לנוחיותכם: חלקים א' ו-ב' ניתנים להאזנה כפודקאסט שלם. זמן האזנה: 32:58 דק'

 

לחלק א'

בתיעוד הקולנועי את דמותו של אסקובר, מוזכרת שוב ושוב הקריירה הפוליטית הקצרה שלו בבית הנבחרים הקולומביאני, ויש שאף קושרים את מסע הטרור הרצחני שלו לנקמה על הגירוש שלו משם כמניע. אבל אסקובר לא היה צריך להיות בבית הנבחרים כדי להשפיע על הפוליטיקה הקולומביאנית. די והותר מסמכים שנחשפו לאחרונה מגלים טפח ויותר על מארג הקשרים ההדוק שבין קרטל מדיין ובין שורה ארוכה של פוליטיקאים קולומביאנים, חלקם הפכו לנשיאים כמו ארנסטו סמפר ואלברו אוריבה, שבאופן אירוני נודע דווקא כנשיא קשוח שנאבק בחומרה בקרטלים ובגרילת השמאל. אסקובר טווה די והותר חוטים לתוך המערכת הפוליטית הקיימת גם בלי להיבחר. ההשפעה שלו, או יותר נכון של תעשיית הקוקאין שהצמיח, על החברה הקולומביאנית ובאופן מדויק יותר על הדמוקרטיה הקולמביאנית, הייתה אחרת.

"נרקו-דמוקרטיזציה"

כדי להבין את ההשפעה הזו צריך רגע להסתכל על קולומביה ועל העיר מדיין בפרט לפני שגשוג תעשיית הקוקאין. ערב בום הקוקאין הגדול של שנות השמונים, מדיין, או מדז'ין, תלוי בעגה, היא אחת מארבעה מרכזים אורבניים גדולים של קולומביה. עיר גדולה ומתועשת, מרכז ייצוא לאומי מוביל של קפה וזהב, אבל באותה מידה גם עיר פרובינציאלית במובן הרע של המילה. עיר שמרנית עם מבנה חברתי פוליטי מוגדר ופטרנליסטי, שבו כללים אמונות וערכים תרבותיים שהושרשו במשך דורות מכתיבים אורח חיים דתי שמרני משפחתי, כמעט פוריטני, עם חלוקת מעמדות ברורה. מדיין הייתה, או עודנה, עיר של "שתי ערים" שהתאפיינה בחוסר שוויון כלכלי, חברתי וגאוגרפי עמוק, בין המרכז הכלכלי שלטוני והתרבותי שאכלס את לב העמק העשיר, בו גרו השכבות המבוססות, ובין "הקומונות" (comunas) שכונות העוני שהתפתחו מהבנייה הבלתי חוקית בשולי העיר, על שיפולי הרכסים המקיפים אותה, כתוצאה מהעקורים שהגיעו אליה בתקופת האלימות של שנות החמישים. מצוקת הדיור שאותה התיימר אסקובר לפתור, הייתה לכן סמל לפיצול החברתי הזה.

לתוך המארג החברתי-כלכלי-פוליטי הזה נכנסו אסקובר ולהקתו ויותר חשוב מכך, נכנס הקוקאין. עד לתחילת שנות השבעים הפרקטיקה של שימוש בצמח הקוקה, שלא לומר הקוקאין הייתה זניחה בקולומביה. בשונה מפרו, או מבוליביה, הפרקטיקה של גידול קוקה הייתה קיימת בשוליים החברתיים, בקרב מספר מצומצם יותר של קהילות ילידיות, ולמעשה בראשית שנות השבעים קולומביה הייתה אחראית לרק 10-15% מגידולי הקוקה העולמיים. במובן הזה אסקובר, באותה עת שודד קברים, סוחר במכוניות גנובות ומבריח מריחואנה אקראי, הקים בקולומביה תעשייה חדשה לחלוטין שנולדה ממצוקה עסקית. המצאת "הסנסימיליה" אותו זן מריחואנה חסר זרעים בשנות השבעים בארה"ב (ולא במקסיקו כפי שמתואר בנרקוס מקסיקו) אילצה את המבריחים הקולומביאניים לעבור למוצר אחר, קל יותר לשינוע ורווחי הרבה יותר – קוקאין. אסקובר ועמיתיו ממדיין, שפיתחו קשרים עם מגדלי קוקה בפרו ובוליביה ונהנו מרשת הפצה בארה"ב, שהתבססה על גולים קולומביאניים שהגיעו כפליטים בשנות השישים, הולידו תעשייה שלפי הערכות ה-DEA הייתה אחראית ב-1978 ל 85% מהקוקאין שהגיע לארה"ב, ובסך שהוערך אז בכארבע מיליארד דולר והיוותה ב-1985 8.7% מהתל"ג הקולומביאני.

באותה עת קולומביה ומדיין עצמה בפרט, סבלו ממשבר כלכלי, שעה שתעשיות מסורתיות כמו הטקסטיל התקשו להתמודד עם התחרות העולמית. בהעדר איגודי עובדים, שדוכאו על ידי כוחות ימין שמרני, ארגון הקהילייה נסוב סביב הממסד הדתי וסביב חלוקת המעמדות השמרנית. מדיין של שנות השמונים היא עיר בה אין כמעט קניונים ומוסדות בילוי לקהל הרחב, שלא לדבר על דיסקוטקים וחיי לילה. לתוך משטר הצניעות הסגפני הכמעט פוריטני הזו נכנס הקוקאין ומשנה את המבנה החברתי והפוליטי מהיסוד. השינוי שחוללה תעשיית הקוקאין שהצמיחו אסקובר וחבריו נגע בכל פינה בעיר ובסביבתה. קבצנים נעלמו מהרחובות ומספר הגניבות הקטנות ירד, כי אלו מצאו פרנסה רווחית יותר במשרות שהציעה התעשייה החדשה. סלוני-יופי צמחו בכל פינה, כדי לתחזק את הרעיות של מתעשרי הקוקאין החדשים, וגם את המאהבות שלהם. מספר סוכנויות הרכב גדל בקצב מסחרר, דיסקוטקים ומועדוני לילה צמחו לצד קניונים ובעיר התפתחה תרבות ייבוא וצריכה קפיטליסטית שהגיע לשכבות רחבות מאי פעם. מדי שבוע נערכות בעיר מסיבות פאר בהן חגגו "הכתרות" (Coronado) לציין הצלחה של הברחת סמים גדולה לארה"ב, ובימי ראשון הכנסיות מתמלאות פרחים ותשורות לקדושים שהגנו על המשלוחים ועל הברונים. מדיין של סוף שנות השבעים הייתה המקום שבו "תאוריית החלחול" הניאו-ליברלית הוכיחה עצמה מעל לכל ספק.

הסימנים של העושר החדש החלו מבצבצים בכל מקום וחלחלו גם אל מחוץ לעיר והחלו משנים גם את המבנה החברתי הכפרי. ברוני הסמים של מדיין וכלל מתעשרי התעשייה החדשה, החלו בונים לעצמם אחוזות פאר באזורי הכפר. פתאום, דרכים בוציות שעד כה לא אפשרו תנועה בשל גשמים קשים, נסללו באספלט  וקווי חשמל וטלפון החלו נמתחים לעבר כפרים נדחים. אבל חשוב מכך, תעשיית הקוקאין התחילה לערער הסדרים חברתיים ישנים של יחסי העבודה הפאודליים שהיו נהוגים באזורים אלו. בדפוס יחסים אלו, במשך דורות עובדי האדמה הכפריים נתפסו כצמיתים של בעלי האחוזות, והמעמד שלהם נתפס כעובר בירושה. בנים ירשו את אבותיהם כפועלים בחווה ובנות את אימהותיהן כעוזרות משק הבית. הופעת הקוקאין גרמה למבנה חברתי זה להתחיל ולהעלם. הצעירים, במקום לרשת את אבותיהם כפועלי חווה, החלו להיעלם מאזור הכפר לעיר הגדולה, בחיפוש אחר אופק כלכלי בתעשייה החדשה שצמחה, ומהר מאוד החל להירשם מחסור בעובדי חקלאות בחוות הישנות.

במציאות חדשה זו, עבור העניים במדיין ובסביבתה, ברוני הסמים היו הגיבורים החדשים. הם היו מעסיקים, מטיבים, פטרונים ומבשרי הגעת השגשוג הכלכלי למעמדות שמעולם לא נהנו ממנו. תעשיית הקוקאין הבטיחה לצעירים עניים ולבני המעמד הבינוני את היכולת להגיע לחירות כלכלית ולהזדמנויות כלכליות ואת היכולת להשתחרר מכבלים חברתיים שכפה המבנה החברתי השמרני ששלט, טרם שגשוג תעשיית הקוקאין. כלכלת הסמים טשטשה גבולות חברתיים, תרבותיים, חומריים, ערכיים ורעיוניים  ושינתה קודי התנהגות מקובלים. בהתאם, גם התודעה הישנה, לפיה זכויות פוליטיות וכלכליות היו שמורות לקבוצת מיוחסת נשברה, והמעמדות הנמוכים החלו מבטאים דרישות חברתיות וכלכליות, לעיתים בכסף, לעיתים "בעופרת". על הרקע הזה "דון פבלו" ואחרים הפכו לאייקונים תרבותיים, דמויות להערצה. לא בהכרח רק בגלל הנדבנות הישירה שהפגינו, כמו בגלל המהפכה התרבותית והחברתי שיצרה התעשייה שייסדו. הקוקאין קרע מסורות, שינה מנהגים חברתיים, עיצב מחדש הגדרות של ערכים ומוסר מקובל, ומעל לכל, החל מקעקע את ההגמוניה של האליטה הישנה ואת תפיסת המבנה החברתי של מדיין.

"הם הורגים אותנו"

על הרבה דברים האליטה הישנה יכלה לסלוח לאסקובר ולעמיתיו, אבל לא על זה. לא על הפיכת הסדר החברתי. האליטה הישנה של מדיין האשימה את אסקובר ודומיו בהריסת "הערכים המסורתיים" של העיר. ולכן כשחוסל סוף סוף אסקובר וסולקו חבריו והפכו נרדפים, הרצון היה לנסות להחזיר את השד לבקבוק. לא את שד הקוקאין, אלא את שד ההתעוררות החברתית. אבל השד היה בחוץ. את השפעתה העקיפה של תעשיית הקוקאין על התודעה הדמוקרטית של ההמונים לא ניתן היה להשיב. הנרקו-דמוקרטיזציה הסירה מעל מעמדות הביניים ומטה את ההתרפסות הכנועה בפני הסדר הישן, את העכבות מלהעז ולקרוא תיגר על ההסדרים החברתיים והפוליטיים הישנים. זה לא מנע מהסדר הישן לנסות להיאבק בכך, והדרך הייתה הדרך הקולומביאנית הישנה והמוכרת – אלימות.

השנים שלאחר חיסול אסקובר היו קשות עבור דיירי הקומונות, עניי מדיין. האבטלה חזרה ואלפי נערים חסרי תעסוקה, אבל חמושים ועתירי ניסיון קרבי, פנו לשוד, חטיפות ונאבקו אחד בשני בתוך הקומונות, והאלימות שבה להרקיע שחקים. בניסיון להשיב לעצמם סדר, אל מול וואקום של שלטון שלא נכח בחלקים אלו, התארגנו בקומונות קבוצות הגנה עצמיות "מליציות" שהחלו מייצרות מערכות סמכות של חוק וסדר עצמאיות תחת הנהגת מנהיגים מקומיים, חלקם חברי קרטלים לשעבר. כתוצאה, כאשר השלטון המרכזי כן ניסה להשיב סדר למדיין ולקומונות שלה, בעידן פוסט-אסקובר, מנהיגים אלו החלו להציב דרישות חברתיות פוליטיות וכלכליות כחלק מהליך משא ומתן לאומי להשבת השלום הפנימי וגרוע מכך, הם דרשו שינהגו בהם ובקהילות שייצגו כשווים ולגיטימיים.

תגובת הנגד של הממסד השלטוני הישן בחסות וסיוע המדינה הייתה צינית ואכזרית להפליא. הממשלה הקימה את תכנית “Convivir” (חיים בהרמוניה) שבמסגרתה הוקמו 14 קבוצות משמר אזרחי, לשם השבת הסדר והביטחון לקומונות. קבוצות משמר אזרחי אלו מומנו על ידי הסקטור הפרטי ולפי עדויות חדשות גם על ידי תאגידים אמריקאים, ומהר מאוד זלגו אליהן אנשי קבוצות פרה-מיליטריות ימיניות, מאלו שבעבר רדפו את אסקובר ואת מחתרות השמאל כמו ה-FARC. בהנהגת חלק מהקבוצות עמדו דמויות המוכרות כיום "מנרקוס" כמו האחים קסטניו או דון ברנה, ברוני סמים בפני עצמם, שיזמו ופיקדו על התנקשויות באותם מנהיגים חברתיים שצמחו בקומונות, כדרך לדכא את ההתעוררות העממית במדיין ולהשיב את הסדר הישן על כנו.

ברבע המאה שלאחר חיסול אסקובר התנקשות במנהיגים חברתיים הפכה לפרקטיקה נפוצה בקולומביה, והפגיעה בהם רק החמירה מאז נחתם הסכם השלום עם ה-FARC. פירוק הארגון הותיר וואקום בשטחים רחבים בקולומביה אליהם נכנסו קבוצות פרה-מיליטאריות שהמשיכו לפגוע בפעילים חברתיים, כדי לדכא את הניסיונות של קהילות עניות כפריות להתאגד ולהגן על האדמות שלהן ועל זכויות האזרח שלהן, כפי שמתעד היטב הסרט המצורף בסוף הפוסט. בהעדר רשויות המדינה וכשתשעים אחוז ממקרי רצח של פעילים חברתיים נותרים בלתי מפוענחים, קשה שלא להבין את הכמיהה לעבר מדומיין שבו לשכבות החלשות היה "פטרון" מגן. עבור העניים בקומונות, חסרי האמון בסמכות המדינה, חיסול אסקובר היה חיסול של ראשון המנהיגים העממיים בידי השלטון המרכזי והממסד הישן של מדיין, בניסיון למנוע מהם לדרוש זכויות שוות. כך, רבע מאה לאחר שחוסל, אל מול הנרטיב ההוליוודי המסתקרן-מתעב את אסקובר בשל מעשיו עושרו ודמותו הססגונית, ניצב נרטיב שבו עבור רבים בשכבות החלשות בקולומביה "דון פבלו" ממשיך להיות סמל לשינוי חברתי שהחל, אבל מעולם לא הגיע.