בעוד צה"ל ממשיך בלחימה בשתי חזיתות, מול חיזבאללה בצפון וחמאס בדרום, הוא סופג התקפות לעורף שלו מחזית שמעולם לא חשב שיתמודד מולה במלחמה  – הממשלה. זו, החל מהעומד בראשה ועד השר המיותר והזוטר ביותר עסוקים בוקר וערב בהתקפות פרועות על צה"ל בניסיון לתלות בו את האשם לכישלונות המתמשכים שלהם מאז השביעי לאוקטובר. בלב מתקפת הנגד הפוליטית הפרועה הזו על הצבא ניצבת הטענה שהצבא הוא שהכשיל ומכשיל את נתניהו. במחוזות ההזויים של הקונספירציה ההזויה הזו, יש מקרב הממשלה ותומכיה שטוענים כי זה חלק ממאמץ להפיל את הממשלה ויש שמגדירים זאת הפיכה צבאית.

על מה נשענת הטענה הבזויה הזו שניצבת בחזית ההתקפה של מכונת הרעל ובראשה אוגדת המחץ "ערוץ-14?"  ראשית על הטענה שנתניהו לא עודכן במכוון במודיעין על המתקפה. שנית כי ניהול המלחמה בידיו מוכשל על-ידי צבא עצל שמובל בידי מפקדים נטולי יצר התקפיות שנמנעים מלממש את "פוטנציאל" האכזריות של הצבא, ושאם רק נשחרר את ידי הלוחמים נביא את "הניצחון המוחלט".

בטרם נפרק את הקונספירציה הנתעבת הזו, בואו נתחיל באמת פשוטה: הצבא וראשיו אשם בשורת מחדלים הנוגעים לשביעי לאוקטובר. הם עצמם הודו בזה ויש ביניהם שהחלו לקחת אחריות. אולם הטענה שהכישלון של השביעי באוקטובר והקשיים של צה"ל במלחמה נובעים רק מניהול צבאי כושל, היא שקר גס. שכן כשם שהמלחמה משפיעה על התוצאה המדינית, הקונספציה המדינית משפיעה ישירות על התוצאה הצבאית, או במקרה הזה, על הדוקטרינה ומבנה הצבא.

מעבר להיות קונספירציה זו שקר מתועב שנועץ סכין בגב הצבא בעת מלחמה, זו גם מסכת שקרים שמנסה להסתיר, לא רק את אחריותו הראשית של נתניהו לעיצוב התפיסה המדינית אל מול חמאס ועזה, תפיסה שהביאה עלינו את אסון השביעי באוקטובר, אלא זו גם מסכה שמנסה גם להסתיר את אחריותו לדוקטרינה הצבאית שקונספציה זו עיצבה ושנכפתה על צה"ל במשך חמש-עשרה שנות שלטון נתניהו. דוקטרינה שעם פירותיה הבאושים צה"ל צריך להתמודד כעת.

מה הייתה "דוקטרינת נתניהו" וכיצד נולדה?

החטא הקדמון של שורשי הדוקטרינה הצבאית שכפה נתניהו על הצבא, נעוצים בתכלית המדינית לה כיוון – סטגנציה וניהול הסכסוך. ידוע כי התפיסה שהוביל נתניהו סברה כי את הסכסוך יש לנהל באמצעות בידול בין עזה לגדה, כדרך להימנע מהלחצים הבין-לאומיים למו"מ מול הרשות לפתרון הסכסוך. במקביל, נתניהו שאף לייצר לחץ בין לאומי בנושא הגרעין האירני באמצעות הצגת איום של יכולת תקיפה אווירית ישראלית באירן, כדרך להניע פעולה של המעצמות אל מול אירן. נתניהו בחר למקד את הלחץ על אירן דרך האיום בתקיפה אווירית ולא באמצעות טיפול בשלוחה המתעצמת שלה בלבנון, חיזבאללה. מדיניות זו פגשה אילוצים פוליטיים-כלכליים מבית שיצרו המחאה החברתית של 2011 והעלות הגוברת משנה לשנה של תחזוקת הקואליציות היקרות שלו.

שילוב שיקולים אלו הוביל להזנחה מודעת של יכולת צבאית בסיסית שנתניהו מעולם לא תכנן להפעיל – יכולת התמרון של צה"ל. נהוג היה לומר וגם אני חטאתי בכך, כי מעלתו היחידה של נתניהו היא  היותו שמרן וזהיר, עד כדי פחדן בהפעלת כוח  צבאי. תכונה שאפשר להעריך כשהיא נובעת מחשש לחיי אדם. אולם עתה, נוכח שמונה חודשי מלחמה בעזה, ברור כי חשש זה של נתניהו מהפעלת כוח צבאי נבע מסיבות אחרות לגמרי. יותר משחשש לחיי אדם, לתפיסת נתניהו שימוש בתמרון קרקעי היה סיכון פוליטי. החשש שתמרון, עניין יקר באבדות בחיי אדם, יעורר זעם ציבורי וההבנה שתמרון יטיל עלויות כלכליות ויפגע בלגיטימציה ובדימוי שלו בזירה הבין לאומית, הפכו את התמרון לכלי צבאי חסר ערך בעיניו. ויותר מכך, נתניהו פחד מתמרון כי ידע שבסופו של תמרון ניצב האיום הגדול ביותר על תפיסתו המדינית והפוליטית –  הצורך בהחלטה מדינית שעלולה לסכן את כלל היסוד המדיני שלו – סטגנציה מדינית כדרך לניהול הסכסוך והפוליטיקה.

גם ברמה התודעתית-אישית נתניהו לא היה מסוגל לחשוב על תמרון. תמרון במהותה היא תפיסה התקפית יוזמת שמעדיפה פעולה פרואקטיבית לעיצוב שדה המערכה ברצף פעולות מנוהל. כל מה שמנוגד למהות של נתניהו, שכן נקיטת יוזמה היא לא משהו שנתניהו אי פעם היה מסוגל לעשות, לא ברמת ניהול המדינה ולא ברמת ניהול מערכה צבאית. כחסיד של סטגנציה, קפאון וסטטוס-קוו בשדה המדיני, נתניהו הוביל את הצבא לאימוץ הגישה הצבאית ההפוכה לתמרון: הגנה פסיבית. גישה מכילה, סתגלנית, שאינה שואפת להביא לעיצוב מציאות חדשה. במקום תמרון בנה נתניהו סביב עזה "קיר ברזל" רעוע עם יסודות חלודים משטף הדולרים שאישר להעביר לחמאס.

תפיסה הזו הביאה להפיכת המגמה שהחלה בצבא לאחר מלחמת לבנון השנייה, ששאפה לחזק את יכולות התמרון של צה"ל ושאותה הוביל הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי. חזרת נתניהו לראשות הממשלה ב-2009 והתפיסה המדינית שעיצב, הכתיבה שינוי תפיסתי, הן בבניין הכוח הצבאי והן באופן הפעלת הכוח. נכון אומנם כי הקונספציה של נתניהו פגשה תהליכים שהחלו בצה"ל בראשית המילניום, ובהם הועדף "מאמץ ההכרעה באש" אך בסופו של דבר הייתה זו החלטה מודעת ומתמשכת של ממשלות נתניהו לזנוח את התמרון כיכולת בסיסית שצה"ל החזיק מאז יסודו, לטובת דוקטרינה חדשה: סבבים מהירים שיסתיימו באמצעות מודיעין ואש ושבעיקר, לא יאלצו התקדמות לעבר הכרעות מדיניות.

זו הייתה דוקטרינת נתניהו במשך חמש עשרה שנה. לא נתמרן אלא נכריע באש, לא נעביר את המלחמה בהתקפה לשטח האויב ונכריע אותו שם באמצעות השמדה מסיבית ונטילת שטח, אלא נתגונן, נספוג בשטחנו ונשיב בעליונות מדומיינת עד שיאמר האויב די ו"יורתע" שוב ושוב. דוקטרינה "הרתעה" זו היא שהביאה לקיצוץ הדרמטי בגודל הצבא החל מ-2013 תחת שלל טענות, מצרכי המשק ועד הסביבה האסטרטגית החדשה, אך בסופו הייתה זו דוקטרינת נתניהו שהכריעה את גודל הצבא. שינוי זה יצר את מרבית החוליים שמיוחסים כיום כאשמה למפקדי הצבא. ההשתעבדות ללוחמת המודיעין והאש, הצגת "בנק המטרות" כתכלית הלחימה והעדפת העליונות האווירית והמודיעינית כבסיס לבחינת היכולת הצבאית, כל אלו הפכו לעיקר שבשמו הוזנח המערך המתמרן, נסגרו אוגדות וחטיבות, נגרעו כלים וצומצמה המאסה המכריעה שעתה כה חסרה לצה"ל.

ומה באשר לתמרון ב"צוק איתן" ובוודאי עתה ב"חרבות ברזל"? מה מסביר תמרון זה יטענו מבקרי? ובכן, ראשית, ב"צוק איתן" צה"ל לא תמרן אלא ביצע מה שמכונה בעגה הצבאית "הגנה קדמית". מאמץ התקפי בתוך תפיסה שהיא בבסיסה הגנתית. גם מהלך זה היה ברירת מחדל שנתניהו נגרר אליה בגלל "הפתעת" המנהרות (שהוא ידע על קיומן כל הזמן) ועקב לחץ חבר הקבינט אז, השר נפתלי בנט. ומה באשר לחרבות ברזל? אל מול קריסת קונספציית "ניהול הסכסוך" שהוביל וחשוב מכך, אל מול הסיכון הפוליטי הכרוך בהתעקשות שלא לטפל בחמאס באמצעות מלחמת תמרון, ונוכח זעם ודרישה ציבורית ועקב לחצים מהקואליציה הקיצונית שלו, זנח נתניהו את התנגדותו העקרונית והורה לצבא לצאת לתמרון כשצה"ל כנראה במצב הכי פחות כשיר לבצע זאת בעשור האחרון.

צה"ל פנה לתמרון כאשר הוא חסר. חסר אוגדות, חסר גייסות, חסר כוח אש ואימונים, וכשמאחוריו חברה אזרחית מוחלשת, על רקע עשור וחצי של חוסר רצון מצד נתניהו להתמודד עם ההשתמטות ההמונית של החרדים ועקב ניסיון ההפיכה המשטרית שקרעה את העם ואת צבא העם. נוכח אלו, היכולת של צה"ל לתכנן מענה רחב היקף במלחמה רב-זירתית, נותר מוגבל.

ומה באשר לטענה כי מפקדי הצבא רופסים ולוקים בהעדר חוש התקפיות ויוזמה? הגם שטענה זו שקרית לחלוטין, ראוי לאלו הטוענים אותה לשאול עצמם, מי היה ראש הממשלה במשך עשור וחצי שהשיקול עיקרי שלו במינוי מפקדים לצבא היה להימנע ממפקדים עצמאיים ויוזמים, מחשש שאלו יהוו איום פוליטי עתידי על מעמדו "כמר ביטחון"? כך שאם לשיטת המקטרגים הצבא נעדר פיקוד משימה התקפי, הבסיס לתמרון מוצלח, הרי שגם זה הוא פרי הבאושים של צבא שעוצב לצרכים הפוליטיים של נתניהו.

כל אלו הם רק חלק מהמחדלים הלאומיים שנושא עליו נתניהו בשל חמש-עשרה שנות "ניהול סכסוך" והצבת שרידותו הפוליטית מעל כל שיקול לאומי. מחדלים שהביאו עלינו את טרגדיית השביעי לאוקטובר ומלחמת התשה ללא סוף באופק. יכולות הצבא, מוכנותו, תפקודו בשביעי באוקטובר ובמלחמה בעזה, הם רק חלק משורת נושאים לאומיים שחייבים להבחן בוועדת חקירה ממלכתית יסודית. וכן, גם במקרה של הדוקטרינה הצבאית, גם כאן, נתניהו הוא אבי אבות הטומאה.