בהמשך לפוסט הקודם, שתיאר את ההתנהלות האמריקאית במערב אפריקה, עולה השאלה: מה אפשר להסיק ולהעריך מהאסטרטגיה האמריקאית החדשה למציאות המזרח תיכונית הנוכחית?

ראשית, דרך התנהלות זו חושפת את האופן בו שוקלת ארה"ב את האינטרסים האזוריים שלה בכל מרחב גאוגרפי. תחת אסטרטגיית על זו, האינטרסים האזוריים נבחנים לפי מידת התרומה שלהם לריסון ומיתון השינויים בחלוקת העצמה הבין לאומית. בנוסף התנהלות זו מראה, כי כדי להימנע משחיקה עצמית, ארה"ב  מדגישה את שילוב האינטרסים הללו באינטרסים של בנות ברית אזוריות, באמצעות דרישה למעורבות ואחריות רבה יותר שלהן, הן במאבק בטרור והן בריסון צירים יריבים. במקרה של אפריקה זה בא לידי ביטוי בריסון הטרור המוסלמי מצד אחד ובאיזון עליית כוחה ונוכחותה של סין ביבשת השחורה מנגד.

אך מה המשמעות של מדיניות זו במקרה של סוריה? ראשית נסיר את עניין המאבק בטרור מהדיון סביב סוריה. ארה"ב נותרה מחויבת למאבק בטרור המוסלמי-קיצוני במזרח התיכון ומעבר לו. הפעולות שלה בפקיסטן ותימן מוכיחות זאת וכפי שצוין בפוסט הקודם, המלחמה בטרור רק קיבלה אופי נסתר יותר. כעת נותרה השאלה המרכזית: מה האינטרס האמריקאי להתערב בסוריה? איזו תועלת תצמח לארה"ב ממעורבות בסכסוך הסורי, בין אם במעורבות עמוקה ובין אם על ידי מעורבות חלקית, בדמות אזור אסור לטיסה למשל?

ביחס לשאלות אלו ניתן לומר בוודאות, שנוכח הלך הרוח בארה"ב, מעורבות כוללת בסגנון עיראק ואפגניסטן לא תהיה, אלא במקרה קיצון של פגיעה ישירה בביטחון ארה"ב וכוחותיה. אך מה לגבי מעורבות חלקית בדמות אזור אסור לטיסה? להערכתי בזמן הקרוב גם סוג מעורבות זה לא יהיה ולמעשה כל זמן שהנשיא יוכל להתחמק מכך, הוא לא ינקוט במעורבות שמצריכה הפעלת כוחות ישרה. מדוע לא?

ראשית, משום שכפי שציינתי קודם הממשל מאמין שעל בנות הברית של ארה"ב לקחת חלק פעיל ביצירת היציבות האזורית בכל אזור נתון. אבל במקרה הסורי, מעבר לבעייתיות המובנית של שתוף פעולה בינן לבין עצמן, בנות בריתה לא ממש נלהבות לפעולה ומחכות להובלה אמריקאית. שנית, חוסר הלהיטות הכללית נובעת בין היתר מכך, שלאיש לא ברור איזו תועלת תצמח מכניסה למרחץ הדמים הסורי. לא הישראלים, הטורקים, הירדנים, או הסעודים (על אף הסיוע למורדים)  אינם נלהבים לדחוף ידיים ישירות לקלחת הסורית. נניח ואסד נופל, מה בדיוק ירוויחו מכך הממשל, או בנות הברית? עוד מדינה מזרח תיכונית חסרת יציבות שתקלע למרחץ דמים מתמשך בסגנון עיראק, או לוב? האם יש במקרה הסורי רווח פוטנציאלי בדמות מאגרי נפט כמו במקרה הלובי? התשובה היא לא ולא.

הטיעון היחיד בעד התערבות בסכסוך בסוריה שעומד וקורץ לרבים, הוא רעיון נטרול ציר הרשע של איראן, סוריה וחיזבאללה. את הטיעון ההומניטרי אני מוריד מעל הפרק לשם קיצור הדיון ובעיקר בגלל חוסר רלוונטיות, שכן ברור לאחר שנתיים של מרחץ דמים, שזה לא מה שמניע את הממשל הנוכחי. אז נותרנו עם הטיעון בדבר הצורך "לפרק את הציר האיראני". אך גם ביחס לטיעון הזה עולות ספקות משמעותיות, בעיקר כשבוחנים אותו בשיקולי עלות – תועלת כוללת. בואו נבחן מה המחיר שתשלם ארה"ב על מעורבות ישירה בסוריה, מעבר לעלויות הפוליטיות הפנימיות, הכלכליות ולאובדן הפוטנציאלי של חיי אדם.

מעורבות אמריקאית ישירה תוביל לחיכוך עם המעצמות הקוראות עליה תיגר, כמו סין, אך בעיקר עם רוסיה. מעורבות כזו תהיה השפלה ואיום נוסף על מרחב ההשפעה של רוסיה באזור. מעורבות שכזו עשויה לדרבן אותה אף יותר, לחפש דרכים נוספות להתעמת עם ארה"ב ובנות בריתה גם במקומות אחרים. האם זה מחיר ששווה לשלם רק בשביל להפיל את אסד ולקחת מרוסיה את מרחב ההשפעה האחרון שלה באזור? כל זה בשביל נמל טרטוס? התגובה הרוסית עשויה להיות דווקא גביית תשלום במקרה קריטי יותר עבור ארה"ב ובנות בריתה האזוריות. איראן. השפלת רוסיה בסוריה עשויה ליצור כנקמה, נחישות גוברת מצידה להקרין את כל עצמתה כגיבוי לאיראן. לכן יתכן ובמשחק הריאל פוליטיק בין המעצמות, ארה"ב היא זו שמשלמת לרוסיה כעת במטבע הסורי ונותנת לה אותו, תמורת האפשרות לטפל בז'יטון האיראני השמן יותר בעתיד.

 אז נכון עדיין ישנה הטענה, שעשוי להיווצר רווח מניתוק של סוריה מאיראן ומבידוד החיזבאללה. השאלה היא לשם מה? האם זה ישרת משהו במצב העניינים כיום? באופן אירוני, השיקול הציני הקר והדי אכזר יש לומר, מראה כי המצב הנוכחי לפחות מבחינת ארה"ב וישראל (וגם מדינות אחרות באזור) הוא הטוב ביותר. במצב הנוכחי איראן, שהיא האיום העיקרי למאזן הכוחות האסטרטגי באזור, מקיזה את מיטב כספה ואת הציוד הצבאי שלה בסוריה. הזרוע האסטרטגית המרוחקת שלה בדמות חיזבאללה, מתישה עצמה ומכלה כוחותיה במאבק במורדים. בתמצית, במצב הנוכחי איראן מדממת נכסים אסטרטגיים בסוריה. בנטרול סוגיית הסבל האנושי, עבור ישראל בראיה של ראליזם פוליטי טהור, זה המצב האידאלי.

נקודה זו גם מסבירה את ההחלטה האחרונה של הממשל, לחמש את המורדים בנשק קל, דבר שהממשל נמנע ממנו עד כה. ההחלטה באה נוכח שינוי מאזן הכוחות בסוריה לטובת אסד, לאחר הניצחון של צבאו בקוסייר. ההחלטה לא תקדם ניצחון של המורדים, לשם כך נדרשים מאמצים רחבים יותר וחימוש רב ומגוון יותר מזה עליו הוצהר. לחימוש המורדים מספר מטרות: ראשית, חימושם נועד קודם כל למנוע ניצחון איראני בסוריה. שנית, הוא מאפשר שימור של מאזן הכוחות בסוריה, מבלי לדרוך בצורה בוטה על עצבים רוסיים חשופים. אבל יתכן והמניע העיקרי להחלטה זו, היא יצירת לחץ על הקואליציה שמגבה את אסד, להגיע לפשרה פוליטית בין המעצמות על עתידה של סוריה בפסגת השלום הקרובה.

כל זה מעלה נקודה נוספת שיש לתהות לגביה ביחס לטענה, שניתוק סוריה מאיראן היא תועלת אסטרטגית ראשונה במעלה עבור ארה"ב ובנות בריתה באזור. טענה זו הייתה עשויה להיות נכונה, אם הייתה מתבצעת שנים קודם לכן. לדיבידנדים של ניתוק אסטרטגי שכזה לוקח זמן להתממש. גם במצב בו אסד ייפול מחר בבוקר, ייקח זמן עד שהתהליך יבשיל לכדי החלשת כוחה של איראן באזור. לא רק זאת, יתכן ולנפילת אסד תהיה השפעה מאיימת על איראן, שתראה באובדן מדינת החסות, סימן לצורך להאיץ ולפרוץ קדימה עם הפרויקט הגרעיני, בכדי להיערך מבחינתה למציאות אסטרטגית חלשה יותר. לכן בשורה התחתונה, מעורבות אמריקאית בסוריה לא בטוח שתשרת כעת מטרה אסטרטגית שכזו ויתכן ותחריף את החיכוך עם מעצמות אחרות, בעיקר עם רוסיה.

כל זה מביא אותי למסקנה ולהערכה, שייתכן וחוסר המעורבות האמריקאית בסוריה, נעשית גם מתוך מחשבה על התמודדות עתידית קרבה מול איראן בנושא הגרעיני. אני משער שאם הממשל היה רואה תועלת אסטרטגית אמיתית במעורבות בסוריה, הוא היה יוזם אותה, גם במחיר של עימות מול הרוסים. שכן עם כל התנהגותה הבוטה, לרוסיה אין באמת יכולת לאזן את העצמה האמריקאית, כשזו נחושה לממש אותה.

מכך ניתן לשער שלאור לוח הזמנים המיוחס לפרויקט הגרעין האיראני, הממשל האמריקאי סבור, כי הכרעה בסוגיית הגרעין האיראני הולכת וקרבה. הנשיא אובמה בעצמו התייחס לכך לפני מספר חודשים, כשציין שזו שנה קריטית להכרעה בעניין האיראני ועל כן דומה שאנחנו נכנסים לישורת האחרונה בעניין זה. לסיכום, כשהכרעה בעניין האיראני מונחת על הכף, העניין הסורי על כל הטרגיות שבו מקבל חשיבות משנית. מבחינת ארה"ב אין מה למהר ולנתק את סוריה מאיראן, אם יתכן ובקרוב תאלץ לטפל בשורש הבעיה עצמה. המשמעות הזו כנראה ברורה גם לבנות בריתה, שלא ממהרות ללחוץ עליה לפעול, או ששות לפעול בעצמן.