לנוחיותכם: חלקים א' ו-ב' ניתנים להאזנה כפודקאסט שלם. זמן האזנה: 32:58 דק'

בדיוק לפני חודש בשני לדצמבר, ציינו, חגגו, ביכו, כל אחד לפי טעמו, רבע מאה לחיסול ברון הסמים הנודע פאבלו אסקובר. כשעלה בי הרעיון לכתוב משהו לציון  "המאורע" קלטתי שבכל שנות קיום הבלוג מעולם לא כתבתי עליו דבר. כשחשבתי על הסיבה מדוע לא כתבתי, לא מצאתי הסבר טוב מעבר לרעיון הפשוט שלא ראיתי מה יש לי לחדש על הדמות הכי מפורסמת בהיסטוריה של המלחמה בסמים, דמות שכבר מזמן הפכה לאייקון תרבות. אבל הרצון לכתוב עליו משהו, מעבר לצורך גחמתי שלי לציין את "היארצייט" התחזק בשל הסקרנות מהעיסוק הגובר בדמותו. כמובן, אפשר לתלות זאת בפופולריות של "נרקוס" סדרת הלהיט של נטפליקס ובדומותיה (אחותה הספרדית "פאבלו: פטרון הרשע") שהפכו את זוועות המלחמה בסמים לנחלת הכלל בשנים האחרונות.

אבל הפופולריות של "נרקוס" לא מספיקה עבורי כהסבר. "נרקוס" היא אומנם גולת הכותרת באובססיה לפאבלו אסקובר, אולם העיסוק בדמותו לא התחיל ולא נעצר שם. מעבר לסדרות הטלוויזיה אפשר למצוא בעשור האחרון כמה וכמה עיבודים קולנועיים שעוסקים בו ישירות, או בהקשרים אליו. הרשימה הקצרה והמידית כוללת את "לאהוב את פאבלו" העיבוד הגרוע מ-2018 בכיכובו של חוויאר (משחק מוגזם) ברדאם ופנלופה (משחק מוגזם עוד יותר) קרוז, או את "אסקובר: גן העדן האבוד" מ-2014 (גם סרט גרוע, רק קצת פחות מהקודם) שמשתדל להנציח את תדמית "הרובין הוד" לצד סרטים כמו "תוצרת אמריקה" מ-2017 העשוי טוב שעוסק בעקיפין באסקובר (רוחו מרחפת שם היטב) וכן את "המסתנן" מ-2016 ו"שאיפות" המוקדם יותר מ-2001 (אותם לא ראיתי, אשמח להמלצות אם שווה צפייה). לאלו מצטרף מדף שלם באגף הדוקומנטרי שעוסק באסקובר. בקיצור, רק ממספר הפעמים שהחיסול "הדרמטי" של אסקובר הונצח בסצנות בהוליווד ברור: פאבלו אסקובר מת, האייקון חי. מה שמביא אותי לשאלה, מתי ברון סמים הופך לאייקון תרבות?

הנרטיב ההוליוודי

תשובות אפשריות לשאלה יכולות להתחיל בבנאלי. במספרים. אפשר לייחס זאת להקף ההון שלו, או לעובדה שבשנות השיא שלו תעשיית הקוקאין הכפילה את רזרבות מטבע החוץ של קולומביה, או להיקף השליטה שלו בתעשיית הקוקאין והקף הברחות הסמים שהיה אחראי להם, שעוטים סביבו הילה של אגדות עושר. אבל המספרים הללו, אסטרונומיים ככל שיהיו אינם מיוחדים. הם חוזרים על עצמם בהתפתחות כל ברון סמים ובשלב מסוים הם ימשכו את תשומת הלב של רשויות החוק, ומעל לכל, את תשומת הלב של הממשל האמריקאי שיסמן את אותו ברון סמים תורן כארכי-נבל חדש ואיום חסר תקדים על ארה"ב ושלומה. כך, כשאותו ברון-סמים, תקראו לו פאבלו אסקובר, צ'אפו גוזמן, האחים רודריגז, מיגל פליקס גאיירדו ועוד רבים אחרים, מקבל את "חותמת הכשרות" מהממשל האמריקאי, יש להוליווד ולשאר תעשיית הבידור את התמריץ להפוך אותם לאייקון תרבות. הסבר פשטני מדי עבורי.

גם בתוך ההסבר הזה העיסוק בדמותו של פבלו אסקובר נובע בדיוק מהשוני שלו משאר ברוני הסמים, המפורסמים יותר או פחות, ובדיוק מהסיבה שהוא רצה בה. הכרה וכבוד. פבלו אסקובר פעל בניגוד לכל אינסטינקט של איש עולם תחתון, שרובם מעולם לא חיפשו את אור הזרקורים. אסביר בקצרה: ההיגיון המסדר של ארגון סחר בסמים, או כל ארגון פשע לצורך העניין, הוא לנוע כמה שיותר מתחת לרדאר רשויות השלטון בכל הנוגע לפעילותו, או בכלל לעצם קיומו. אבל אסקובר, בהתרסה גמורה להיגיון הזה, ועם הרבה ממה שמתואר כקסם אישי, פעל באופן ההפוך לגמרי. כל מה שמוצג לנו בתיעוד הקולנועי והטלוויזיוני: הפלירטוט המתמשך שלו עם התקשורת, יחסיו ההדוקים עם עיתונאית סנסציונית שהביאה אותו לתודעת ההמונים, התשוקה להכרה ממסדית על ידי הליכה לפוליטיקה, כל אלו היו ההפך הגמור מהאופן שבו ברוני סמים אחרים בתקופתו או אחריו פעלו. ייתכן ודפוס ההתנהגות הזה הוא שבאמת הופך אותו לדמות כה מסקרנת שמניעה את העיסוק הבלתי פוסק בו. אבל אני חושב, שמחוץ להוליווד לפחות, הסיבה היא אחרת.

"הקדוש" מעל מזבח הנרקו-קולטורה

תשובות אחרות להפיכת ברוני סמים לאייקון תרבותי, ובעיקר להסבר ההילה והעיסוק הגובר בפאבלו אסקובר, אפשר למצוא גם בהתפתחות הנרקו-קולטורה. התרבות שבה ברוני סמים מתים, כלואים, או כאלו שעדיין מבוקשים על ידי החוק, הופכים לקדושים מעונים בעיני מי שרואים בהם קורבנות של ממשלות מושחתות הפועלות בשם אינטרסים אמריקאים. בהסבר הזה, ההערצה והעיסוק הגובר בדמויות כמו אל-צ'אפו, פליקס גאיירדו ובעיקר בפבלו אסקובר, אלימים וברוטליים ככל שהיו, היא סוג של נוסטלגיה תרבותית לדמויות מערערות סדר גדולות מהחיים. האייקוניזציה של אסקובר היא סוג של התרסה קולנועית טלוויזיונית לסדר הקיים, היא ביטוי לפופוליזם עממי, היא גלוריפיקציה של הפשע כהתרסה. אך במובן זה אסקובר אינו ייחודי והנרקו-קולטורה כהתרסה עממית, מתבטאת כיום במקסיקו דרך מוזיקה, כמו הנרקו-קורידה, או דרך סגנון לבוש כמו הנרקו-פולו ועד להטמעתה בפרקטיות דתיות  כמו הקדוש חסוס מלוורדה. אבל מאחר ופאבלו הוא האייקון הראשון והמקורי של הנרקו-קולטורה, הוא נהנה מתהילה עודפת.

"רובין הוד של אנטיוקיה"

למרות הטעם שיש בהסברים הללו, לטעמי הם לא מלאים ללא הסבר עמוק יותר, הטמון ראשית בעיסוק בשאלת ההשפעה שיש, או הייתה לברוני הסמים על החיים במדינה בה פעלו. מדוע? כי ההסברים עד כה מציגים בעיקר נרטיב מערבי, כזה שמבסס את העיסוק בדמותו של פבלו אסקובר ביחסי הסקרנות-תיעוב הכליים כלפי ברוני הסמים. אך פבלו אסקובר עומד מעל שאר הדמויות המפורסמות של המלחמה בסמים וזוכה לתהילה שאף אחד אחר לא מתקרב אליה. בחלקים של קולומביה, בעיקר אלו העניים של העיר מדיין שבמחוז אנטיוקיה, וגם בחלקים אחרים באמריקה הלטינית, לצד התיעוב כלפיו מהאוכלוסייה המבוססת יותר, ישנה עדיין הערצה רבה למי שלא אחת עדיין מתואר "כרובין הוד".

לא העניים נתנו לאסקובר את הכינוי "רובין הוד". הייתה זו העיתונות הקולמביאנית שאסקובר משך את תשומת ליבה כשנכנס ב-1982 כמחליף לקונגרס הקולמביאני והחל לארגן את המאבק נגד שינוי חוקי ההסגרה. הכינוי "רובין הוד" הופיע לראשונה בכתבה של העיתון SEMANA באפריל 1983 ושש שנים אח"כ העיתון יודה בבושה, יש יאמרו יתנצל, על הכתבה השערורייתית. אבל הדימוי הזה כבר דבק באסקובר. הכתבה טבעה בדימוי הפופולרי את התמונה שבה עיקר "הנדבנות" של פבלו אסקובר הייתה בבניית בתים לעניים ושיקום שכונות העוני של מדיין. לצד זאת, הכתבה סימנה אותו כפעיל פוליטי נלהב שמשנה את פני המפה הפוליטית בקולומביה.

נכונה ככל שתהיה הפעלתנות הנדבנית והפוליטית הזו, לא היא לבדה יכולה להסביר את האובססיה והרומנטיזציה הנוכחית אליו. ההשפעה של פבלו אסקובר על המבנה החברתי בקולומביה הייתה רחבה ועמוקה יותר מאשר בניה של אלף דירות, או מהשפעה נקודתית על מערכת בחירות אחת לקונגרס. חשוב מכך, ההשפעה של אסקובר על העיר מדיין ועל קולומביה ככלל, הייתה בעיקרה השפעה לא מכוונת אשר נבעה בראש ובראשונה, מהתוצאה החברתית והפוליטית הבלתי מכוונת שיצרה צמיחת תעשיית הקוקאין בקולומביה. על כך, בחלק השני.