בשעה שדברים אלו נכתבים, נפגשות המעצמות עם אירן לסבב שיחות שלישי על תוכנית הגרעין האירנית. ההערכות הן שסבב שיחות זה יוליד עסקה, שבה בתמורה לעצירה זמנית בתוכנית, תזכה אירן להקלה בסנקציות ובחמצן חיוני לכלכלתה הקורסת. הביקורת הישראלית שנתפסת בחו"ל כפאניקה חסרת פרופורציה, מאשימה את האמריקאים בשתי נקודות עיקריות הקשורות זו בזו:

1. האמריקאים  נאיביים, חסרי ניסיון והבנה בדרכי המשא ומתן בבזאר האירני.

2. כל הקלה בסנקציות ופשרה עם אירן, תביא לקריסת משטר הסנקציות ולא תוליד עוד נכונות אירנית.

לא חסר מה לומר על ההתנהלות האמריקאית הנוכחית, אבל ההיסטוריה מוכיחה שדווקא בכל הקשור לעסקים עם האירנים, לאמריקאים יש לא מעט ניסיון, כפי שמראה אפיזודה היסטורית משעשעת, שתוכנה להלן "דיל האופיום האירני". מדובר אומנם בהיסטוריה רחוקה יחסית ובמציאות בין לאומית אחרת עם משטר שונה באירן וממשל אחר בארה"ב. אך בהנחה שהיסטוריה פוליטית נשארת בזיכרון הלאומי ואופי לאומי לא משתנה, ואינטרסים נשארים מניע עיקרי, אז אולי ניתן להעלות כמה תהיות על האנלוגיה של המקרה מאז להיום.

רומן האופיום האירני 

נתחיל את הסיפור בהיסטוריה קצרה אודות האופיום. בניגוד לטעות רווחת, היה זה האופיום ולא המריחואנה, או הקוקאין שהניע את מה שאנחנו מכירים כיום כמשטר הפיקוח הבין לאומי על סמים. אפשר לומר בקצרה שמגיפת האופיום (על שלל צורתיו, כגון: מורפין, הרואין וקודאין) שהתפתחה בסין ובמזרח אסיה בסוף המאה ה-19, הובילה מספר מעצמות בהובלת בריטניה וארה"ב, לקדם גיבוש אמנות בין לאומיות לפיקוח על יצור וסחר באופיום. התוצאה הייתה שבתקופה שבין מלחמות העולם נחתמו שתי אמנות מרכזיות, אחת ב-1925 והשניה ב-1931 שבבסיסן התמקדו בפיקוח על אופיום.

הבעיה הייתה שהפיקוח שיצרו האמנות, הוביל אומנם לצמצום ביצוא אופיום מהקולוניה הבריטית בהודו, שהייתה אז הספק העיקרי של אופיום בעולם, אך את המחסור באופיום הודי מיהרו למלא מדינות אחרות, בינהן אירן, שאז עוד נקראה הממלכה הפרסית. פרס סירבה להצטרף לאמנות הפיקוח על גידול וייצור אופיום שהיה מקור הכנסה חשוב לכלכלתה, בעיקר על רקע המשבר הכלכלי העולמי בשנות ה-30. המקום הבולט של אירן בסחר האופיום העולמי אף גבר, כשיפן כבשה את מנצ'וריה מסין והקימה ממשלת בובות. ממשלה זו החלה מייבאת ומוכרת לאזרחיה אופיום פרסי מיובא, או בקיצור, אירן הפכה לשחקנית ראשית בייצור ויצוא האופיום העולמי.

נקפוץ קדימה בזמן לסוף שנות ה-40 ולמקרה המוזר של "דיל האופיום האירני".

מלחמת העולם השנייה לא עצרה את הפצת האופיום בעולם ולמעשה אף אפשרה לו לשגשג. חלק ניכר מהשגשוג הזה הגיע מאירן, כשלפי הערכות האו"ם שאך זה נולד, ייצרה ב-1948 כ-1.8 מליון טונות של אופיום, בעוד מה שהוגדר כצרכים הלגיטימיים של אופיום עבור העולם, הוערכו באותה עת בכ-340,000 טון בלבד. במילים אחרות, אירן הייתה אסם תבואת אופיום מרכזי לעולם. התגובה האמריקאית לסרבנות האירנית לצמצם את יצור האופיום הייתה כמובן?…..סנקציות.

ארה"ב בראשות מי שהיה אז האחראי על מדיניות המאבק בסמים, הנרי אנסלינג'ר, מטילה חרם על יבוא אופיום אירני לארה"ב (לצרכים לגיטימיים) ואף מאיימת בהחרפת איסורי היבוא הכללי מאירן. פרט לכך, אותו אנסלינג'ר יוזם הצעת גינוי חריפה נגד אירן במוסדות האו"ם בגין סרבנותה. בזמן שאנסלינג'ר מגייס תמיכה להצעת הגינוי, הוא מקבל לפתע תמרור עצור חזק ממחלקת המדינה שמטילה וטו על הגינוי ואומרת לאנסלינג'ר בתמצית "אל תדחוק את האירנים לפינה".

בואו רגע וניזכר במציאות דאז. מדובר בראשית המלחמה הקרה, השגרירות האמריקאית בטהרן מדווחת על טרוניות אירניות וחשש שהממשלה הרעועה בטהרן תיפול ושבמקומה עלולה לקום ממשלה פרו סובייטית. האירנים מצידם רומזים שהסובייטים מוכנים לקנות את ייצור האופיום העודף שלהם. בקיצור, תסבוכת דיפלומטית: מצד אחד התעלמות מהיצור העודף, משמעו סירוס משטר הפיקוח. מנגד, לחץ עודף משמעו פגיעה באינטרסים גיאו-אסטרטגיים רחבים של ארה"ב. אנסלינג'ר צריך למצוא לעצמו מוצא מהתסבוכת ודווקא המציאות הבין לאומית היא שמספקת לו אותה.

באותה עת ב-1949 ברה"מ מדביקה פערים ומבצעת ניסוי גרעיני ראשון. עתה כשלברה"מ פצצה גרעינית ועל רקע משבר ברלין שהתרחש קצת קודם לכן, אנסלינג'ר מחליט כי מלאי האופיום העומד לרשות ארה"ב אינו מספיק וכי חישובי האבידות המחודשים במקרה של עימות, מצריכים את הגדלת מלאי האופיום. צרפת ובריטניה מאמצות את הרציונל הזה וכולן מחליטות להגדיל את מלאי האופיום שלהן לחירום. פרוץ המלחמה בקוריאה ב-1950 וירידה בתפוקת האופיום הטורקי, מעניק רוח גבית נוספת להחלטה.

על זה נאמר "אם אלוהים נותן לך מלון תעשה מלונדה"… אנסלינג'ר מגיע למסקנה שאם לא ניתן לצמצם את הייצור האירני כרגע, אז עדיף לסגור איתם דיל: הם יסכימו לצמצום מסויים ביצור ובתמורה ארה"ב תקנה מהם מלאי מוגדל כדי לענות על הצרכים החדשים. לדיל הזה יש יתרון פוליטי מובהק. הוא מוציא את אנסלינג'ר מהתסבוכת ומציג אותו כמי שגם צמצם את בעיית האופיום האירנית וגם דאג למלאי התרופות הביטחוני של ארה"ב. עכשיו נשאר רק לסגור עסקה. הבעיה הייתה שאנסלינג'ר לא רצה לשלם מחירים גבוהים לאירנים עבור האופיום ולא רצה שהאירנים ידעו שלארה"ב אין ברירה. לכן בשיחות עם האירנים הוא הצהיר בחשאי, שארה"ב תרכוש אופיום מאירן בתמורה לנכונתה להכנס לשיחות כלליות (יחד עם מדינות מגדלות אחרות) על הסכם כולל להגבלת ייצור האופיום.

האירנים קפצו על המציאה והדיל יצא לדרך. מרגע שהפקידים בממשל האירני שמעו על האפשרות לעסקה, פלגים שונים בממשלה האירנית החלו להאבק אחד בשני, כדי להבטיח לעצמם נתח בעסקה הנרקמת, כשכל פלג נתמך על ידי תומכים אמריקאים בעלי אינטרס בעסקה, בין אם היו אלו פקידי ממשל, או חברות תרופה אמריקאיות. אנסלינג'ר כממונה על מאגר הסמים והתרופות של ארה"ב, ביצע בחשאי רכישות גדולות של אופיום אירני. בתמורה נכנסו האירנים לשיחות הבין לאומיות על הסכם הגבלת האופיום שנחתם ב1953 וזכו להיות אחת מ-7 מדינות בעולם שקיבלו היתר לספק אופיום. בעתיד, גם הסכם זה יוגבל אף יותר ויצור האופיום יצומצם כמעט לחלוטין. בסופו של הסיפור, בטווח הקצר אירן זכתה אומנם להכרה בתעשיית ייצור האופיום שלה, אבל לראשונה גם הכפיפה את ראשה למחויבויות בין לאומיות בנושא.

אילו מסקנות ניתן אולי להסיק מסיפור "דיל האופיום האירני"?

ראשית, עובדה היסטורית: הבזאר האירני לא זר לאמריקאים. מסתבר שהאמריקאים כבר ניהלו ולא אחת, הסכמים ומגעים מורכבים עם האירנים שהכילו שלל אינטרסים צולבים, כלכליים, אסטרטגיים ודיפלומטיים. לכן רצוי שלא לזלזל בדיפלומטיה האמריקאית ולזכור שייתכן ומזכיר המדינה הוא אומנם "טרי" אבל הזיכרון והידע הארגוני של הדיפלומטיה האמריקאית מושרש כבר מעל ל-200 שנה. פעם הם קנו אופיום, היום הם קונים את עצירת הגרעין אירני.

שנית, מרגע שהאפשרות לעסקה עמדה באוויר היו לה מצודדים ומתנגדים בשני הצדדים. לכן גם כיום כשמסתכלים על העסקה הנרקמת רצוי לשאול את עצמנו, מי יהנה ממנה בשני הצדדים? האם עסקה שתעניק רווח לצד המתון ולציבור הרחב באירן ולא למשמרות המהפכה היא בהכרח רעה? האם יתכן ועסקה כזו עשויה לחזק את המגמה החיובית ולגרום ללחץ ציבורי אירני שידחוף לעסקה עתידית רחבה יותר?

נקודה שלישית נוגעת בטענה שעולה וחוזרת בתקשורת הישראלית ומתייחסת לרווחים האפשריים מהעסקה בצד האמריקאי-אירופאי. מצד אחד הטענה היא, שארה"ב חותרת להסכם כי היא לכאורה נסוגה מהמזה"ת, בין היתר עקב ירידה בתלות שלה בנפט ערבי. מנגד עולה טענה שהאמריקאים חותרים להסכם, כי הם לוטשים עיניים לנפט האירני. יש כאן סתירה פנימית. לדעתי צריך לחכות ולראות מה יהיו בדיוק ההקלות. מזה נוכל להסיק מי מכשכש בכלב ולאן הוא מכוון.

ולסיכום, אי אפשר לסיים את הסיפור בלי פאנץ היסטורי. כשגובש רעיון הסכם הגבלת האופיום, נדון במקביל אליו רעיון אחר שהציע להקים מונופול אופיום עולמי בניהול האו"ם. לא נכנס לסיפור הזה, רק נציין שהתחרות בין שני הרעיונות הללו השפיעה שנים אח"כ, כשבאו"ם פנו לגבש אמנה להגבלת תפוצת האנרגיה האטומית. אותם עקרונות הגבלה שנוסדו בהסכם האופיום של 1953 היוו השראה למנסחי מנגון הגבלת תפוצת הנשק הגרעיני וככה נסגר לו מעגל.

 אז נכון, אלו נושאים שונים בזמנים שונים. ועדיין מסתבר שההיסטוריה של הבזאר המזרח תיכוני, יודעת להמציא לנו אנלוגיות. גם אם הן עשויות מאופיום.

הערה קטנה לסדר: את הכרונולוגיה המרתקת של סיפור דיל האופיום כפי שמפורט פה, אפשר למצוא בספר אודות ההיסטוריה של דיפלומטית הסמים במאה העשרים מאת William McAllister

* לרדוף את הדרקון (Chasing the dragon) -מטפורת סלנג לעישון אופיום.