בשבוע שעבר דנה, שוב, ועדת הכנסת למאבק בסמים ואלכוהול ברפורמה הנמרחת של משרד הפנים למה שהכתיר השר ארדן כ"אי-הפללה באחריות". הרפורמה היא למעשה קבלת המלצות הועדה שהקים ארדן לבחינת מדיניות הפללת משתמשי מריחואנה. אבל עוד קודם לוועדה ולרפורמה, חטף ארדן גול עצמי מאנשי משרדו, כשבאקט אחרון של קיום עצמאי הניחה הרשות למלחמה בסמים פצצה פוליטית על שולחן השר, והמליצה על אימוץ המודל הפורטוגלי, זאת לאחר שנים של התנגדות. התוצאה הייתה דימוי כאילו ישראל, ברפורמה המדוברת, מאמצת את המודל הפורטוגלי, מה שרחוק שנות אור מלהיות אמת. מה שמוצג כרפורמה, לא במפתיע, הוא סוג של ישראבלוף.

הרפורמה היא לא באמת רפורמה אלא רק שינוי קוסמטי למציאות שמתקיימת ממילא שנים בפועל בישראל. מעשית, כפי שלפחות הוצג בדיוני הוועדה ובהצעת החוק שעברה במרץ בקריאה ראשונה, עדיין יישאר מרכיב פליל לעצם השימוש במריחואנה. בפוסט אציג תחילה מדוע הטענות עליהן נסמכו השר ארדן והמשרד לביטחון פנים בהתנגדות לאי-הפללה אמתית לא באמת רלוונטיות, ואח"כ אנסה להסביר מה הוא הרציונל שמניע את המודל של ההצעה הנוכחית. נתחיל בטענות.

לא שימוש בקרב בני נוער ולא נהיגה תחת השפעה אינם רלוונטיים לאי-הפללה

בדיון התקשורתי במאבק סביב הנושא אוזכרו שתי דאגות עיקריות כעומדות בבסיס הסתייגות השר משינוי המדיניות. האחת, חשש מעלייה בשימוש במריחואנה בקרב בני נוער, עקב שינוי הנורמה המשפטית. השר ארדן מודאג, ובצדק יש לומר, ששינוי הגישה ליחס מקל ישדר לבני נוער כי לגיטימי להשתמש במריחואנה. הדאגה השנייה שלו, היא חשש מהשפעת השינוי החוקי על בעיית הנהיגה תחת שימוש. אי אפשר לבטל את הדאגות הללו כי לאחר יד. לשתי הטענות משקל רב, אבל דווקא מעבר למדיניות של אי הפללה לא אמור להשפיע עליהן. אנסה להסביר מדוע.

ראשית, החשש מהשפעה על בני נוער לא עומד במבחן המציאות בשני היבטים. תחילה, בני נוער נגישים למריחואנה גם במצב החוקי כיום וגרוע מכך, הנזק ההיקפי הלווה כיום להכללתם בהליך פלילי רב מהתועלת. בנוסף, המחקר בנושא באירופה ובארה"ב, מעיד שהחמרה או הקלה של הסטטוס החוקי של מריחואנה לא משפיע על רמות שימוש בקרב בני נוער, או בכלל  זה על האוכלוסייה ככלל. עלייה בשימוש, אם מתרחשת, מיוחסת לרוב ובעיקר למסחור אגרסיבי של מריחואנה במערכת רגולטורית רופפת. לכן היות וההמלצה מדברת על הסדרת השימוש במריחואנה ולא הסדרת ההיצע ובטח לא על יצירת שוק מסחרי, ההשפעה על רמות השימוש אמורה להיות זניחה, אם בכלל.

באשר לסיבה השנייה שמטרידה את ארדן – נהיגה תחת השפעה. גם סוגיה זו לא אמורה להיות שונה תחת מדיניות של אי-הפללה. במצב החוקי כיום ישנם כעשרים ושמונה אלף צרכני קנאביס רפואי חוקי. חלקם הגדול, או כולם אני מניח, נוהגים כיום ברכב כאשר אין למחוקק ולגופי אכיפת החוק כללים ומדדים פיזיולוגיים ברורים המעידים על מה מוגדרת נהיגה תחת השפעה. ישראל היא לא היחידה שמתחבטת בנושא. בארה"ב ישנם ניסיונות שונים לעצב נורמות וכללים המגדירים מה היא נהיגה תחת השפעת קנאביס והגדרות אלו משתנות ממדינה למדינה. כדי להתמודד עם הבעיה, ישראל יכולה לאמץ למשל מדיניות קיצונית של אפס-סובלנות לנוכחות של THC בדם. במצב כזה ימשיכו משתמשים בקנאביס להיות חשופים לסנקציות דיני התעבורה, בדומה לאלכוהול. מנגד, ישראל יכולה להיות גם חכמה יותר, ולהצטרף לגל המחקרים בנושא, בניסיון לפיתוח מכשירי "ינשוף מריחואנה" ובניסיון למדוד להעריך, מה הם רמות הננומטר של THC בדם, שחריגה מהן תחשב לעבירה. על ידי כניסה לתחום, ישראל יכולה להרוויח פעמיים. פעם אחת על ידי יצירת תועלת לציבור באמצעות קידום מודל פרגמטי ומאוזן יותר, שגם יחזק את תדמיתה כמובילה עולמית במחקר בנושא ופעם שנייה, על ידי מיצוב עולמי שלה כפורצת דרך טכנולוגית בתחום והמשך חיזוק אומת הסטרט-אפ.

אז מה כן מציק לשר ארדן?

כפי שציינתי, שתי העילות שציין ארדן לא אמורות להיות מושפעות ממעבר למדיניות של אי הפללה. זאת כמובן בהנחה ומדינת ישראל תמנע מסחור של תעשיית הקנאביס ותמשיך לפקח על צד ההיצע. אלו לא סיבות ממשיות להתנגדות למעבר למדיניות אי-הפללה. את הסיבה הממשית להתנגדות ארדן למעבר לאי-הפללה ממשית, אני מוצוא בתשובה לקונית שנתנה המשטרה לכתבה ששודרה בדצמבר 2016 ב בערוץ עשר:

"אנו דוחים בכל תוקף את הטענה המופרכת מיסודה על ביצוע מעצרים לצורך "תמונה סטטיסטית". המשטרה ממקדת את האכיפה בכל הקשור לנגע הסמים בעיקר בנושא הסחר, ובאחראים לייבוא גידול והפצה ומטבע הדברים חקירת צרכני סמים מהווה שלב חיוני בשרשרת הראיות והגעה לחקר האמת, בתיקים שעניינם עבירות סחר בסמים".

התגובה חושפת את הרציונל המודיעיני העומד בבסיס מדיניות ההפללה הנוכחית וגם בבסיס ה"רפורמה" שאיננה באמת רפורמה. שימוש בסמים, בכל סם, הוא מה שמוגדר "פשע חשיפה". כלומר אירוע פשיעה שאין בו מתלוננים והמשטרה צריכה לחקור בעצמה ולחשוף את עצם קיומו. עכשיו, צודקת המשטרה בתגובתה לגבי מה שבאמת מעניין אותה בתחום עבירות הסמים, עבירות סחר כבדות, האישוש לכך הוא שאלו כמעט באופן מוחלט העבירות היחידות שמתקדמות משלב פתיחת התיק למשפט בפועל. אולם בניגוד לעבירות השימוש הרגילות של המשתמש האקראי הקטן, עבירות סחר והפצה מוגנות על ידי מערכות פשע מאורגן שיודעות למדר עצמן היטב מגופי האכיפה. עבירות סחר מצריכות עבודה מודיעינית עמוקה וממושכת, המתרחשת באופן קבוע על ידי המשטרה.

כאן מתחילה הצורך בהפללה. כדי להתקדם במעלה שרשרת המזון המודיעיני וכדי להגיע לסוחרים הגדולים באמת אותם רוצה לתפוס המשטרה, היא צריכה "לנער את העץ" על ידי מעצר משתמשים קטנים שעשויים למסור מידע ממנו ייוצרו קצות חוט שיוביל למעצר בכירים. הבעיה העיקרית בשיטה זו, היא הנזק ההיקפי שהיא יוצרת לעבודת המשטרה, למערכת המשפט ובעיקר לאזרח הפשוט. רוב תיקי הסמים שנפתחים הם אכן של משתמשים קטנים, והם תוצר של הצורך "לנער את העץ". מעצר של משתמש אקראי מטיל עליו יותר אימה מאשר מעצר אקראי של עבריין מנוסה. דווקא העבריינים בכירים בשרשרת יוכלו להתמודד עם אימת התיק פלילי, מאחר שאו שצברו כבר כמה כאלו, או מפני קוד השתיקה הארגוני מרתיע אותם יותר מהמשטרה. סיבה נוספת חשובה יותר "לחסינות" שלהם ללחץ המשטרה, היא העובדה שיש להם יותר במה לסחור מול המשטרה, והכוונה כמובן היא למידע. לסוחרים זוטרים ובוודאי למשתמשי קצה אקראיים, יש פחות מידע רלוונטי לסחור עמו אל מול המשטרה. אז מדוע לא להפסיק עם המעצרים הללו? כי המשטרה צריכה אותם "לנער את העץ" ומאחר והם כבר נעצרו ומאחר והנתונים טובים לסטטיסטיקה של המשטרה, מצעד האיוולת נמשך.

לא אי-הפללה באחריות אלא לכל היותר "אי-ענישה"

הרציונל הזה מסביר מדוע הרפורמה של ארדן איננה רפורמת אי-הפללה. לכל היותר מדובר במודל של אי-הענשה (Depenalization) ולא אי-הפללה (Decriminalization). למשטרה, גם במקרה הקל ביותר ישנה עדיין, בסופו של תהליך, אפשרות להגיע להליך פלילי. נכון, לכאורה יש פעם ראשונה, שנייה, שלישית ובלה-בלה, אבל אם המשטרה רוצה היא תיצור לעצמה את הפעמים הללו. במודל המוצע "ברפורמה" עדיין המשתמש שנתפס בפעם הראשונה והשנייה צריך להודות באשמה ולשאת בסיכון של הפללה עצמית ותלוי ברצון הטוב של השוטר להמיר את העבירה לקנס ולא להליך פליל. בקיצור, ישראבלוף.

אל מול "הרפורמה" הזו, אם מסתכלים על המודל הפורטוגלי אפשר לראות כמה אנחנו רחוקים ממנו. הדבר עצוב במיוחד, כי דווקא המודל הפורטוגלי הוא הפתרון האידאלי לאיזון בין צרכי המשטרה ולצורך להפסיק עם מרדף מטופש אחרי אלפי משתמשים פרטיים. הדגש במודל הפורטוגלי איננו על "החופש להחזיק עד 25 גרם מריחואנה לשימוש עצמי" אלא על רעיון ועדות השימוע. וועדות אלו מאפשרות למשטרה ברירת הפללה, או אי-הפללה, על ידי בחינת "מעצר המשתמש" בקונטקסט ההתרחשות. כך למשל, אדם שנתפס עם 10 ג'וינטים במשקל כולל של 10 גרם, לא רחוק משטח בית ספר, יועבר לערוץ הפלילי וסביר שיפתחו נגדו הליכים חמורים, בעוד  לאדם שבביתו נמצאו 30 גרם תפזורת מריחואנה בשקית, יוותרו על ההליכים. במודל המוצע כיום את התפקיד הזה, במקרה הטוב, ייקח על עצמו השוטר בשטח באופן עצמאי וללא יכולת לשקול מרכיבים אחרים, סוציאליים ומשפטיים רחבים יותר. או בקיצור, המצב נשאר כפי שהיה עם הרבה קוסמטיקה מסביב.

חוכמת רעיון ועדות השימוע במודל הפורטוגלי הוא בגמישות שהן מעניקות למשטרה בשימור צרכים מודיעיניים, זאת מבלי להעמיס על מערכת המשפט. יתרון נוסף חשוב הוא בקישור שיוצרות הוועדות למערכות בריאות ורווחה. בביקור מקצועי שערכתי בוועדת השימוע של ליסבון ב-2013, הדגיש בפני מנהל הועדה האזורית של ליסבון את חשיבות עיגון המעבר לאי-הפללה בתשתית איתנה של מערכת רווחה תומכת. כך, גם במקרים בהם הועדה לא מוצאת הבט פלילי, אך כן מוצאת אצל המשתמש בעיות חברתיות, או רפואיות,  היא יכולה להמליץ ואף לחייב הפניה למערכות הרווחה והבריאות הנדרשות. אימוץ המודל לא חייב להיות צעד הכחרי בדרך ללגליזציה מלאה בסגנון אמריקאי, אך הוא בהחלט עשוי להתאים את המדיניות למציאות בשטח בישראל ובעולם. העדר המחשבה על וועדות שימוע "ברפורמה" והשארת ברירת קנס בידי המשטרה, מראה שאנחנו עוד רחוקים מרחק רב מלהיות פורטוגל או מאי-הפללה באחריות.