טראמפ לא המציא את המאבק בהגירה. עשרות, אם לא מאות שנים הגבול עם מקסיקו היה ביטוי פיזי גאוגרפי למחלת הקסנופוביה האמריקאית. כל הנשיאים לפניו נקטו צעדים לצמצום ההגירה ואפילו אובמה קודמו כונה "המגרש העליון". מה ששונה בהתנהלות של טראמפ מנשיאים קודמים, היא שבכל צעד שהוא נוקט לבלום את ההגירה הוא רק מאיץ אותה ומעצים משבר פוליטי והומניטרי שלא היה קיים בממדים הללו מזה זמן רב, עד שנכנס לבית הלבן.
הסיבות להגירה ממרכז אמריקה לא נולדו עם ממשל טראמפ. המשבר הנוכחי הוא נחשול נוסף בזרם הגירה מתמשך ששורשיו במשבר ההומניטרי שפוקד את מרכז אמריקה, בדגש על מדינות "המשולש הצפוני" – הונדורס, גוואטמלה ואל-סלבדור. הסיבות למשבר ההומניטרי באזור מגוונות, אך ממוקדות בארבע תחומים עיקריים: משבר כלכלי-חברתי, משבר פוליטי שמוביל לפגיעה בשלטון החוק ועקב כך, למשבר בתחושת הביטחון האישי כשכל אלו מועצמים על ידי ומשבר ההתחממות הגלובלית.
המשבר שיצר טראמפ הגיע באופן אירוני דווקא בתקופה בה ההגירה בגבול הדרומי הגיעה לשפל שיא. אם עד 2017 ההגירה הייתה זרם איטי יחסית, עם גלים מתגברים אקראיים כמו זה של קיץ 2014, הרי שמעט אחרי שנכנס טראמפ לבית הלבן הזרם האיטי הפך לנחשול מתגבר שמחולל מרכזי שהעצים אותו היא התנהלות הממשל והנשיא עצמו
הגבול עם מקסיקו: עסק חדש – ישן.
מה עשה טראמפ כל כך שונה מקודמיו שגרם להחרפה במשבר? הוא שחק עד לזרא שני מרכיבים עיקריים של מדיניות החוץ האמריקאית במרכז אמריקה (ולמעשה בעולם ככלל). באחד, הוא ביטל את התמיכה הרעיונית ליברלית בזכויות אדם דמוקרטיזציה ושלטון חוק באזור ובשני, הוא חתך, או לכל הפחות ניסה לחתוך, את התמיכה החומרית לאזור. מדוע שני מרכיבים אלו כל כך חשובים למשבר ההגירה? כי הם הבסיס שמניע את המוטיבציה של המהגרים לעזוב.
התמיכה הרעיונית והתמיכה החומרית היו שני כלים שכל ממשל קודם השתמש בהם, במינון כזה או אחר, בכל פעם שניסו לייצב משברים הומניטריים ב"חצר האחורית" של ארה"ב. האחרון שבהם היה אובמה, שפעל באמצעות אלו כדי להתמודד עם משבר הגירת הילדים של 2014. באותו משבר ממשל אובמה הכניס את היד לכיס וגיבש יוזמה רחבה שכללה השקעה של מיליארד דולר בכספי סיוע לאזור, בתחומים שלראשונה היו ברובם חברתיים–כלכליים, זאת לצד צעדים כמו תכנית הגנת קטינים מהגרים ויצירת תכנית "הברית לשגשוג". תכנית שיתוף פעולה רב צדדית עם מדינות המשולש הצפוני, שנועדה לקדם תנאים לצמיחה אזורית כלכלית וחברתית ולחזק את רשויות השלטון והחוק במדינות האלו – המפתח המרכזי לצמצום הגירה לארה"ב.[1]
אחורה פנה:
אם זה מה שעשה ממשל אובמה, עבור ממשל טראמפ המשמעות יכלה להיות רק אחת – לעשות בדיוק את ההפך. השנאה הגזענית של טראמפ לאובמה והרצון להפוך כל צעד שלו, הביאו את הממשל לנסות שוב ושוב לבטל את תקציבי סיוע החוץ לאזור. רק התנגדות הקונגרס, שבאופן חריג פעל ברוח על-מפלגתית, הצליחה לבלום זאת ושמרה את כספי הסיוע ברף של 530 מיליון דולר, אותם הממשל שואף לקצץ עוד בשנת 2020. אבל למרות מאמצי הקונגרס, כספי הסיוע לא הגיעו לאזור. האנדרלמוסיה והניהול הכושל של הממשל, שהתבטא בתפקוד הלקוי של מחלקת המדינה, הביא לכך שכספי הסיוע למרכז אמריקה פשוט לא הגיעו, ולפי קבוצות מעקב מסתבר שכספי הסיוע של 2017 התחילו להגיע ליעדם רק באפריל 2019.[2]
ההתעלמות החומרית הייתה רק השלב ראשון בהשפעה של הממשל על התנאים במרכז אמריקה ועל החרפת המשבר ההומניטרי שם. גרועה לא פחות הייתה נסיגת הממשל מהתמיכה הערכית רעיונית לקידום האזור לעבר עתיד דמוקרטי ליברלי שיבטיח ביטחון אישי. תחת טראמפ ארה"ב נטשה את המחויבות הרעיונית שלה לדמוקרטיזציה ושלטון חוק ובמרכז אמריקה זה בולט ביחס הממשל למתרחש בגוואטמלה והונדורס – שני מוקדים מרכזיים ליצירת הפליטות לארה"ב.
על המתרחש בגוואטמלה והונדורס ועל שחיקת הדמוקרטיה ושלטון החוק בהן בחסות ארה"ב כתבתי פה. למשבר החברתי-פוליטי שנוצר בהן עקב כך, מצטרפת האכיפה הבררנית והחלשה של הממשל אחר חוקי ליהיא (Leahy Laws) שאוסרים שימוש בכספי סיוע אמריקאים לכוחות ביטחון זרים שנאשמים בהפרת זכויות אדם. השתיקה וההתעלמות של הממשל מהפרת זכויות אדם ופגיעה בשלטון חוק מאותתים למשטרים אנטי דמוקרטיים אוטוריטריים באזור (ובעולם) שהכול לגיטימי, אבל גם מעצימים בכך את משבר האמון של תושבי האזור בממשלות שלהן ומעצם כך, מגבירים את הנכונות להגר בתקווה למצוא ביטחון ועתיד טוב יותר.[3]
במציאות כזו, של העדר הגנה שלטונית, מוצאים עצמם תושבי האזור נמלטים לא רק מאלימות הכנופיות והקרטלים, אלא גם מאלימות המשטרים עצמם. דוגמה לכך היא מדיניות "היד הקשה" (Mano Dura) שיישמה ממשלת סנצ'אז (הנשיא הקודם) באל-סלבדור. המדיניות אינה חדשה וקיימת מאז ראשית המילניום וצמחה כחיקוי לרעיונות "אפס הסובלנות" ותאוריית "החלונות השבורים" האמריקאיים, עם תוספת ברוטליות מרכז אמריקאית. בתחילה המדיניות שימשה בעיקר ככלי לדיכוי יריבים פוליטיים, אך עם הזמן היא הלכה והתמקדה במאבק בשתי כנופיות דומיננטיות ביצירת האלימות במרכז אמריקה: MS-13 ובאריו-18, ששורשיהן בפרברי לוס אנג'לס.
ב-2016 החריפה הממשלה באל-סלבדור את המדיניות, בניסיון לצמצם את השפעת שתי הכנופיות. ההחרפה לוותה בהפרה בולטת של זכויות אדם שזכתה לתמיכה והתעלמות מצד ממשל טראמפ, שטרח לשבח את מדיניות "היד הקשה". מה הייתה התוצאה? אל סלבדור הפכה לבירת הרצח של העולם והגירה צפונה נותרה מוצא אחרון לבני משפחה של מי שנחשדו כחברי כנופיות. אלו מצאו עצמם כלואים בתווך, או כקורבנות לאלימות משטרתית והוצאות להורג על ידי שוטרים אלימים חסרי פיקוח, או כקורבנות לנקמה אפשרית של כנופיות יריבות. בחשש לחייהם הם מצאו מפלט אחד אפשרי – חיפוש אחר הגנה בפליטות בארה"ב. לכן מאז 2016 יותר מחצי מיליון מתושבי אל-סלבדור נאלצו לנטוש בתים ועסקים בשל האלימות הגואה והפכו לעקורים במדינתם, כשחלקם החל גם נע צפונה.[4]
זו דוגמא אחת לאופן שבו ממשל טראמפ החריף בעיה ואז ניסה למצוא דרכים להתנער מחלקו באחריות לה. למרות ההצהרות העויינות של הממשל כלפי המהגרים ממרכז אמריקה, אלו לא איבדו תקווה באמריקה והחל מ-2017, במקום להימנע מהגירה רבים בחרו לצאת לדרך, תוך אמונה שבסוף ארה"ב לא תמנע מהם את סטטוס ההגנה לפליטים והתוצאה היא בנתונים. אם ב-2017 13% מהמהגרים בגבול עם מקסיקו הצהירו על חשש לחייהם, אם יוחזרו לארצם כסיבה לבקשת המקלט, בשנת 2018 עלה המספר ל-18% והסימנים הם ש-2019 תרקיע שחקים.[5] יתר על כן, עצם העלייה בהגעת מהגרים לנקודות גבול חוקיות כדי לבקש בהן מקלט במקום להסתנן בדרכים לא חוקיות, מעידה על עומק השינוי שנוצר מאז 2016. לכן לא פלא שהממשל הנבזה הזה שאף לבטל משפטית את קריטריון ההגנה מפני כנופיות כעילה המצדיקה זכאות חוקית למעמד פליטות ועכשיו, כשרוב מאמציו כשלו בבתי המשפט, הוא פונה לנסות לשנות מהיסוד את חוקי ההגירה באופן שימנע בפועל קבלת מעמד פליטות.[6]
ובמרכז אמריקה, כמו במשחק דומינו, פגיעה בגורם אחד יוצרת תגובת שרשרת של שאר הגורמים להגירה. ערעור שלטון החוק מחריף את חוסר היציבות ותחושת העדר הביטחון של תושבי האזור. החלשת המאבק בשחיתות מרחיקה השקעות הנדרשות לפיתוח כלכלי ומאפשרת חדירה עמוקה יותר של גורמי פשיעה למוקדים עסקיים ושלטוניים וכך מסיטה משאבים ציבוריים וחברתיים מהאוכלוסייה לארגוני פשע ולפוליטיקאים מושחתים. לסיבות אלו מתווספת פגיעת ההתחממות הגלובלית באזור "המסדרון היבש" שסובל מבצורת מתמשכת שהובילה לפגיעה חדה במגזר החקלאי במדינות המשולש הצפוני, המגזר העני והמנוצל ביותר באזור. במציאות זו, שבה דבר קשור בדבר, אין פלא שקשיי האקלים וצניחת מחירי הקפה הפכו את חקלאי גוואטמלה למאגר מרכזי ממנו יוצאים מהגרים לארה"ב.[7] מרבית המהגרים מגוואטמלה (למעלה מ60%) ציינו את הבצורת הקשה, את הרס היבולים ואת חוסר הביטחון התזונתי כגורם משמעותי בשיקולים שלהם להגר צפונה. סקרים הראו כי פליטים אלו מגיעים מהאזורים הצחיחים של המדינה שנפגעו במיוחד מההתחממות הגלובלית.[8] מה עשה ממשל טראמפ? קיצץ בתוכניות הסיוע של מחלקת המדינה לחקלאים במרכז אמריקה, תכנית שחוזקה תחת אובמה לאחר משבר 2014 ושהביאה לירידה של 30% במוטיבציה המדווחת להגר. עתה טראמפ שואף לבטל אותה כליל.[9]
"אפקט טראמפ"
אם המדיניות כלפי ההגירה ומרכז אמריקה רק תרמה להאצת תהליכים, לאלו הצטרף גורם נוסף שהחריף את הבעיה – הנשיא טראמפ עצמו, או ביתר דיוק, הרטוריקה שלו. ההתחלה דווקא נראתה איך לומר? "מבטיחה". ההצהרות של טראמפ בקמפיין בחירות 2016 ומיד לאחר כניסתו לבית הלבן, אודות הכונה לבנות חומה ולנקוט יד קשה נגד מהגרים, יצרו אפקט של הלם והביאו לעצירה בפועל של ההגירה ממדינות המשולש הצפוני. בראשית 2017 נרשמה ירידה של 26% בתפיסות מהגרים בגבול ובכל 2017 נתפסו רק 303,916 מהגרים – המספר הנמוך ביותר של תפיסות מהגרים שנרשם מאז 1972.
כאן מתחיל מה שמכונה "אפקט טראמפ" – היינו עצירה זמנית בתנועת ההגירה, הן מצד מהגרים פוטנציאלים והן מצד ה"קויוטס" המבריחים שמניעים את התופעה.[10] בתחילה, השמועות על יד קשה מצד הממשל ורטוריקת ההפחדות של טראמפ, הובילה מהגרים פוטנציאליים לחכות ולראות לאן תתפתח מדיניות הממשל והביאה את המבריחים להשהות פעילות, כדי לעשות מה שעושה כל מי שמנהל עסק לא חוקי – לבחון את המצב ולמצוא דרכים להתגבר עליו. אבל העצירה הזו הייתה זמנית ואפשר להמשיל אותה לאופן בו הים נסוג לפני התנפצות גל גדול.
"אפקט טראמפ" נמשך רק כחצי שנה לערך, עד אמצע 2017. כשהבלון הנפוח שהוא טראמפ החל מתגלה כהרבה רוח וצלצולים וכשהובן כי למרות ההצהרות ישנה אפשרות להגר ולקבל מקלט חוקי בארה"ב, גברה המוטיבציה להגר. מנקודת זמן זו "אפקט טראמפ" החל לפעול באופן הפוך: הרטוריקה של הממשל שהלכה והחריפה הפכה לכלי שיווקי בידי ה"קויוטס". אלו התחילו לעודד מהגרים לעזוב תחת הטענה "שעוד מעט יסגרו את הגבול" או שבקרוב הממשל כן יצליח לשנות את המדיניות והם לא יוכלו להיכנס לארה"ב. המבריחים התחילו "לשווק" מבצעי הגירה של הרגע האחרון שהגבירו את הנכונות לצאת למסע. לצד אלו, כישלונות הממשל במאבקים הפוליטיים והמשפטיים בבית סביב מדיניות ההגירה, הפכו גם הם למודיעין עסקי עבור המבריחים. אלו למדו את חולשות המדיניות והחלו לשיווק אותן כאמצעי שכנוע נוסף למהגרים.[11]
בשלב זה הפכו ילדים לכלי שיווקי עיקרי וכאן טמונה הסיבה לעלייה הדומיננטית בנוכחות שלהם בקרב הפליטים שהחלו מופיעים לאורך 2018 ואילך. המבריחים הפיצו שמועה כי הגעה עם ילד לגבול תאלץ את האמריקאים לקלוט את המהגרים כפליטים וכי לא יוכלו לגרש אותם. וכך במעגל הסלמה, ככל שהממשל ניסה להחריף את הצעדים ואת הרטוריקה כדי להרתיע מהגרים, כך גברה הנכונות להגר. כשהממשל הודיע על השגת הסכם ה-MPP עם מקסיקו, אותה "מדיניות המתנה במקסיקו" עד לשימוע, תגובת המהגרים הייתה הפוכה מהמצופה. במקום לחשוש לצאת למסע ההגירה, ההצהרה הבטיחה למהגרים ברירה טובה יותר מאשר להישאר מאחור – הבטחה להגנה במקסיקו ואת הסיכוי, גם אם הקלוש, שיוכלו לזכות לסטטוס פליט מוגן בארה"ב. וכך, בשלומיאליות הכה אופיינית לו, בניסיון לייצר הרתעה, יצר טראמפ דווקא תמריץ להגירה.[12]
פתרונות ריקים מתוכן.
האירוניה עצובה כאמור של "אפקט טראמפ" היא שהוא הגיע דווקא בנקודת זמן של שפל היסטורי בהגירה לגבול הדרומי של ארה"ב. למרות בולטות גלי הגירה כמו זה של 2014, עד 2017 המגמה הייתה ברורה – ירידה מתמשכת בהגירה לגבול הדרומי מאז ימי השיא של ראשית המילניום, ולמעשה בימי אובמה חוותה ארה"ב מאזן הגירה שלילי של מהגרים מול מגורשים לא חוקיים. המדיניות והרטוריקה של טראמפ הן ירייה עצמית ברגל שיצרה משבר יש מאין. אבל לטעמי, זו הייתה הכוונה מלכתחילה. משבר ההגירה נוצר כצורך פוליטי של ממשל לא פופולארי בשפל פוליטי. רוב ההערכות כיום הן שגם אם תהיה כרגע האטה זמנית, גלי ההגירה בעתיד יתגברו.[13]
מה נשאר כעת לממשל לעשות כדי להתמודד עם המשבר שהוא עצמו יצר? הרבה, אך אין באמת רצון לתקן. ממשל של "אמריקה תחילה" לא מעוניין לטפל בבעיות השורש שנמצאות 2,000 ק"מ מדרום לגבול שטיפול בהן באמת יכול לצמצם את גלי הפליטים. במקום זאת הממשל מעדיף להתעלל במהגרים אומללים שמחפשים מוצא ומעדיף לאיים על מדינות האזור בכלי היחיד שהוא מכיר: הטלת מכסים ושלילת סיוע. הנשיא ממשיך לאיים שישלול כספי סיוע ממדינות המשולש הצפוני, למרות שהן עצמן השקיעו למעלה מארבע מיליארד דולר מאז 2016 במאמצים לצמצום ההגירה. במקום לסייע להן הממשל מנסה להסיט את מעט כספי הסיוע שיש לטובת מטרות אחרות, כמו החומה או תמיכה באופוזיציה בוונצואלה.[15]
עתה, כצעד הרתעה, ממשל טראמפ שם על הכוונת את הכספים ששולחים מהגרים בארה"ב לארצות המוצא, מקור הכנסה משמעותי למדינות המשולש הצפוני. מה תהיה התוצאה? הרסנית כמו כל צעדיו הקודמים, עם פוטנציאל נוסף להחרפת חוסר היציבות הכלכלית במדינות המשולש הצפוני ובתגובת שרשרת, הגברת הפליטות. החלטות כמו ההחלטה לבטל את ה-TPS סטטוס ההגנה הזמני שהוענק למהגרים מהונדורס ואל-סלבדור שחיו ועבדו חוקית בארה"ב, מאלץ חלק מהם לחזור למדינות שאינן ערוכות כלכלית וחברתית לקלוט עשרות ומאות אלפי חוזרים. ניסיון הגירוש הזה וניסיון הממשל לחסום את העברות כספים, שמהווים למשל עבור אל-סלבדור 20% מהתל"ג, הם רק צעדים שמחריפים את הבעיה.[16]
במקום להתמודד באמת עם בעיות השורש, הממשל התחמק מכל צעד אזורי שנועד להתמודד עם הבעיה. כשנשיא מקסיקו, אוברדור, הציע לקדם "תכנית מארשל" למרכז אמריקה בה יוקצו 30 מיליארד דולר לשיקום האזור, הצהיר ממשל טראמפ שיקצה 5.8 מיליארד דולר, אבל אז הסתבר שכמו בתכנית הכלכלית "הגאונית" שלו למזרח התיכון, הוא לא התכוון מעולם שארה"ב תכניס את היד לכיס, אלא שהכסף יגיע ממשקיעים ותורמים במגזר הציבורי והפרטי. במקום להתחייב באמת לפתרון בעיות השורש, כל מה שיודע הממשל לעשות הוא להמשיך לאיים ולסחוט את השכנות מדרום.[17]
גם הצעדים למאבק בהגירה שהצליח הממשל לסחוט מהממשלה במקסיקו ביוני האחרון לא יוכלו להתקיים לטווח הארוך. הם אולי יאטו את ההגירה זמנית, כפי שמראים נתוני יוני 2019, אך זה יחזיק רק עד שהמבריחים והמהגרים יחשבו מסלול מחדש, בטח כשהברחת מהגרים בתנאים הללו הופכת למקור רווח מכניס ביותר.[18] בזמן הזה הסבל ההומניטרי של המהגרים הממתינים לשימוע והפוטנציאל להתעללות אלימה ולמעשי זוועה לשוהים במקסיקו יגבר.[19]
הממשל יכול אומנם להאיץ את תהליכי הסינון של מהגרים הממתינים לבדיקה ולמעשה זה פתרון סביר שיכול לתת מענה מהיר למשבר הנוכחי. הערכות הן, כי לפחות חצי מהממתינים במתקני המעצר ואלו הממתינים לשימוע במקסיקו, יאלצו לחזור לארצם, או שניתן יהיה לגרשם ממתקני המעצר אם יגיעו לשימוע בבתי המשפט להגירה. אבל המשמעות היא, גם, שמחצית, ואולי מעט פחות מכך, יהיו זכאים לקבל סטטוס מוגן של פליט בארה"ב. את זה הממשל פשוט לא מוכן לקבל, הוא רוצה אפס פליטים. התוצאה? מספר שיא של כמעט 800,000 תיקים שמצטברים ברשימות ההמתנה של בתי המשפט להגירה של אלו המחכים לשימוע בעניינם.[20]
במקום לטפל באלו, ממשל טראמפ פשוט מעדיף לשמר את המצב כמשבר מתמשך. כי זה בדיוק מה שהוא צריך. עבור הממשל הזה, תחושה של מצב חירום בגבול, עיסוק גובר בשאלת ההגירה, התנגחות בדמוקרטים בקונגרס ובבתי המשפט על רקע זה, הם בדיוק התוצאה שהוא רוצה לייצר כדי לעורר את בסיס התמיכה הגזעני שלו לקראת 2020. ההגירה והגבול עם מקסיקו הם הפצע הפתוח מקיז המוגלה של מחלת הקסנופוביה האמריקאית, ואת הפצע הזה טראמפ רוצה למקסם ולסחוט ככל שניתן, והוא יעשה זאת יותר ויותר ככל שהבחירות ילכו ויתקרבו. לכן הניבזות הרשעות הטמטום וקהות הלב שאנו רואים כעת, הם למרבה הצער, רק ההתחלה.
מקורות:
עשבים שוטים 