו, שכן כשהדמוקרטים ערכו ברביקיו דומה שש שנים קודם, הם הביאו רק שור אחד למנגל ופישלו ובוששו עם ההכנה שלו, מה שגרם לקהל מורעב של עשרים אלף איש להתפרע ולהסתער על המנגל החצי מוכן.

הנשיאים של ארה"ב עצמם לא היו שונים מרוב מבני עמם. ארה"ב ידע לאורך השנים נשיאים שהיו בחלקם שתיינים גדולים ובחלקם כאלו שהתנזרו באדיקות מאלכוהול. נשיאים שנחשבו חובבי אלכוהול היו ג'ון אדאמס, ג'פרסון, צ'אסטר ארתור ופרנקלין פירס. זה האחרון אגב, מת משחמת הכבד ונודע, פרט להיותו אחד הנשיאים הגרועים בהיסטוריה האמריקאית, גם כמי שאמר לפי גרסה אחת את המשפט "מה יכול נשיא לשעבר של ארה"ב לעשות לאחר עזיבת התפקיד, פרט להשתכר?" ולפי גרסה אחרת אמר "מה יכול הנשיא הבא לעשות פרט להשתכר?"

נשיאים אחרים כג'קסון, ואן-ביורן וטיילור נודעו כחובבי וויסקי, בעוד בירה הייתה משקה הברירה של הנשיאים גארפילד וקליבלנד. נשיאים אניני טעם יותר עם העדפה לשתיית יין היו מונרו, קווינסי-אדמס, פולק וביוקאנן. אגב, הנשיא מק'קינלי שנרצח ב-1901, הוא הראשון והיחיד (הידוע לי) שזכה שקוקטייל יקרא על שמו "תענוג מק'קינלי". מורשת אחרת שמורה לנשיא ג'פרסון, שנודע כמי שייסד את מסורת מסיבת הקוקטייל הנשיאותית.

כשמאבק באלכוהול תרם למאבק על זכויות האישה

בניגוד לנשיאים חובבי השתיה, משחרר העבדים הגדול אברהם לינקולן, למרות שהיה בעל מסבאה באילינוי, נמנע משתייה חריפה. יחד עם זאת, כמו וושינגטון, גם לינקולן הכיר במעלותיה של שתייה משכרת בשדה הקרב. וכשפעילי תנועת הפיכחון-הנזרות, דרשו ממנו שיפטר את הגנראל יוליסס ס. גראנט, בגין הרגל השתייה הכרוני של הגנראל, לינקולן לעג לבקשה וביקש לברר כתשובה מה מותג הוויסקי המועדף על הגנראל המנצח. זאת כדי שיוכל לשלוח חבית מאותו וויסקי לכל מפקדיו האחרים.

וכן, אם מישהו חושב שיש קשר בין התנגדות לעבדות והתנגדות לאלכוהול, הוא לא טועה. צמיחת תנועת ה"פיכחון-הנזרות" שהביאה בשיא עוצמתה לחוק היובש של 1919, שעוגן בתיקון ה-18 של החוקה האמריקאית (והוצא ממנה 14 שנה אח"כ) אותה תנועת הנזרות נכרכה יד ביד עם רעיון ביטול העבדות. למעשה במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה הייתה תחרות על קדימות בין הרעיונות, סביב מי מהם צריך לקבל עדיפות פוליטית. הטוענים לחשיבות המאבק באלכוהול סברו שבעוד "העבדות כובלת את גופו של האדם השחור, האלכוהול כובל את נפשו של האדם. שלשלות ההשתכרות כבדות מאלו שבן אפריקה ענד אי פעם". כך טענו חסידי תנועת ההנזרות.

ההתפתחות הרעיונית של תנועת המאבק באלכוהול לא נקשרה רק לביטול העבדות, אלא נקשרה גם, תתפלאו או לא, למאבק על זכויות נשים ובראש ובראשונה, למאבק על זכותן להצביע בבחירות. אלכוהול, עבדות וזכויות נשים, היו שלושה רפורמות חברתיות בולטות עליהן נאבקו באמריקה של המאה התשע-עשרה. עם "פתרון" בעיית העבדות לאחר מלחמת האזרחים, הפכו המאבק באלכוהול והמאבק על זכויות נשים לשתי סוגיות הפנים הבולטות שנכרכו זו בזו. איך?

ובכן, המאבק באלכוהול לפני שהפך לסיבה למלחמה בין אליוט נס וחבורת "הבלתי משוחדים" שלו לבין המאפיה בראשות אל-קאפונה, היה סוגייה נשית. נשית במובן שזה היה עניין של נשים שראו חשיבות בצורך להיאבק באלכוהול, שנתפס כמחריב משפחות וכסיבה שמאמללת חיי נשים בבית. אבל נשים שרצו לפעול כנגד האלכוהול לא יכלו לעשות זאת באמצעות הצבעה בבחירות שהייתה אסורה עליהן. כך מצאו עצמן חלק בולט מהאקטיביסטיות נגד אלכוהול, הופכות גם לתומכות במאבק הסופריג'סטי על זכות ההצבעה לנשים.

נשים שהודרו מפעילויות וכנסים של תנועת "ההנזרות" פנו לשלב במאבק שלהן גם את המאבק על הזכות ליצוג והצבעה. כך צמחו דמויות איקוניות של תנועת המאבק על זכויות נשים, כמו אלייזה "אימא ת'ומפסון" וסוזאן ב.אנתוני, שהחלו את דרכן במאבק כנגד אלכוהול. יש מי שטענו שאילולא "שד המשקה" תנועת הסופריג'טיות לא הייתה זוכה למנהיגות המוכשרות והנמרצות ביותר שלה, שהיו כמה אירוני, שמרניות צדקניות פוריטניות מהסוג המחמיר ביותר. לא "הפרוגרסיביות הליברליות" של היום שאתם בוודאי מדמיינים כשמדברים עמכם על זכויות נשים. למעשה בשלהי המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים תנועת ההנזרות מאלכוהול, שהייתה בפועל מסע-צלב נוצרי פוריטני, נכרכה במאבק על לא מעט מהסוגיות "הפרוגרסיביות" של אז, כמו זכויות עובדים, זכויות הצבעה, וממשל תקין.

"התוצאה המוצלחת" של המאבק הזה, פרט לשחרור זכות האישה להצביע, הייתה גם בסופו של דבר התיקון השמונה-עשרה לחוקה שאסר על מכירה וצריכת אלכוהול. תיקון שבפועל לא החזיק מעמד זמן רב, דבר שדי אפשר להבין כשמסתכלים על החיבה ההיסטורית של ארה"ב לאלכוהול. הקשר בין הפוליטיקאים של אמריקה ואלכוהול, נמשך גם לאחר ביטול חוקי היובש ונשיאים אחרים המשיכו במסורת השתייה החריפה, מי יותר ומי פחות. בעוד יש בארה"ב מכון מפורסם לטיפול בהתמכרויות על שם בטי פורד, אשת הנשיא ושתיינית כרונית שעברה גמילה, הנשיא אובמה ורעייתו מישל פתחו מבשלת בירה קטנה בבית הלבן עצמו. בניגוד לאובמה, היורשים שלו, טראמפ וביידן, ידועים כמי שמתנזרים מאלכוהול בתקיפות על רקע טראומות אישיות שסוחב כל אחד בנושא.

לסיום, נחזור ליום הבוחר ה"שמח" משתייה חריפה. רק ב-1948 נחקק חוק שאסר על פוליטיקאים לחלק משקאות ומזון בקמפיין בחירות ולאט לאט גם נחקקו חוקים שאסרו על מכירת אלכוהול ביום הבחירות עצמו. אבל המסורת של אלכוהול ובחירות בארה"ב לא נעלמה, גם לא בצד הגזעני שלה. בבחירות 2016 זממו גזענים לבנים ברשתות חברתיות, להתארגן ולצאת לחלק משקאות ומריחואנה בגטאות של השחורים. זאת כדי למנוע לתפיסתם את גניבת הבחירות האפשרית. רעיון העוועים הזה, תמצת בתוכו את שלל הסטריאוטיפים הגזעניים של ארה"ב ואת התפיסה הגזענית ארוכת השנים של דיכוי הצבעה בקרב שחורים, בין היתר באמצעות המסורת העתיקה של "השקיית הבוחר".

לסיכום, עם איך שנראות תקופות בחירות בשנים האחרונות, אולי כבר עדיף לבטל את החוק וללכת לקלפי שיכורים. גם באמריקה וגם בישראל. ולמי מכם שעוד מתחלחל לזיכרון מראות דוכני הנקניקיות בפריימריז הליכוד של 2003, הירגעו. זה בהחלט יכול להיות גרוע יותר.