אתחיל במשהו אישי. השבוע לפני שנה, בתהליך החזרה לשגרה לאחר תקופת מילואים ארוכה, כתבתי את הפוסט הזה כשרשור בטוויטר (X) בניסיון להתניע את "שריר הכתיבה" שלי. לצערי, במציאות הנוכחית עם עומס מטלות החיים ולא פחות מכך, ואולי יותר, עקב חוסר חשק לעסוק במה שהוא לא המשבר הקיומי של המדינה, די כיביתי את השריר הזה. אבל חזרת טראמפ לבית הלבן והסלמת היחסים מול מקסיקו (וקנדה) ותזכורת קטנה ביומן, החזירו אותי לשרשור הזה ופתאום קלטתי שהוא לא עלה כפוסט בבלוג שזה די "פאק" רציני שלי. אז ערכתי אותו טיפה נוכח ההתפתחויות וכעת הוא עולה כפוסט לרגל השנה ה-109 למרדף אחר "פאנצ'ו ווילה". סיפור ישן עם ריח חדש.
המרדף שאיש לא רצה בו.
אם הייתי אומר לכם שהסיפור הזה מתחיל בפשיטה על עיירות ספר, שגוררת בתגובה פלישה של צבא חזק כדי לרדוף אחר מבוקש מנובל, לא בטוח שמקסיקו הייתה המחשבה הראשונה שהיית קופצת לכם לראש. בתשיעי למרץ 1916 פשטו על עיירת הגבול קולומבוס שבניו-מקסיקו, ארה"ב, חבורת מורדים מקסיקנים בהובלת "גנראל פרנסיסקו "פאנצ'ו" וילה, אז קצין בצבא המהפכני המקסיקני שהפך מורד על רקע ההתנגדות שלו לממשל החדש שהתגבש במקסיקו-סיטי, לאחר הדחת הרודן פרפיריאו דיאז חמש שנים קודם.
הפשיטה על קולומבוס, שהתרחבה בהמשך לעוד כמה עיירות, הייתה אירוע נוסף בשורת תקריות שהתרחשו לאורך העשור השני של המאה העשרים בגבול ארה"ב-מקסיקו ונודעו "כמלחמות הגבול המקסיקני" וגם כמלחמה האחרונה שארה"ב ניהלה בגבולות שלה. אולם באותה עת, הפשיטה של פאנצ'ו ווילה וחבורתו, שנסתיימה בשמונה-עשר אמריקאים מתים, נתפסה כאקט בוטה של חוצפה שעורר זעם ציבורי רחב בארה"ב. הזעם הזה אילץ את ממשל וודרו ווילסון לפעול והנשיא קרא לגנראל ג'ון ג'וזף "בלאק ג'ק" פֵּרְשִׁינְג, אותו אחד שאח"כ נקרא על שמו הטיל הבליסטי-גרעיני, והורה לו ללכוד את פאנצ'ו וילה.
מדוע בכלל פשט ווילה על קולומבוס ושאר העיירות? אין הסבר מוחלט, אך טענות שונות מיחסות זאת לסכסוך עסקי עם סוחרים בקולומבוס שלא סיפקו ציוד עבורו שילם, והסברים אחרים מצטיינים שזו תוצאה של זעם של ווילה על התמיכה שהעניקה ארה"ב ליריבו אז, נשיא מקסיקו קארנזה, וכן לסיבות שתולות זאת בצורך שלו להשיג נשק ואספקה להמשך מאבקו בממשלת מקסיקו. לא משנה מה הייתה הסיבה לפשיטה, עצם התרחשותה ופעולת התגמול האמריקאית בהובלת פֵּרְשִׁינְג היו תחילתה של מתיחות דיפלומטית וצבאית בין שתי המדינות. מתיחות שעמדה להביא אותן שוב לסף עימות צבאי.
במשך קרוב לשנה רדפו האמריקאים אחרי פאנצ'ו וילה בצפון מקסיקו במה שהייתה, ללא ספק, הפרה גסה של הריבונות המקסיקנית. המשלחת האמריקאית עוררה זעם נגדי במקסיקו והסעירה את הרגשות הלאומיים של הציבור במקסיקו, זאת למרות שהנשיא ווילסון הציג את "המשלחת" כסיוע ידידותי שנועד לתמוך בממשל החוקתי החדש במקסיקו וטען כי היא המשלחת פעולת תוך כיבוד ריבונות מקסיקו, אך בפועל הייתה זו הפרה ברורה, שכן מקסיקו מעולם לא ביקשה עזרה. נשיא מקסיקו אז, וונסטינו קארנזה, יריבו הפוליטי והצבאי של פאנצ'ו וילה, ומי שעמד בראש הממשלה המהפכנית-חוקתית, לא היה אדיש לזעם ולדרישה להדוף את ה"גרינגוס" הפולשים, ולמרות שהיה בפועל בן חסות אמריקאי ונהנה מיחסים טובים עם וושינגטון, הורה לשלוח את הצבא המקסיקני צפונה כדי לבלום את ה"גרינגוס" הפולשים. עתה לא היה מדובר רק במאבק בין צבא ארה"ב ומורדים סוררים, אלא התנגשות בין הצבאות יצאה לדרך.
לאורך 2016 נמשכה המתיחות הצבאית בין שתי המדינות וכללה שורת התנגשויות צבאיות, כשהמשלחת של בלאק ג'ק" פֵּרְשִׁינְג מבצעת שורת פשיטות צבאיות לעומק צפון מקסיקו, בניסיון ללכוד את ווילה, אך ללא הועיל. "המשלחת" אומנם חיסלה רבים מהמורדים והמפקדים בצבאו של פאנצ'ו ווילה, אך הוא עצמו שרד, זאת למרות היתרונות הצבאיים של האמריקאים שהביאו לראשונה לשדה הקרב בדמות טכנולוגיות "חדשניות" כמו מטוסי סיור, משאיות ומכונות ירייה. כל זאת תוך כדי שפֵּרְשִׁינְג, מפקד על המבצע ממכונית הדודג'-תיור שלו.
חדשנות צבאית אולי הייתה בהרפתקה הזו, אבל חוכמה מדינית לא. מסע הענישה והמרדף אחר פאנצ'ו וילה הפך לתסבוכת דיפלומטית וצבאית. מצד אחד, ממשל וילסון רצה להימנע מעימות צבאי ישיר עם ממשלת מקסיקו, שבכל זאת הייתה בת חסותו ומנגד, גם ביקש להימנע מלהראות ממשל חלש שמשלים עם פגיעה בריבונות ארה"ב ונכנע ללחץ מקסיקני ועוד בשנת בחירות. מולו ווילסון עמד קארנזה, בן ברית בפועל, שביקש גם הוא להימנע מהחרפת המצב, אך ראה בו הזדמנות לבסס את כוחו בבית באמצעות רכיבה על גל הלאומנות האנטי-אמריקנית הגואה.
תוצאת התסבוכת הזו הייתה שורה של מסרים סותרים מהממשל בוושינגטון לצבא. ההנחיות לפּרְשִׁינְג היו מצד אחד להמשיך במרדף ומנגד, להימנע מעימות ישיר עם צבא מקסיקו. אבל כמו שתמיד קורה במצבים מסוג זה, הנחיות לחוד ומציאות לחוד, ובפועל התרחשו בין שני הצבאות שורת התנגשויות אלימות שהסתיימו בכמה מאות הרוגים. אחת ההתנגשויות הקשות התרחשה במהלך "קרב קאריזל" שסימן כי שתי המדינות על סף מלחמה רחבה יותר. התוצאות הקשות של הקרב האיצו את המאמצים המדיניים של שני הצדדים, בניסיון למצוא פתרון דיפלומטי מהתסבוכת. הסולם שמצא ווילסון כדי לרדת מהעץ המקסיקני, היה שינוי הגדרת המשימה למשלחת פֵּרְשִׁינְג. עתה, במקום "ללכוד את פאנצ'ו וילה" הוגדרה המשימה כ"מניעת התקפות נוספות לשטח ארה"ב". שינוי זה, יחד עם הצבת מאה-אלף חיילים נוספים בגבול, אפשרו את הפסקת מבצעי הפשיטה לשטח מקסיקו, ורק כוח מצב קטן יחסית נותר בעיירה המקסיקנית קולוניה דובלן, כדרך להאיץ בממשלת מקסיקו לממש את הבטחתה ללכוד את פאנצ'ו ווילה. זו מצידה הבטיחה לנסות, אבל מעולם לא הבטיחה לקיים.
עשרים ותשע פעמים פאנצ'ו ווילה
מאה ותשע שנים חלפו ונראה כי שלל המוטיבים מפרשת המרדף אחר פאנצ'ו ווילה ממשיכים לרחף מעל היחסים בין שתי המדינות. גם כיום פופוליזם לאומני, מאבק בקרטלים, הגירה, אינטרסים מסחריים ומתיחות ביטחונית, מתערבבים זה בזה במציאות שהפכה מורכבת פי כמה וכמה. כשכתבתי זאת לפני שנה, עדיין שלט במקסיקו מנואל לופז אוברדור, הנשיא הפופליסטי לאומני וטראמפ היה רק איום פופוליסטי פוטנציאלי שמאיים לבצע קאמבק. מאז, כמו המים שזרמו בריו-גרנדה, התחלפו גם הנשיאים ועתה ניצב טראמפ כנשיא חסר רסן מול קלאודיה שיינבאום, היורשת הנשית וגרסה אולי יותר מעודנת של אוברדור, אך לא פחות פופוליסטית לאומנית ממנו.
תחת טראמפ, עוד בכהונה הראשונה וכן במהלך מסע הבחירות ובוודאי עתה ששב לבית הלבן, עברו שלל הסוגיות שבלב היחסים שבין המדינות, סמים, הגירה, מסחר, קרטלים תהליך "ביטחון" (Securitization) והם נדונים ומתוארים עתה כסוגיות קריטיות בלב הביטחון הלאומי של ארה"ב. העיסוק בהם ככאלו לא ייחודי לטראמפ ולא החל בו, אך השפעתו על המפלגה הרפובליקנית העצימה את המשקל שלהן בשיח בארה"ב והפכה את הגבול והיחסים עם מקסיקו, ועתה מסתבר גם עם קנדה, למרכז הדיון על מהות הביטחון הלאומי של ארה"ב. אם בתחילה נדמה היה שזו שיח פוליטי שנועד לאפשר התקפות על ממשל ביידן, עתה הולך ונראה כי מדובר ברצון ממשי, בין אם ממניע אימפריאליסטי, או אחר, להפוך סוגיות אלו לכאלו.
מה כולל השיח הזה? קריאות לשלוח את הצבא להילחם בקרטלים, קריאות להגדיר סחר הפנטניל כשימוש בנשק להשמדה המונית, כרזה על הקרטלים כארגוני טרור ואף הצעות בקונגרס להעניק לנשיאAUMF (אישור לשימוש בכוח צבאי) כנגד הקרטלים, כמו זה שהוענק למאבק נגד אל-קאעידה. כל אלו כבר אינן קריאות בפרינג' ההזוי של המפלגה הרפובליקנית, אלו רעיונות שנדונו בבית הלבן של טראמפ גם בכהונה הראשונה, כולל על ידו עצמו, אך נדחו על הסף בידי רפובליקנים שפויים. רעיונות אלו צצו מחדש במהלך קמפיין הבחירות והחלו מקודמים כקו טיעונים מרכזי של המפלגה הרפובליקנית וטראמפ עצמו הלם באמצעותם בתוף המלחמה לכל אורך הקמפיין.
עתה מסתבר כי זו לא רק רטוריקה, זו מדיניות. או לכל הפחות, סוג של כזו, ככל שאפשר לייחס לממשל הנוכחי קוהרנטיות ומטרות מדיניות ברורות. שכן מאז חזר לבית הלבן, הספיק טראמפ לשלוח עשרת אלפים חיילי מרינס לגבול, הוציא צו שמכריז על הקרטלים כארגוני טרור וכמובן פתח במלחמת הסחר בטענה שהיא נועדה לבלום את מגפת הסמים, כאשר היועץ הכלכלי שלו עצמו התראיין ואמר כי "זו לא מלחמת סחר, זו מלחמה בסמים". עתה נשאר לראות אם גם יממש את הדרישה המסוכנת מכל שעלתה במפלגה, לשלוח את הכוחות המיוחדים להילחם בקרטלים ולתקוף אותם בתקיפות מיוחדות מהאוויר.
השיח הזה שמעט נבלע בתוך רחש מלחמת הסחר שפרצה עתה מחדש, לא נעלם מעיני המקסיקנים והממשל במקסיקו, שם כל רמז דק על כוונות של פלישה אמריקאית למקסיקו מציף את מטעני העבר והלאומנות גואה בתגובת נגד ולכן לא פלא, שלמרות מה שמתואר כ"שיח מכבד" בין טראמפ לשיינבאום, זו דאגה לאסוף שלוש-מאות וחמישים אלף תומכים פוליטיים לאספה בכיכר הזוקלו במקסיקו סיטי להגפנה נגד "התוקפנות האמריקאית". יתכן וזה נועד לעמעם את הביקורות הקשות שהוטחו בה על הסגרת 29 ראשי קרטל לארה"ב, תוך הפרה של דרישות חוקתיות בשל הוויתור של הממשל שלה על דרישה מארה"ב לחתום על הימנעות מהוצאה להורג של אותם מוסגרים.
בכל מקרה, במציאות הזו, נראה שהאימונים שערך צבא מקסיקו לפני שנתיים שתרגלו תרחיש של פלישה אמריקאית למקסיקו, נראים עתה לא כל כך מופרכים. ולמי מכם שתוהה מה עלה בגורלו של פאנצ'ו, ובכן הוא שרד את האמריקאים, רקח בריתות פוליטיות במקסיקו ופרש לפנסיה במדינת צ'יוואווה, רק כדי שיריביו יתנקשו בו ב-1923, כמיטב המסורת המקסיקנית. אבל בתרבות ובמיתולוגיה המקסיקנית, הוא נותר סמל להתרסה ועמידה לאומית אל מול ארה"ב. עבור חלקים בציבור במקסיקו, יש שרואים כך גם עתה את חלק מראשי הקרטלים שהוסגרו.
עשבים שוטים 