"הדרך היחידה לבער את גידולי הקנאביס במרוקו, היא לשכנע את האירופאים לעשן גזרים"

במילים אלו נחתם דו"ח שחיבר צוות בדיקה מיוחד שהקים האיחוד האירופאי, שבחן ב-2010 האם המאמצים להחליף את תעשיית הקנאביס הלא חוקית במרוקו בגידולים אלטרנטיביים, הניבו איזה שהם הצלחות. מילות הסיכום של הדו"ח די מסכמות את הסיפור של הפרק הזה – סיפור על מרוקו ויחסיה הארוכים והמורכבים עם קנאביס. סיפור שהוא הרבה יותר מרק סיפור על קצת חשיש.

הפרק הזה מתחיל בראיון שקיימתי איפשהו במרץ האחרון, לתוכנית הרדיו "חיות כיס" שם דיברתי על הצעת חוק שעלתה בפרלמנט המרוקני ושנועדה להסדיר במרוקו תעשיית קנאביס חוקית לשוק הרפואי. איכשהו, כהרגלי בקודש, סטיתי מהנושא המקורי וגלשתי לדבר על מצב תעשיית הקנאביס בקנדה, נושא שמצדיק פרק שלם בפני עצמו שאני מקווה שיגיע מתישהו, אבל בפועל הסיפור של החשיש במרוקו, התפספס. אז הנה הפרק הזה הוא תיקון.

נתחיל ראשית עם הצעת החוק שעלתה בפרלמנט המרוקני בתחילת השנה, ודי גורמת מאז כאב ראש לממשלה המרוקנית. הצעת החוק מבקשת להפוך את חקלאות הקנאביס הלא חוקית במרוקו לתעשייה לגיטימית, שבה יוקמו קולקטיבים של חקלאים מרוקנים שימכרו את הקנאביס החוקי שלהם לחברות קנאביס עולמיות, בתיווך של סוכנות קנאביס לאומית. לא מדובר על לגליזציה של קנאביס במרוקו, מאחר והחוק לא נועד לאפשר גידול, או צריכה של קנאביס לפנאי. השימוש והגידול הלא מסחרי-רפואי עדיין יהיו לא חוקיים. ולמרות זאת, רבים במרוקו תולים תקוות שהצעת החוק והתעשייה שתצמח עקב כך, תביא למדינה פריחה כלכלית. ציפיות שלטעמי הן די מנותקות מהמציאות, אבל עוד נגיע לכך.

הרעיון עליו בנויה הצעת החוק המרוקנית מזכירה מודל שכבר קיים בעולם הקפה, בו חקלאים במדינות עניות וחברות מסחריות מערביות, מקיימים הסדר של חקלאות ברת-קיימא, שבה החקלאים מגדלים את הקפה במחירים ועלות שמאפשרת להם מחייה הוגנת. לכאורה רעיון יפה, רק שיש הבדל עצום בין שוק הקפה העולמי לשוק הקנאביס העולמי. יש הבדלים בצריכה, בנפח המסחר ובמבנה שרשרת הערך של התעשייה. לכן לדעתי, התועלת הכלכלית שטמונה בהצעת החוק מוטלת בספק מראש. אבל מנגד, הפוטנציאל שלה לתרום לשיפור חברתי – פוליטי במרוקו, הוא גבוה בהרבה.

הסיפור של הצעת החוק הנוכחית להסדרת תעשיית קנאביס במרוקו הוא לא סיפור חדש. זו לא ההצעה הראשונה בנושא שעולה בפרלמנט המרוקני וזה בראש ובראשונה, סיפור על הניסיונות המתמשכים של החקלאים המרוקנים, בעיקר אלו בני מחוז הריף או הכיף' בהגייה יותר נכונה, להחזיר לעצמם מה שהם רואים בו, זכות היסטורית שנגזלה מהם.  עבורם, הצעת החוק, אם תעבור, תהיה סך הכול הכרה ומימוש של הבטחה היסטורית שניתנה להם לפני עידנים על ידי השלטונות. אבל נדבר על זה בעוד רגע. בואו קודם נקפוץ לרגע לסיקסטיז ולילדי הפרחים.

אקספרס למרקש

ב-1966, גארהם נאש, אז חבר בלהקה הבריטית "ההוליס" הוקסם מתרבות הנגד ויצא לחופשה קצרה במרוקו, אז אחת מנקודות האוף-ביט של "נתיב ההיפים" השם שניתן לשרשרת מקומות שהיו ה"מאסט" של תרמילאים צעירים שנדדו ממערב אירופה עד המזרח הרחוק. הצעירים הללו באו מכיכר פיקדילי בלונדון מתעלות אמסטרדם, ומרחובות פריז, ונעו יבשתית דרך איסטנבול קבול וקטמנדו, עד להודו וחופי תאילנד. אך בעוד רוב התרמילאים ההיפים נעו מזרחה, אחרים גם פנו דרומה, אל מעבר לים התיכון, שם חיכתה להם מרוקו של שנות החמישים והשישים.

בהשראת סיפורים ששמע על המוזה לכתיבה שנוחתת על משוררים במרוקו, לקח גראהם נאש חופשה מההוליס ויצא מלונדון עם אשתו לטיול במרוקו. הטיול כלל נסיעת ברכבת מקזבלנקה למארקש. נאש קנה כרטיס למחלקה הראשונה, אבל מהר מאוד מצא אותה מעונבת פורמאלית ובעיקר משעממת. אז הוא קם והלך לשוטט במחלקה הנוסעים השלישית, שם הוא פגש את מרוקו האמיתית על שלל גווניה העזים.

בהשראת מסע הרכבת למארקש במחלקה השלישית כתב נאש את "אקספרס למרקש" תיעוד פופי-פסיכדילי קליל ואופטימי של תמונה צבעונית ותוססת, המתארת את החיים ברכבת המרוקאית המטלטלת. תמונה עתירת צבעים של אנשים מבשלים, של ריחות וקולות וקרונות עמוסים בחיות משק. כולם על רקע צבעי שמיים בוהקים בארגמן וצהוב של שקיעה, החודרים מחלונות הרכבת המקרטעת.

כל אלו נתנו לנאש השראה ליצירה. אבל כשיחזור מהמסע וינגן שוב עם "ההוליס" יתקל נאש בקרירות בריטית מצד חבריו "להוליס" שלא ממש התחברו לחוויה החוץ-בורגנית שלו ולהתנסויות במריחואנה ו-LSD. כנראה שזה מה שמסביר מדוע הניסיון שלו להקליט עמם את השיר לא ממש צלח. יעברו עוד שלוש שנים עד שנאש יעבור לארה"ב ויקליט מחדש את אקספרס למארקש, הפעם עם הרכב חדש. יחד עם  דיוויד קרוסבי וסטפאן סטילס, יחבר את מה שיהפוך לאחד השירים המבשרים של הפופ הפסיכדלי.

כשיר עמוס וויב חיובי ואווירה אופטימית וזורמת, אקספרס למרקש הוא תיאור די אידילי להרפתקה המרוקנית של נאש. אולי אידילי מדי. אקספרס למרקש הוא אולי חלק הכרחי ברשימת שירי שנות השישים ורקע אידילי לאווירת תרבות הנגד של הסיקסטיז, אבל בעוד רכבת ההיפים המשיכה הלאה למחוזות אחרים, מרוקו ומגדלי הקנאביס בה נותרו עם הצרות שלהם, מחכים ומקווים לתקווה וישועה. את המצב החברתי והפוליטי שלהם מתאר כנראה טוב יותר, הצד השני של אלבום הסינגל עליו יצא לאור "אקספרס למרקש". שכן בצד השני נמצא השיר  Helplessly Hoping

זכותם ההיסטורית של בני הק'יף.

מרוקו ההיפית והשמחה של נאש ויוצרים אחרים כגון, קרו"אק הנדריקס, הייתה אולי אפופה ענף סגלגל משכר בשנות השישים והשבעים, אבל אז היא גם כבר הייתה רוויה במתח פוליטי וחברתי, על רקע ההפליה וההדרה של בני הריף שהמאבק על הזכות לגדל קנאביס, היה חלק מכך. למעשה, המחלוקת של חקלאי מחוז הריף עם ממשלת מרוקו סביב הזכות לגדל קנאביס, אתה מחלוקת שהצעת החוק הנוכחית באה לפתור, לא נולדה אפילו לא בשנות השישים. זו מחלוקת חברתית שהולכת למעלה ממאה שנה אחורה. בבסיס המחלוקת טענה של החקלאים ותושבי המחוז שיש להם זכויות היסטוריות לגידול קנאביס. זכויות שהוענקו להם על ידי השלטונות הקולוניאליים של ספרד וצרפת ואח"כ, כהבטחה מילולית שניתנה מהמלך מוחמד החמישי עם קבלת העצמאות של מרוקו ב-1956.

ולחקלאים בני הריף יש סיבות טובות לא לוותר על הטענה הזו. קנאביס וחשיש כגידול ומוצר צריכה הם חלק מההיסטוריה החברתית-תרבותית של מרוקו, עוד מהמאה החמש עשרה ויש שאף טוענים מהמאה השביעית. לפי היסטוריונים, עד למאה העשרים קנאביס גודל כתוצרת חוקית שהשלטונות אף גבו מיסים על גידול ומסחר בה. אז למה לא כעת? למעשה, בשלהי המאה התשעה-עשר מרוקו סיפקה 90% מצריכת שוק הקנאביס הצרפתי, שהיה אז עדיין חוקי ונועד בעיקר לצרכים רפואיים. רק ב-1890 החלו הגבלות על גידול קנאביס במרוקו, כשהסולטן מולאי חסאן הגביל את גידול הקנאביס במדינה והשאיר אותו כזכות לחמישה שבטים כפריים באזור הריף שבצפון מזרח המדינה.

ב-1917 שלטון הפרוטקטורט הקולוניאלי הספרדי בצפון מרוקו אף הסדיר את סחר הקנאביס דרך גוף שכונה "הרשות המרוקנית לכיף וטבק" ובצרפתית קלוקלת (Régie marocaine des kifs et tabac). וכן, כיף הוא שם מקובל לקנאביס, או חשיש למי שלא ידע. אם תרצו, מדובר היה בפועל בחברה רב-לאומית שישבה בטנג'יר ושלטה במונופול סחר הקנאביס במרוקו. השלטונות הקולוניאליים של מרוקו וצרפת אומנם הגבילו עוד יותר את אזורי גידול הקנאביס, בעיקר לאחר שחתמו על אמנת הסמים של חבר העמים ב-1925, אמנה שלראשונה הטילה פיקוח על סחר בקנאביס ותוצריו, אך אזור הריף נותר מוקד עיקרי של חקלאות קנאביס, שהפכה להתמחות מסורתית של החקלאים באזור ובעיקר, למקור מחייה מרכזי עבורם.

הדברים הפכו מסובכים אף יותר, כשמרוקו קיבלה עצמאות ב-1956. שכן מרגע שגידול קנאביס הפך מקור מחייה מרכזי עבור בני מחוז הריף, הוא השתלב בשלל נושאים שעמדו במחלוקת בין תושבי האזור והממשלה. האזור הפך למוקד מרידות וחוסר שקט חברתי, והזכות לגדל קנאביס הפכה לסמל נוסף של המאבק החברתי. כחלק מתהליך קבלת העצמאות, תחת שלטון המלך מוחמד החמישי, מרוקו הצטרפה לאמנות הסמים שהיו קיימות אז, והמלך הרחיב את האיסור על גידול קנאביס במרוקו גם לאזור הריף. אבל האיסור נעשה מהפה לחוץ ולא ממש נאכף. כשפרצה מרידה באזור הריף ב-1956, בין היתר על רקע מחאות על איסור גידול קנאביס, התיר השלטון בקריצת עין את גידול הקנאביס כדרך לפייס את התושבים המקומיים. למעשה, במשך שלושת שנים שלאחר מכן קנתה הממשלה המרוקאית מחקלאי הריף את הקנאביס שלהם, ופשוט שרפה והשמידה אותו. לכאורה, זה היה הסדר שכולם היו מרוצים ממנו, הממשלה הציגה מחויבות למאבק בסמים והתושבים? הם קיבלו כסף, כך או כך.

אבל זה לא החזיק מעמד זמן רב. הסדר הקניה הממשלתי הסתיים לאחר שלוש שנים. ב-1958 פרצה מרידה נוספת בחבל הריף והפעם הדיכוי שלה בידי אז, נסיך הכתר חסן השני, היה אלים במיוחד והביא להרג של כ-8,000 מתושבי האזור. לאחר דיכוי המרד גם הופסק הסדר קניית הקנאביס והוטל איסור גורף על גידולו באזור. מעתה הפכה חקלאות הקנאביס בריף לתלויה בחסדי השלטון ומדיניותו: מעלים עין כשרוצה שקט חברתי באזור, מקשיח יד ואוכף בנוקשות כשרצה להציג לעולם מראית עין של ציות לאמנות הבין -לאומיות. וכך, החל משנות השישים, בזמן שנאש, הנדריקס וקרואק מעשנים קנאביס, או חשיש איכותי בחופי טנגי'ר או בשווקי מרקש, הפך גידול הקנאביס לסמל בולט של מחלוקת חברתית ופוליטית.

מעתה נוצרה דינמיקה, שבה מחאות סביב הזכות של תושבי האזור לגדל קנאביס הפכו לצורת מרידה בשלטון המרכזי במרוקו ולסמן של יציבות השלטון ויכולתו למשול. מרידות גדולות נוספות סביב הנושא פרצו ב-1984 וב-1990, ודוכאו על ידי המלך חסן השני. ככל שהמחלוקת בנושא נמשכה, נוצרה זיקה הולכת וגוברת בין גידול וסחר בקנאביס לבין תנועת הבדלנות, וקנאביס הפך למוקד של מתח פוליטי. מאז אותן מרידות, הפתרון הפוליטי של הממשלה המרוקנית למצב היה המשך המדיניות הדואלית: להכיל את גידול הקנאביס בריף מבלי לאפשר לו להתפשט לשאר המדינה ובמקביל, לייצר מראית עין של מאבק בגידול הקנאביס כלפי חוץ. הבעיה העיקרית במדיניות הדואלית הזו, היא שהיא יצרה מציאות חברתית נפיצה ובעייתית, במיוחד עבור תושבי מחוז הריף. מציאות חברתית שהצעת החוק המדוברת באה לפתור.

אז הבנו שהסוגייה טעונה היסטורית ונפיצה חברתית ופוליטית והיא יותר מעניין כלכלי. היא עניין של ייצוג פוליטי. עכשיו, בואו נחזור לרגע לחקלאי הקנאביס של חבל הריף וננסה להבין למה המהלך כל כך דרמטי עבורם. עבורם חשיבות החוק, יותר מהעניין הכלכלי שבו, היא בגלל הפוטנציאל שלו לפתור מצוקות חברתיות חוקיות. ההערכות כיום הן שכנגד כ-48 אלף חקלאים תושבי חבל הריף עומדים צווי מעצר בגין מעורבות בחקלאות הקנאביס הלא חוקית. מסיבה זו הם לא יוצאים מהאזור ונשארים בסביבת הכפרים ולא מעיזים להתקרב לערים הגדולות, זאת מחשש שיעצרו. המשמעות הפרקטית של המצב היא שהם מודרים בפועל משלל שירותים חברתיים, בדגש על שירותי בריאות וחינוך. הם לא מתקרבים לבתי חולים כדי לא להיעצר. הצעת החוק שנדונה בפרלמנט המרוקני תאפשר את הסרת כתבי האישום והמעצר ותהיה למעשה סוג של חנינה שלטונית שתאפשר להם נגישות לשירותים חברתיים.

התרומה החברתית ברורה אם כן. הסדרת חקלאות הקנאביס תצמצם מתחים חברתיים, תקדם אינטגרציה חברתית של תושבי חבל הריף, תוריד מהשלטונות כאב ראש לא קטן ותאפשר לחקלאים לפעול באופן חוקי. גם ברמה הכלכלית יש עדיין תקווה שאם החוק יתקבל, יחול שיפור כלכלי לא מבוטל בחיי רבים. שכן לפי הערכות מסוימות למעלה מ-760 אלף איש תלויים למחייתם בתעשיית הקנאביס המרוקנית הלא חוקית והערכות אחרות מצביעות על כ-140 אלף חקלאי קנאביס מרוקנים בחבל הריף שמפרנסים בעבודתם למעלה ממיליון איש. הסדרת תעשיית קנאביס חוקית תממש עבורם את מה שהם רואים בה זכות היסטורית שנמנעה מהם. עבורם, הצעת החוק היא עשיית צדק לעוול חברתי והיסטורי מתמשך.

בוננזה מרוקאית מקנאביס?

הרווח החברתי והפוליטי שהמהלך יביא למרוקו מהצעת החוק ברור. אבל האם יש פה גם רווח כלכלי? האם תעשיית קנאביס חוקי היא הבוננזה שתציל את הכלכלה המרוקאית? האם קנאביס הוא המרפא לכל תחלואי הכלכלה של מרוקו? התשובה הפשוטה שלי היא, לא.

כדי להבין למה לא, צריך להסתכל תחילה על השוק השחור, זה הלא חוקי במצב הנוכחי. לא בגלל שהוא שיקוף של הפוטנציאל הכלכלי, אלא כי הוא דווקא הנגטיב שלו. רוב הדיווחים התקשורתיים בנושא שבישרו על הפוטנציאל הכלכלי הענק, עשו כרגיל את אותה הטעות. הם השליכו את ההיגיון והמציאות של שוק שחור למצב של שוק חוקי. בואו נתחיל רגע עם כמה נתונים על כלכלת הקנאביס הלא חוקית במרוקו.

ה-EMCDDA המרכז האירופאי לבקרת סמים והתמכרויות, מעריך את הקף הייצור השנתי של קנאביס לא חוקי במרוקו בכ-700 אלף טון. אלו שווים לפי הערכות, במונחי מחיר סופי לצרכן בשוק השחור, כ-23 מיליארד דולר. לאן הולך כל הטוב הזה? לאירופה כמובן, ששוק הקנאביס הלא חוקי שלה מוערך על ידי המרכז האירופאי בכ-9.3 מיליארד דולר, נכון לשנת 2019. אז קנאביס לבדו היווה שני שליש מכלל שוק הסמים האירופאי.

כאן כדאי לציין, חשיש כמעט לא יוצר במרוקו עד שנות השישים, אלא גודל בה בעיקר קנאביס יבש (מה שמכונה תפרחת) שיועדה ברובו לשוק המקומי ולשאר צפון אפריקה. הופעת תרבות הנגד במערב וייבוא ידע לייצור חשיש מלבנון, הם שהפכו את החשיש המרוקני לתוצרת כה מבוקשת באירופה. אז תודה לגראהם נאש, הנדריקס קרואק ושאר החברים והסיבות, שהביאו לכך שמאז שנות השישים למרוקו יש יתרון משמעותי בתחום: גם ידע ייחודי בייצור של חומר חזק יותר מקנאביס רגיל, חומר שקל יותר לארוז ולשנע לוגיסטית, עם חיי מדף ארוכים וגם ובעיקר, קרבה לשוק ענק חסר שובע – אירופה.

כמה גדול הרעב האירופאי לקנאביס ולחשיש בפרט? ה-EMCDDA מעריך שבשנת הקורונה 2020 כ-1.8% מאוכלוסיית האיחוד בגילאים 15 עד 64 צרכו קנאביס על בסיס יומי, או כמעט יומי כש-61% מהם היו בני 35 ומטה. מרכז הבקרה האירופאי מעריך, שכדי לספק את הרעב הזה נדרשים כ-1,200 טון קנאביס בשנה וב-2020, שנת "פריחה" בתחום, נתפסו 465 טון חשיש ו-148 טון תפרחת.[vi] רוצים עוד הוכחה עד כמה חשיש מבוקש וזמין באירופה? תסתכלו על תכולת ה-THC. בעוד מחיר החשיש ירד מאז 2009 לממוצע שנע בטווח של 7-12 יורו לגרם, תכולת ה-THC דווקא עלתה, והיא עומדת כיום על ממוצע שנע בטווח של 20-28 אחוז THC. כלומר בפשטות, האירופאים מקבלים כיום חשיש "איכותי" וחזק יותר מעבר, אך במחיר זול יותר. מרכז הבקרה האירופאי מסביר את המצב הזה בכך, שהקנאביס המסורתי של חבל הריף הולך ומחולף בזנים היברידיים חזקים יותר שמניבים תכולת THC גבוהה יותר, בעבור פחות גידול.

אז כן, אירופה היא השוק עיקרי לכל הטוב הזה, אבל הוא מגיע גם לכל העולם. מגיע למדינות שכנות בצפון אפריקה ליבשת אמריקה, ולשאר אפריקה והמזרח התיכון. האם מרוקו היא יצרנית הקנאביס הגדולה בעולם? לא היא לא. היא כן יצרנית החשיש הגדולה בעולם. מרוקו עומדת בראש טבלת מדינות המקור לחשיש, לפני אפגניסטן, לבנון הודו ומדינות אחרות. זה כמובן לא מונע ממשלת מרוקו לטעון אחרת. הממשלה המרוקנית מציגה את המאבק שלה בקנאביס כהצלחה וטוענת שהצליחה לצמצם את הקף גידולי הקנאביס במרוקו. עכשיו, כאן נכנס העניין הקטן הזה של להאמין לממשלה המרוקנית ולנתונים שלה. אם אתם מאמינים לה, אז מדובר בסיפור הצלחה: אם בשנת 2003 העריכו שיש במרוקו כ-134 אלף הקטרים של שדות קנאביס (שהם כמיליון ו-340 אלף דונם) והערכות אחרות אף דיברו על מאתיים אלף הקטרים (כשני מיליון דונם) הרי שנכון לשנת 2015 טענה הממשלה המרוקנית שהמספר צנח לכ-47 אלף הקטרים בלבד. צניחה של 65%. אכן הישג מרשים.

הבעיה עם המספרים הללו היא, שהם לא מסתדרים כל כך עם המציאות. בעיקר זו שמשתקפת מהנתונים של תפיסת הברחות קנאביס וחשיש ממרוקו. אם תפיסת הברחות היא איזשהו מדד לחוזק תעשיית הקנאביס הלא חוקית, הרי שאלו מעידים על תעשייה שחורה חיה, בועטת וצומחת ובעיקר מעידים, שהתמונה שמציירת ממשלת מרוקו, לא ממש נכונה. נתוני ההברחות מראים שלמרות שהיקף שטחי גידול הקנאביס ירד דרמטית, לכאורה כאמור, הקף תפיסת ההברחות לאירופה לא פחת. מה מסביר את זה? הסבר אחד הוא כאמור השבחת זני קנאביס היברידיים שמאפשר לייצר פי שלושה ויש שאומרים פי חמישה תנובה חקלאית על אותו שטח, עם תכולת THC גבוהה יותר. הסבר אפשרי אחר? הממשלה המרוקאית משקרת.

אוקיי, התמונה ברורה. מרוקו היא מעצמת קנאביס, בדגש על מעצמת חשיש, שחלקו הגדול הולך לאירופה. איך זה קשור לפוטנציאל הכלכלי מהסדרת תעשיית קנאביס רפואי חוקית?

זה קשור לתשובה הפשוטה. הקנאביס הרפואי של מרוקו לא מעניין את האירופאים. הם רוצים את החשיש המרוקאי. וחשיש, מה לעשות, הוא עדיין לא מוצר רפואי. היתרון התחרותי של מרוקו בעולם הקנאביס הוא בייצור חשיש. וחשיש הוא כאמור לא מוצר רפואי. וכן, תאורטית החקלאים המרוקאים יכולים להפסיק לגדל קנאביס עבור החשיש של ארגוני הפשע, ולעבור לגדל קנאביס לחברות הקנאביס הרפואי החוקיות. על פניו, יש להם מספר יתרונות מבטיחים: קירבה גאוגרפית לשוק האירופאי, כוח אדם זול ומיומן ומסורת חקלאית בתחום. אבל אלו יתרונות לייצור חקלאי בסיסי של תפרחת, אולי יתרונות לייצור חשיש, לא לייצור מוצרים שאמורים לעמוד ברגולציה אירופאית קפדנית של קנאביס רפואי. במציאות של תחרות חקלאית על מוצר פשוט ללא חסמי כניסה וללא מגבלות ייצור, היתרונות של חקלאות הקנאביס המסורתית של מרוקו מאבדים מערכם.

חוץ מזה שלא נעים לומר, אבל אף חברת קנאביס רפואי, או אחרת חוקית, לא עומדת ומחכה לקנאביס המרוקאי. החברות הללו יושבות בעצמן על מלאים עצומים של קנאביס ויש להן אופרציות גידול ענקיות שהן השקיעו בהן מאות מיליוני דולרים. רובן, בדגש על הקנדיות, עוברות כיום לגידולי חוץ ממוכנים, מה שמבטל את מעט היתרון שיש למרוקו בכוח אדם זול. די להביט בקנדה ולהבין מה זו מציאות של שוק מוצף בקנאביס זול. במציאות הזו החלומות המרוקאים למכור הרבה קנאביס במחירים גבוהים נראים מנותקים מהמציאות.

מנגד, אם יש משהו שמבטיח שתעשיית הקנאביס הלא חוקית ובעיקר תעשיית החשיש המרוקאית לא תעלם, אלו בדיוק אותם יתרון שציינתי קודם – ידע ומסורת של ייצור חשיש מעולה. וזה מה שהאירופאים רוצים תכלס. זה בדיוק הביקוש בשוק האירופאי שיגרום לחקלאים המרוקאים להמשיך ולגדל קנאביס עבור ארגוני הפשע שמבריחים אותו כחשיש. במציאות שבה חברת קנאביס עולמית תציע לחקלאי חבל הריף, במקרה הטוב, 10 דולר לקילו תפרחת קנאביס שעומד ברגולציה קפדנית, ומנגד ארגון פשע יציע לו 100 דולר לקילו בלי דרישות רגולציה, ברור במה הרוב יבחר. במצב כזה קשה לראות כיצד חקלאי הקנאביס במרוקו וכל מי שבשרשרת הייצור וההספקה, קם ועוזב את התחום לטובת גידול תפרחת לחברות הקנאביס הרפואי במחירים זעומים. או כמו שאמרתי בפתיחה:

"הדרך היחידה לבער את גידולי הקנאביס במרוקו, היא לשכנע את האירופאים לעשן גזרים"

אפילוג – בתקווה חסרת אונים

איפה עומדת בכלל הצעת החוק המרוקנית? ובכן, נכון לרגע זה היא תקועה בפרלמנט. היא הוקפאה בפועל לאחר שפרצה תרעומת מבית ומחוץ. התמיכה של מפלגת השלטון "מפלגת הצדק והקידמה" ה-PJD בהצעת החוק, הפכה את ההצעה ליעד תקיפה של יריבים פוליטיים, בעיקר מצד שמרנים איסלמיסטים. אבל גם יו"ר מפלגת השלטון עצמה ומי שהיה בעבר ראש ממשלה, עבדלילה בנקריאן, איים להתפטר אם החוק יעבור. במקביל, אלג'יריה השכנה-יריבה, התחילה לתקוף את מרוקו בהאשמות שהחוק הוא חלק ממהלך מרוקני שמטרתו לערער את היציבות האזורית, באמצעות חסות מרוקנית לסוחרי סמים. על רקע כל אלו, טיוטת החוק שאומנם אושרה על ידי הממשלה והוצגה לפרלמנט, נמרחת כרגע בדיונים אין-סופיים בפרלמנט המרוקני, ויש שקושרים את עיכוב החקיקה לבחירות המתקרבות בספטמבר השנה.

אז מה עכשיו? האם כמו כל ניסיונות חקיקה קודמים בעבר על היוזמים לוותר? הצעת החוק חסרת טעם? האם על מרוקו לזנוח את רעיון ההסדרה? התשובה היא לא. ממש לא. כבר ציינתי, התועלת העיקרית בהצעת החוק, היא במתן פתרון למצוקות החברתיות, יותר מאשר לאלו הכלכליות. בשורה התחתונה, אין פה קליע כסף שיפטור את הבעיות הכלכליות של מרוקו והחקלאים העניים במחוז הריף, או של כל מדינה אחרת לצורך העניין, אבל אולי כן יש פה מענה למצוקה חברתית ופוליטית ודרך לחבר מחדש את המסילות החברתיות הרעועות של האקספרס למרקש.

סיבה נוספת להמשיך עם החקיקה, היא שגם אם שוק החשיש המרוקאי ימשיך להתקיים וכפי שאמרתי – הוא בוודאות ימשיך להתקיים, להצעת החוק תועלת נוספת. היא תיתן כסות לגיטימית לפעילות מגדלי הקנאביס ותיצור כסות חוקית למדיניות העלמת העין והקריצה שהממשלה המרוקאית קיימה לאורך העשורים האחרונים. ממשלת מרוקו תוכל לטעון בפני האירופאים שהחקלאים בסך הכול מגדלים קנאביס לתעשייה העולמית הרפואית החוקית, ושהם עושים מאמצים שלא יזלוג קנאביס לתעשיית החשיש הלא חוקית. בפועל, כולם ידעו שזה מס שפתיים ושתעשיית הקנאביס הרפואי תהיה פסאדה חוקית לתעשיית החשיש הלא חוקית. ככה, רכבת החשיש למרקש, או יותר נכון לאירופה, תמשיך לדהור קדימה.

והאירופאים? להם לא יהיה אכפת? ובכן, כרגיל, "איטס קומפליקייטד" כלומר מורכב. המצב הרעוע של החקלאים באזור הריף, היא גם בעיה של האיחוד האירופאי. אזור הריף מוכה העוני וצפיפות אוכלוסין, חסר היציבות החברתית והפוליטית, פרט להיותו כאב ראש של הממשלה המרוקנית, הוא גם מקור המוצא של רבים מהמהגרים המרוקנים שמגיעים לאיחוד האירופאי. במציאות כזו, הצעת החוק ובעיקר מדיניות העלמת העין שהיא תאפשר, תפתור גם לממשלת מרוקו וגם לאיחוד האירופאי דילמה ישנה – האם להיאבק בחומרה נגד חקלאי הקנאביס בריף ולהסתכן בחוסר יציבות שיגביר את ההגירה, או להכיל את המצב ולהתמקד בסיכול הברחות וכן, גם להעלים עין מהעובדה שתעשיית הקנאביס הרפואי תהיה כסות לתעשיית החשיש. זה קצת צבוע אולי, אבל צבוע זה מאוד אירופאי. ובמקרה הזה, הצבע האהוב על האירופאים הוא חום.

חלומות חשיש באקספרס למרקש – עשבים שוטים

מה יקרה לחשיש המרוקאי אם האירופאים יתחילו לעשן גזרים? האם לגליזציה של קנאביס רפואי היא הישועה הכלכלית של מרוקו? איך קשורים קרוסבי סטילס ונאש לכל זה? תשובות לאלו ועוד בפרק חדש בבלוג-פודקסט. לצערי, עדיין אין תשובה לשאלה מי היה מגלגל הג'וינטים של המלך.