איך תסתיים המלחמה? לאן מכוונות ישראל וארה"ב? מדוע מה שקורה הוא  משחק צ'יקן אסטרטגי שבסופו דווקא אפשרות להכרה אמריקאית במשטר האייתולות ולא שינוי משטר? הנה ההערכה שלי על הדינמיקה האסטרטגית שיוצרת התקיפה באירן.

תכלית המלחמה

נתחיל במה שרשמית מוגדרת מטרת המלחמה: לעצור את תכנית הגרעין האירנית שהתקדמה מאוד לעבר יצור פצצה גרעינית. רק שההיגיון אומר שאם מטרת המלחמה היא סיכול פריצה אירנית לעבר פצצה גרעינית, היעד העיקרי צריך להיות מאגר החומר המועשר שהוא לב התשתית ליצירת אלו. אבל ככל שמדווח, ישראל לא תוקפת את מאגר החומר המועשר של אירן, לכאורה בשל החשש מזיהום רדיואקטיבי שייתן בידי אירן טענה שישראל תקפה אותה גרעינית.

כאן מתחיל הפרדוקס האסטרטגי. שכן אם ידעו מראש שיש מגבלה ביכולת לתקוף את המאגר הזה, מדוע לצאת להתקפה? הרי אם יישאר המאגר ויישארו יכולות העשרה, אז גם עם שליש הכמות אירן תוכל לייצר פצצות ותשיג לעצמה חסינות. יתר על זאת, ישראל עצמה אומרת שהיכולת להשמיד את כלל פרויקט הגרעין לא קיימת. מוצלחים ההישגים ככל שהם, ישנה מוסכמה כי תשתיות מסוימות (פורדו) יאפשרו לאירן העשרה ופיתוח נשק גרעיני. אז מה תכלית התקיפה?

הרמז הברור לתכלית נעוץ במוקדים המרכזיים של התקיפה הישראלית עד כה: מערך הטילאות, ההגנ"א ו*חלקים* מתוכנית הגרעין האירנית. ההתמקדות באלו נועדה להשיג מספר יעדים: שחיקת יכולת התגובה האירנית שמתבססת על מערך הטילאות ושחיקת תחושת מוגנות המשטר, בעיקר ע"י ניטרול מערכי ההגנ"א ב"עוטף טהראן". את הפגיעה באלו השיגו, בין היתר, באמצעות מבצעי עריפה שהם טקסט-בוק צבאי קלאסי למושג "סיכול ממוקד" שבמקור נועד לפגוע בצמתי הפו"ש של היריב.

לצד זאת, דומה שהמאמץ המשני של המלחמה הוא דווקא שחיקת היכולת האירנית לפרוץ *מהר* לעבר נשק גרעיני, תוך התמקדות בהפיכת אופציה כזו למסובכת, יקרה ובעיקר ממושכת. תכלית מאמץ זה, להבנתי, הוא להפוך את כל ניסיון עתידי אירני לפרוץ לנשק גרעיני, גם ללא מלחמה ברקע, ליקר מאוד עבור אירן, בעיקר נוכח האפשרות של חזרת סנקציות ה"סנאפ-בק". מציאות כזאת עשויה להפוך החלטה אירנית לפרוץ לנשק גרעיני ליקרה מאוד עבור המשטר לא רק כלכלית ומדינית, אלא גם פוליטית-פנימית מול העם האירני שעשוי לראות בהחלטה ובמחירים שלה "קש שישבור גב גמל שבור ממילא".

הדילמה האסטרטגית והאופרטיבית

מבט זה על המיקוד בטילאות, הגנ"א וחלק מתוכנית הגרעין, מלמד לטעמי על האסטרטגיה שישראל וארה"ב מקוות להשיג בפעולה. אסטרטגיה שבבסיסה הצבת דילמה אסטרטגית קשה בפני אירן, כזו שתאלץ אותה לבלוע את "כוס התרעלה" (כפי שמגדיר זאת חוקר ה-INSS רז צימט) של ויתור על העשרה בשטחה וקבלת הסכם במודל "הלובי", בשילוב "גזר" מפתה עליו אסביר בסוף השרשור.

תמצית הדילמה היא כזו: ארה"ב (ואירופה) יאמרו לאירן "נותרת עם חומר מועשר של 60% שעכשיו אין לך כמעט איך להעשיר אותו ל90% באותו זמן פריצה כמקודם. גם אם תצליחי בזה, זמן ההמרה לראש נפץ גרעיני אפקטיבי הפך ללא ידוע, בשל הפגיעה הקשה שספגת במדעני הגרעין של קבוצת הנשק. במקביל, המשטר על מוסדותיו וראשיו חשוף לחלוטין, שמי טהראן בשליטת ישראל (וארה"ב). בנוסף, גם אם תשיגי ראש קרב גרעיני, עד אז כבר לא תהיה לך פלטפורמה יעילה לחבר אותו אליה. אז אירן, היקרה, כך תאמר ארה"ב, תבחרי עם מה חשוב לך יותר להישאר מהסיבוב הזה: יכולת העשרה או שרידות המשטר."

כיצד ישראל וארה"ב יוצרות את הדילמה הזו? להבנתי באמצעות הצבת דילמה נוספת, אופרטיבית במהותה, בפני אירן. דילמה זו נוגעת למה שהוא כנראה  שורש היכולת הישראלית לפעול אפקטיבית כנגד אירן – שתוף הפעולה עם ארה"ב. רשמית ארה"ב דאגה לבדל עצמה מההתקפה והצהירה כי מדובר בפעולה חד צדדית ישראלית וכי היא עצמה לא מעורבת. רשמית אין לאירן סיבה להגיב נגד ארה"ב וכל זמן שארה"ב לא פועלת  מהבסיסים במפרץ, אין לאירנים עילה לתקוף את קטאר וערב הסעודית. אז את מה כן עשויה אירן לתקוף?

התשובה עשויה להיות נכסים אמריקאים אחרים, בעיראק, כאלו שקל יותר לתקוף ושאירן תקפה בעבר ישירות לאחר חיסול קסאם סולימני וכעת יש דיווחים על ניסיונות ראשונים של שלוחים אירניים לתקוף אותם.  כאן עולה השאלה, מדוע להסתכן בהסלמה  ולתקוף אותם למרות שאין מהם פעילות התקפית אמריקאית ישירה? תשובה אפשרית אחת היא שזה איתות אירני לאמריקאים, אבל זו דרך מסוכנת מאוד לאותת להם. תשובה שנייה היא, שאירן מזהה את הנכסים הללו כחלק חיוני במערך התמיכה האמריקאי הרחב שמאפשר לחיל האוויר הישראלי אורך נשימה בפעולה מול אירן.

הדילמה של משחק הצ'יקן

עכשיו הדילמה. אירן יודעת זאת וארה"ב וישראל יודעות שהיא יודעת והיא יודעת שהן יודעות שהיא יודעת. אז מדוע היא לא פועלת נגד הנכסים האמריקאים האלו? כי התקפה עליהם  משמעה, בוודאות יחסית גבוהה, כניסת ארה"ב למערכה. זו הדילמה האופרטיבית של אירן שמתחברת לדילמה האסטרטגית. על זה  להבנתי בונות ישראל וארה"ב ומשחקות אסטרטגית – האם אירן תעז ותגיב כנגד נכסים אמריקאים שהיא מזהה כמסייעים לישראל  פעולה אווירית ממושכת ואפקטיבית נגדה? השאלה האופרטיבית הזו מציבה את אירן על קרני הדילמה האסטרטגית: מחד, ללא תקיפה  נכסים אלו, נשמרת לישראל היכולת להמשך המערכה לגריעת היכולות האירניות  בטילאות, הגנ"א ותשתיות הגרעין. מנגד, אם אירן תתקוף את אלו, היא גוזרת על עצמה כמעט בוודאות עימות עם ארה"ב והדרדרות למלחמה אזורית בה היא תואשם.

זו תוצאה שאירן לא רוצה, ארה"ב לא רוצה בה (רשמית) ומנגד, ישראל מאוד רוצה. כלומר אירן תקועה בין הפטיש לסדן. בין הימשכות מלחמה ששוחקת את יכולותיה בטילאות בהגנ"א וביכולות גרעין עתידיות לבין הליכה למערכה רחבה שעשויה להסתיים באיום על שרידות המשטר עצמו. הדילמה הזו היא משחק הצ'יקן האסטרטגי שישראל וארה"ב משחקות מול המשטר באירן, וזה יש לומר, חתיכת הימור. אלו מקוות כי נוכח קרני הדילמה, אירן תרצה לעצור ולהימנע מהמשך שחיקה, או מסכנת הסלמה, באמצעות האופציה השלישית שארה"ב משאירה פתוחה בפניה: חזרה לשולחן המו"מ, כשהעסקה המונחת עתה על השולחן היא "המודל הלובי" בו אירן דה-פקטו מוותרת על הזכות להעשרה ובולעת את "כוס התרעלה" גם אם תישמר לה  זכות אזרחית פורמלית להעשרה במסגרת מנגנון "רשמי" מומצא (למשל הקונסורציום האזורי).

בחירתו של ח'אמינאי

האם זה הימור נועז? האם יש באירן מי שיכולים להניע את המנהיג העליון חא'מינאי להסכים להשפלה שבשתיית "כוס התרעלה"? זה לא בתחום הידע שלי. אך יש לומר, שהדילמה הזו מבוססת על הנחה של חשיבה רציונלית שתביא לבחירה בין אופציות רעות מבחינת אירן ושמהמרת מנגד גם על אורך הנשימה הישראלי.

מה עוד מחזק את ההנחה שלי שזה קו החשיבה של ישראל וארה"ב? אופי החיסולים שנעשו עד כה, שנראה שלא רק נועדו לשתק את הפו"ש האחראי על התגובה, אלא גם שאפו לנטרל גורמים "רדיקליים" בסביבת המנהיג העליון, יתכן במטרה ולהשפיע על  אופי קבלת ההחלטות העתידי. בפשטות, אם סביבת ח'אמינאי התאפיינה עד כה בחשיבת-קבוצה שעודדה קיצוניות, יתכן ועתה כשהוא מחפש להיוועץ באנשים אלו, הוא מגלה שהם מתים ברובם.

יתכן ועל זה בונים בירושלים (ווושינגטון). שעצם גילוי גודל החיסולים ועצם ההתפכחות הנלווית מכך, יביאו את המנהיג העליון האירני לבוחן מציאות חדש ולהכרה שמצב המשטר אינו כפי שהוצג לו, מה שיניע אותו לשתות את "כוס התרעלה" המפורסמת. אני לא אומר שזה מה שיקרה ולא מעריך מה הסבירות לכך, אלא חושב שזה קו החשיבה של מקבלי ההחלטות בישראל-ארה"ב, כפי שאופי האופרציה עד כה מסמן.

אך האם לצד המקל הזה יש גם גזר שעשוי להניע אותו יותר לקחת את ההחלטה הקשה? אני סבור שכן ומשער שבערוצים אחוריים כבר מוצע לאירנים גזר נוסף מתוק  ומשמעותי, שכלל לא קשור לתוכנית הגרעין, אלא לאינטרס שהכי חשוב למשטר ולח'אמינאי – שימור המשטר. אני משער שהגזר האמריקאי מציע  מעין הכרה בלגיטימיות המשטר, פלוס הסרת סנקציות משמעותית, דבר שאף ממשל אמריקאי לא העז להעלות על דל שפתיו עד כה. אך יתכן ויותר מכל מממשל אחר, דווקא ממשל טראמפ, הוא זה שיכול לשכנע את האירנים שהוא לא מעוניין "בשינוי משטר" (כי זה באמת לא מעניין אותו) וההצהרות ופעולת הממשל שלו עד כה מעידות על כך יותר מכל. מה שטראמפ עשוי להציע לאירנים, בהסכמה שבשתיקה של ישראל של נתניהו, הוא דיל נטול ערכים ליברליים.

וזה לב העסקה האפשרית: ויתור אירני על העשרה גרעינית תמורת הכרה אמריקאית במשטר ואפשרות ליחסים, כולל כל מה שטראמפ אוהב: עסקאות כלכליות, טקסים, פגישות-שואו וכדומה. או בתמצית, השלמה עם אירן לא גרעינית, אבל כן עם אירן פונדמנטלית מדכאת. טראמפ חי בשלום עם סין, רוסיה, וונצואלה שהן מדינות כאלו, לא תהיה לו בעיה לחיות ולהכיר באירן כזו, כל זמן שלא תהיה גרעינית. את המחיר ישלמו האזרחים האירנים שנרמסים תחת המשטר. האם משטר האייתולות יקנה עסקה שכזו? נחיה, מי מאיתנו, ונראה.

---