אז מכרתי את האופנוע שלי היום. רוב האנשים כלל לא יבינו למה זה מצריך פוסט. ובכן, זה לא מצריך אבל אני רוצה לכתוב. כי במובנים רבים נפרדתי היום מחבר, ואולי אגזים ואומר נפרדתי משותף לדרך. במשך כמעט עשור, תשע שנים וחמישה חודשים אם לדייק, "השדון הכחול" או בשמו הרשמי, סוזוקי SV650 שנת 2007, היה חלק מרכזי בחיי. לא רק כלי רכב, אלא פלטפורמה של חוויות.

קשה לי להיזכר ברגע בחיי, בכמעט עשור האחרון, שהאופנוע הזה לא היה חלק ממנו. לא רק מהחלקים הטריוויאליים, של נסיעות לעבודה, או יציאה לטיולים בשבת. השדון הכחול היה נוכח כמעט בכל רגע בחיי. מאירועים משפחתיים, בהם אחיינים מטפסים עליו כצעצוע, או בחתונות של חברים, ולמצער גם בהלוויות. השדון הכחול היה שותף לאינספור דייטים, טובים יותר וטובים פחות, מנתח אותם איתי בדיעבד בנסיעות אמצע הלילה, או אם התמזל מזלי, בנסיעת בוקר מוקדמת. וכמובן, שותף בעשרות אלפי קילומטרים של טיולים בכל רחבי הארץ, לכל חור וכביש שאפשר לעלות על הדעת, נאנק יחד איתי בסוף יום רכיבה, עייף אך מרוצה.

השדון הכחול לימד אותי להיות אופנוען ולימד אותי לקח לחיים. הוא אפילו חיבר אותי טוב יותר לאבא שלי, האיש בעל ידי (ולב) הזהב, ולימד אותי להעריך טוב יותר את עבודת הכפיים ואת החדווה שטמונה "בעשה זאת בעצמך". הוא היה עול כלכלי אבל גם מפלט לנפש. הוא היה חלק ממרכיב זהות שעיצבתי לעצמי בעשור האחרון. לעזאזל, כשאני חושב על זה, להוציא את הפי, הכלבה שלי שגידלתי 15 שנה, השדון הכחול הוא מערכת היחסים השנייה באורכה בחיי. ומי שמכיר אותי, יודע שאצלי זה הישג.

עכשיו יש שיגידו, אתה עושה רומנטיזציה למכונה. נכון. אבל זו לא רומנטיקה לאופנוע, זו רומנטיקה לחוויה אנושית בעידן דיגיטלי מנוכר. כשחבר שמע שמכרתי ועצוב לי בלב, הוא שאל בהתרסה "מה ההבדל בין פרידה מאופנוע לפרידה מהטלפון הנייד שלך?" התשובה האינטואיטיבית, וככל הנראה הנכונה והמדויקת ביותר הייתה "כי עם טלפון, שלא כמו עם אופנוע, אין לך ממשק גופני." התשובה הזו מייצגת, אולי, את המקום ההולך ופוחת של חוויות אנושיות פיזיות בעולם שכולו וירטואלי.

אופנוע, כמעט מכל סוג, מהקטנוע החבוט ביותר ועד להרלי-דוידסון המלוקק ביותר, עוסק בחוויה הפיזית, בנוכחות שלך בתוך העולם. בחום בקור, בשטח או על אספלט, אתה נע בתוך האוויר, מריח שומע וטועם את הרוח והסביבה. אתה ברצון, או שלא, נאלץ להפעיל את כל אמצעי החישה שהעניק לך הגוף, וכך נוצרת החוויה הכה ייחודית שקשה לזקק אותה למי שלא רוכב. זה סוג של חוויה שאולי כבר לא רלוונטית בעידן דיגיטלי, בו השאיפה היא לייתר את האדם מהמכונה.

אולי פה טמון ההסבר הטוב ביותר לשאלה "אם כך, למה מכרת?". כי אולי איפשהו עמוק בפנים הרגשתי שכמכשיר "כאוסף של ברזלים" כפי שאנחנו שקוראים לזה בין חברים, הוא חדל מלייצר עבורי חוויות. קצת כמו בת, או בן זוג, שאתה יודע שאתם נשארים יחד בגלל העבר והזיכרונות, כשההווה הוא רק קופסת שימורים. אני אולי לא מודה בזה, אבל מזמן הפסקתי לרכב להנאה נטו. איפשהו איבדתי את חדוות הגילוי. את ההתרגשות של להניע ולנסוע ולהגיע למקום חדש, או את ההנאה שבאתגר המצוי בלתקן או לשפר משהו נוסף באופנוע. "הזוגיות" הזו הפכה למבוססת על תחזוקת קשר. וכנראה נמאס לי מזה.

אז מה עכשיו? נדמה לי שהגיע הזמן לחוויות חדשות. לחזק את אלו הפיזיות ולהמעיט בווירטואליות. עם אופנוע אחר? כנראה. אבל כזה שיכול ליצור ולהמציא אותן מחדש בעולם המציאות הלא מדומה. בינתיים, הֱיֵה שָׁלוֹם שדון כחול, היית חבר. נשאר יחד, בחלומות האלקטרוניים.