בפרק הקודם, החמישי בסדרה, הצגתי את ההערכה שנתתי ב-2016 בדבר ההשפעות של מדיניות החוץ שעשוי היה לגבש טראמפ על "החצר האחורית" של ארה"ב באמריקה הלטינית, ואת המשמעויות של מדיניות חוץ זו ליריבות המתהווה בין ארה"ב וסין באזור ובכלל. בחלק זה, השישי בסדרה, אני מציג את ההערכה שלי מאז, בדבר התפשטות מדיניות החוץ הטרמפיאנית אל מעבר לאוקיינוס השקט והשפעתה על הגיאופוליטיקה של דרום מזרח אסיה.

מדיניות החוץ הטראמפיאנית ומשמעותה לדרום מזרח אסיה

הקשר בין חצי הכדור המערבי ודרום מזרח אסיה:

פרט להגיון שהכתיבה "דוקטרינת מונרו" של דחיקת מעצמות זרות אחרות מאמריקה הלטינית לשם ביטחונה, ארה"ב, כדי לשמר את השפעתה במרחב חצי הכדור המערבי, תמיד הייתה חייבת להיות פעילה גם בדרום מזרח אסיה. עבור ארה"ב אזור גלובלי זה היה חזית העתיד הכלכלי שלה, והדבר נבע באופן טבעי מכך שמרחב ההתפשטות האמריקאי, היה תמיד מערבה ודרומה. הנוכחות הסינית באמריקה הלטינית מבהירה לכן את העובדה כי סין היא האתגר הגאו-אסטרטגי העיקרי (ואפשר לומר היחיד) של ארה"ב במאה הקרובה. לא אסלם רדיקלי, לא רוסיה הכושלת. העלייה בעוצמה ובהשפעה הסינית היא קריאת התיגר העיקרית על אותו סדר נאו-ליברלי שתואר בפרק הראשון בסדרה. זו המסגרת הגיאואסטרטגית שהנחתה את ממשל אובמה בעיצוב מדיניות החוץ שלו, וזו המסגרת שתציב אתגרים והזדמנויות לממשל טראמפ, ירצה בכך או לא. זו המסגרת הגיאואסטרטגית שתיצור את האילוצים. האם טראמפ ידע לחשב אותם כהלכה ולהגיב נכון? זו שאלה אחרת. העלייה הסינית נדונה רבות, אבל הקצב, התחומים וההיקף הם חסרי תקדים.

מבחינה גיאואסטרטגית זה הרציונל הגיאופוליטי של התהליך – ככל שסין מתחזקת, כך היא מעיזה לדרוש יותר כבוד לאומי, יותר הכרה במעמדה, ויותר רצון לשינוי הסדרים "עולמיים" שנתפסים בעיניה כלא משקפים את המציאות העדכנית בזירה הבין לאומית (בתמיכת עוד כמה מדינות, כמו רוסיה). זה בתמצית, האתגר עבור ארה"ב בעשורים הקרובים ובו עיקר העיסוק באקדמיה ובממסד הביטחון האמריקאי. לכן האם, כפי שפרויקט מהרווארד בשם "מלכודת תוקידידס" בוחן, עימות אמריקאי סיני הוא בלתי נמנע? או שמא יש דרכים לארה"ב להכיל את העלייה הסינית ולהגיע עמה להבנות, כך שתהפוך לשותף אחראי לניהול העולם.

זו תמצית שאלת הגאופוליטיקה האמריקאית במאה העשרים ואחת: כיצד להתמודד עם עליית סין?

התשובה לשאלה זו תחת ממשל אובמה הייתה באמצעות גיבוש דוקטרינת-על שזכתה לכינוי "הציר לאסיה" שבתמצית, עומדים בבסיסה שני עקרונות מרכזיים: הראשון, הסטת העניין האמריקאי מהמזרח התיכון, במובנו הרחב, לדרום מזרח אסיה, והשני ביסוס היחסים מול סין על פרגמטיזם והדברות תוך צמצום רטוריקה אידאולוגית כוחנית. בתקופת ממשל אובמה מדיניות זו התבססה על כמה תחומי מפתח מרכזיים:

בתחום הכלכלי – בראש ובראשונה מימוש חתימת הסכם ה-TPP

בתחום הצבאי – יצירת שורת הסכמים עם מדינות כגון הפיליפינים, ווייטנאם, לקידום נוכחות בסיסים אמריקאים בשטחן.

בתחום הבריתות – חיזוק הסכמי הגנה קיימים עם יפן, דרום קוריאה ואוסטרליה וקידום אפשרות להסכמים נוספים.

בתחום הערכים – קידום ראייה אזורית משותפת בנושאי זכויות אדם, אזרח, דמוקרטיזציה וזאת על ידי תכניות משותפות בנושאים אלו.

בגזרות אחרות – הידוק היחסים עם מעצמות אזוריות עולות ובעיקר התקרבות להודו, וברזיל.

במעורבות במוסדות רב צדדיים (אזוריים ובין לאומיים) – ממשל אובמה קידם ניסיון לפתור מחלוקות כלכליות וטריטוריאליות דרך מוסדות כמו בית הדין בהאג (למשל המחלוקות בים סין הדרומי)  כשהבסיס לאלו בדרום מזרח אסיה הוא ה-ASEAN, הארגון עליו מתבסס שתוף הפעולה האזורי בין 10 מדינות, שהן יחד הכלכלה השביעית בגודלה בעולם (והשלישית באזור). מדינות הארגון הן  הבסיס להסדרי הביטחון האזוריים ואובמה ראה במעורבות עמן היא תנאי לחיזוק היתרונות הגיאואסטרטגיים של ארה"ב ולכן תחתיו יצרה ארה"ב מערכת קשרים ופורום קבוע של שת"פ.

מתוך גורמים אלו אתמקד בהשפעת ביטול הסכם ה-TPP עבור הגאואסטרטגיה האמריקאית

הסכם השותפות הטראנס פסיפית ה-TPP, הוא לכאורה הסכם סחר חופשי רחב, אך הוא מכיל רציונל גאו-אסטרטגי רחב הרבה יותר עבור ארה"ב, מאשר ההיבט הכלכלי לבדו. ההסכם אמור היה להיות מצע כלכלי מסחרי עליו תיבנה מערכת בריתות שיש לה תכלית אחת – הכלת סין והאמביציה הכוחנית של במרחב ים סין והאוקיינוס השקט. מזכיר ההגנה היוצא של ממשל אובמה, אשטון קרטר, הגדיר את ההסכם כשווה ערך ליותר מעוד נושאת מטוסים באזור. ההסכם היה אמור להיות גולת הכותרת של רגל ההשפעה אמריקאית באזור, לצד הגברת הנוכחות הצבאית. השילוב של אלו היה אמור לייצג מחויבות אמריקאית עמוקה להגנת בנות בריתה באזור. הסרת וביטול ההסכם על ידי טראמפ, הוא בבחינת קטיעת רגל אחת משתי הרגליים עליהן התבססה דוקטרינת העברת "הציר לאסיה".

מה אמור היה לכלול ה-TPP?

ההסכם היה אמור לעגן את ארה"ב בתוך מערכת כלכלית שקובעת נורמות וחוקי משחק כלכליים, משפטיים וחברתיים של 12 מדינות דומיננטיות באזור, שיחד מהוות 40% מהתל"ג העולמי. ההסכם היה יוצר משקל נגד ליוזמות אזוריות מקבילות בהובלת סין, שניסו להדיר את ארה"ב מיוזמות אזוריות (למשל יצירת AIIB הבנק האסיאתי להשקעות בתשתיות – ארגון אזורי שיזמה סין) או RCEP השותפות המקיפה הכלכלית האזורית. או למשל, לצמצם השפעה של הסכם סחר טרילטרלי סיני-יפני-קוראני.

מפת המדינות שאמורות להיות בהסכם ה-TPP

מדינות ארגון ASEAN

מדיניות טראמפ ביחס ל"העברת הציר" לדרום מזרח אסיה

השאלה המרכזית שמסקרנת כרגע, ביחס לפוטנציאל התנגשות אפשרי של ציר ארה"ב-סין ועתיד אזור דרום מזרח אסיה, היא כיצד העמדות של טראמפ עשויות להשפיע על המצב, והאם הוא ימשיך לקדם את דוקטרינת "הציר לאסיה" בדרך אחרת? להלן כמה תשובות אפשריות:

טראמפ, כמו אובמה, מזהה את סין כאתגר הממשי לארה"ב בהווה ובעתיד, אבל מדבר על מדיניות יותר מוחצנת, כזו שתגדיר רשמית את סין כאיום מובהק ולכן המדיניות שלו תתבסס (כנראה) על:

התעצמות ימית והרחבת הסכמים להחזקת בסיסים צבאיים – השאלה היא עם איזה כסף? טראמפ דיבר על כך שבנות ברית יממנו את ההגנה האמריקאית. במקביל, יועציו התחילו לדבר על עלייה בכוח הצי האמריקאי מ-274 אניות ל-350.זה  גידול דרמטי שיעמיס עוד על תקציב ההגנה ובכלל. השאלה האסטרטגית היא, אם אתה מגדיל כך את הצי, מה זה נועד לשרת, אם אתה רואה עצמך כבדלן. שאלה אחרת – איך תגיב סין לכזה גידול?

שורת בריתות כלכליות דו צדדיות שיחליפו את ה-TPP – השאלה העיקרית היא, האם הסכמים עצמאיים יהיו טובים יותר לארה"ב מהסכם מסגרת כולל שיוצר מערך אינטרסים אזורי? שרשרת בריתות נפרדות יוצרת צורך מתמיד לתחזק אותה וצורך מתמיד לשלם לשותפים הנפרדים, שיכולים להחליף צד בכל רגע. מבנה הסכמים כזה נראה פחות יעיל ורווחי, מול מסגרת אזורית שהיא יותר כובלת באינטרסים המשותפים ויוצרת הרבה יותר תלות הדדית. בתמצית, גם אם הרווח הכלכלי הדו-צדדי (בספק) רב יותר, הוא שומט רווחים אסטרטגיים אחרים, מעבר לזה הכלכלי.

יצירת MADE? – לפי טענות מסוימות, קצת קונספירטיביות, הכוונה של טראמפ היא לייצר מדיניות כלכלית-מסחרית מול סין, שתתבסס על הגדלת הגרעון הלאומי, כך שארה"ב תהפוך ללווה גדולה אף יותר של סין, ומנגד להרחיב את התלות הסינית בייצוא לארה"ב, על יד הגעה להסכמי סחר. מה שיתפתח הוא מאזן הרתעה כלכלי, שבבסיסו "איום בהשמדה הדדית כלכלית מובטחת" שתרתיע את סין מאגרסיביות יתר צבאית ופוליטית במרחב – השאלה היא, מה אם הוא טועה בחישובים שלו ועשוי להביא לאסון? שוב, זו תאוריה מאוד מופרעת וקונספירטיבית, ככל שיש לה אחיזה.

זהות רעיונית? – מרכיב חשוב תחת אובמה היה חיזוק הזהות הרעיונית בין ארה"ב ובנות בריתה. תחת טראמפ עולה השאלה, כיצד בדלנות כוחנות וממשל שמצטייר כעוין למוסלמים, יסתדר ויקדם אינטרסים וקרבה הדדית באזור רווי באוכלוסייה מוסלמית?

איזון מול סין על ידי חבירה לרוסיה? – טענה עיקרית כיום להסבר הרכות של טראמפ מול רוסיה, היא שהפייסנות מול פוטין באה מתוך מחשבה שהתקרבות לרוסיה תסייע באיזון עוצמה מול סין. כשם שארה"ב התקרבה לסין בראשית שנות השבעים תחת ניקסון, כדרך לאזן את ברה"מ אז, יש שטוענים שכעת פועל ווקטור הפוך. השאלה ביחס לזה היא, מה יש לפוטין להציע באמת לארה"ב?

לכן בסיכום חלק זה עולה השאלה המרכזית ביחס למדיניות טראמפ באזור – האם יש לו יעדים לקידום המדיניות להכלת עליית סין, מעבר "ללהראות קשוח מול סין"?

מה שיקבע את הכיוון של מדיניות טראמפ, מעבר להצהרות ולטוויטר, הם הצעדים שיעשה בפועל שיקרינו על שימור מחויבויות ארה"ב לאזור. אומנם הוא טרם נכנס לתפקיד, אך כרגע ההתבטאויות וההתנהלות הנוכחית שלו, יוצרות בעיה. לא בכך שהן מציגות אלטרנטיבה חדה לחלוטין מזו של אובמה, אלא כי הן משקפות חוסר קוהרנטיות וחוסר וודאות. האם הוא בדלן כפי שהצהיר קודם תחת סיסמת "אמריקה קודם" או כעת פועל "לחבור לרוסיה" או שאולי הוא בכל זאת מתכוון לשמר את נוכחות ארה"ב באזור? לא ברור. בדלנות, או חוסר בהירות בנוגע למחויבות האזורית של ארה"ב, תפגע ביכולת ארה"ב להכיל את העלייה הסינית. אלו יובילו לעלייה בהשפעה הסינית, עקב הוואקום שתיצור ההתנהלות האמריקאית תחת טראמפ. משמעות ההצהרות של טראמפ, היא לצמצם את מרחבי ההשפעה שארה"ב נכחה בהם בשבעים השנים האחרונות (והתודעה היא שתחת אובמה, נוכחות זו הצטמצמה ממילא). כך שהיכן שארה"ב תיסוג, או תהיה פחות נוכחת, לשם יכנסו יריבותיה. נסיגה מהסכמי הסחר, כגון ה-TPP, תפתח דלת לחדירה סינית וגם רוסית לאמריקה הלטינית ובעיקר להרחבת ההתפשטות הסינית בדרום מזרח אסיה. דיווחי חדשות כבר מספרים על ניסיונות להפיח חיים ביוזמה הסינית להשגת הסכם כלכלי אזורי, אותו-RCEP, כתגובה לקריסת ה-TPP. במקביל, תהליכים שכבר מתרחשים בדרום מזרח אסיה, יואצו. בעיקר מרוץ חימוש שעשוי להגביר את חוסר היציבות, סביב מספר סכסוכים נפיצים, להלן מספר דוגמאות בולטות:

מדיניות שרשרת הפנינים הסינית – תחריף את המתח מול אינדונזיה, הפיליפינים, תאילנד, ווייטנאם. מטרת המהלך הסיני היא לא רק להכריז על האזור כשטח כלכלי סיני ולרכוש נמלי ים שמגיעים עד אפריקה, אלא לצמצם את מרחב ההשפעה האמריקאי באזור.

המחלוקת עם יפן על איי סנקוקו/דייאוו – אותו רציונל למרחב היותר צפוני.

מתיחות מול הודו – הודו ערה לעלייה הסינית ומגיבה בהתעצמות משל עצמה. פרויקט תשתית ענק סיני פקיסטני, העובר בקשמיר, בניסיון סיני להגיע למי האוקיינוס ההודי, מגביר את המתח.

נועזות ואגרסיביות צפון קוריאנית – אולי אחת ההשפעות הכי מסוכנות שעשויה להתפתח כתוצאה מוואקום אמריקאי – התפשטות ודחיפה סינית באזור עשויה לשדר לצפון קוריאה שיש בוס חדש באזור וכללים חדשים. המתח באזור כבר עלה כעת, נוכח הודעות על ניסויי טילים בליסטיים, עליהם הכריזה צפון קוריאה.

בשל המתיחות האזורית סביב מחלוקות אלו, מדינות באזור ישאלו עצמן (וכנראה כבר שואלות) "האם ארה"ב בת ברית אמינה שתגבה אותי". זניחת התפקיד המסורתי של ארה"ב כמאזן האזורי החיצוני, תגביר את המתח וחוסר היציבות האזורית.

בפרק הבא והאחרון לסדרה זו (חלק ז') ננסה לראות בתמצית כיצד דינמיקה זו של מדיניות החוץ הטרמפיאנית עשויה להקרין גם על אזורים גלובליים אחרים.