הפריימריז בארה"ב מגיעים לישורת אחרונה בקרב על המועמדות לנשיאות בשתי המפלגות. פריימריז שהיו רוויים בהצהרות והתבטאויות מסעירות. על הרקע הזה אי אפשר שלא לתהות, כמה רחוקים הימים בהם הצהרה של מועמד לנשיאות כי "עישן אך לא לקח לריאות" נחשבה לדרמטית. שניים וחצי עשורים חלפו ומריחואנה הפכה לסוגיית מיינסטרים בדיון הפוליטי בארה"ב. אומנם ישנה תנודה מסוימת בסקרי תמיכה בלגליזציה בקרב הציבור האמריקאי, אך הבחירות הקרובות לנשיאות ולבתי הנבחרים, יהוו סמן לעתיד המגמה שהתפתחה סביב הנושא בימי אובמה.

עבור תומכי הלגליזציה הבחירות הקרובות הן מערכה להכרעת התהליך במדינות מפתח נוספות ולכן העלאת הנושא בפני המועמדים, היא לא אחת ניסיון להטות את הכף פוליטית באותן מדינות. בפוסט הזה אנסה לסקור את העמדות השונות של המועמדים השונים בשתי המפלגות ואת משמעותן הפוליטית והכללית לתהליך "הלגליזציה" של מריחואנה בארה"ב (הערה – מועמדים שנשרו הושארו מחוץ לסקירה, הארוכה גם כך…).

המפלגה הדמוקרטית – קל לדבר, קשה לעשות.

במפלגה הדמוקרטית החיים קצת יותר נוחים בכל הקשור למריחואנה (מה גם שיש בה פחות מועמדים). הבחירה להפוך את שאלת היחס למריחואנה לסוגיה מרכזית, היא מהלך טבעי והגיוני פוליטית במפלגה הדמוקרטית. הנושא חותך שלל נושאים אחרים בלב האג'נדה הדמוקרטית-ליברלית ונקשר לשאלות של קידום שוויון בארה"ב, לרפורמה בבריאות, רפורמה במערכת המשפט ולשאלת הענישה המחמירה. כל אלו מדברים ישירות לקהלים אליהם מכוונים המועמדים הדמוקרטים: צעירים, קהילות השחורים והלטינים והמעמד הבינוני הנמוך. כך שעבור המועמדים הדמוקרטים אין הפסד פוטנציאלי ממשי, נוכח הדיון סביב הנושא, המאפשר להדגיש אג'נדות ליברליות נוספות. השאלה האמתית היא, עד כמה ירחיק כל מועמד בדחיפת הנושא הרחק מהמרכז המקובל של תומכי המפלגה, שפחות פרוגרסיבי ופחות להוט אחר יוזמות מרחיקות לכת בנושא מאשר מצטייר.

כאשר בוחנים את המצב בין המועמדים, לא פלא שאת ההובלה בנושא נטל בארי סנדרס, שמיצב עצמו כסמן השמאלי בנושא. כחלק מהקו האולטרה פרוגרסיבי שלו, סנדרס הציג לאחרונה הצעת חוק שתאפשר למדינות בארה"ב לקבוע את מדיניותן ביחס למריחואנה ללא חשש מהחוק הפדרלי, באמצעות אמצעים לישוב סתירות, כמו למשל המגבלות הקיימות על פעילות בנקאית בתחום. ההצעה היא עליית מדרגה מהצהרות קודמות, בהן תמך בנושאים כגון האמפ תעשייתי, אי-הפללה ומריחואנה רפואית. סנדרס לא אמר זאת במפורש, אך נכון להיום הוא המועמד שהכי קרוב בנכונות לקבל לגליזציה והסדרה של מריחואנה ברמה הפדרלית. סנדרס אומנם הודיע כי יתמוך בזכות המדינות לבחור לבצע לגליזציה, עמדה שדי רווחת גם בחלקים בימין הרפובליקאי, המתעב את ריכוזיות הממשל הפדרלי, אבל סנדרס לא אמר כי יתמוך בלגליזציה מלאה, שהיא ההכרזה שאקטיביסטים של לגליזציה באמת היו רוצים לשמוע ממנו.

פרט לכך ניתן לומר שביחס למריחואנה במפלגה הדמוקרטית דיבורים לחוד ומעשים לחוד. להצעת החוק של סנדרס אין סיכוי רב להתממש, אבל היא מאפשרת לסנדרס למצב עצמו כמוביל הקו הליברלי פרוגרסיבי בנושא ולקרוץ כך לקהל הבסיס שלו – צעירים והקצה השמאלי-ליברלי של הבוחרים. פרט לכך, ההצעה של סנדרס היא די אירונית כאג'נדת שמאל. שכן ההתמקדות שלה בהתרת מגבלות עסקיות, מעניקה יתרונות בנושא בעיקר למשקיעים ויזמים עסקיים, או בקיצור, ההצעה שמה דגש על האינטרסים המסחריים של תעשיית הקנאביס ולא האינטרסים של הציבור.

בתגובה להובלה בנושא מצד סנדרס, הגיבה קלינטון באופן שהוא אומנם פחות מרחיק לכת מסנדרס, אך בהחלט מרחיק לכת בהשוואה לעמדותיה בעבר. עם זאת, בניגוד לסנדרס, קלינטון נותרה במרחב נוח ופחות שנוי במחלוקת ומדגישה את שאלת המריחואנה הרפואית. היא הצהירה שהיא תומכת בשימוש רפואי ובעד שינוי המעמד של קנאביס מקטגוריה 1 לקטגוריה 2, כך שיתאפשר מחקר בתועלות המדעיות-רפואיות של הצמח. עמדה זו היא התקדמות מההתחמקות שלה לדון בנושא בעימות של אמצע אוקטובר ושינוי ביחס לאמירות קודמות מעורפלות, בדבר כך שהנושא הוא "מעבדה של הדמוקרטיה" שיש לבחון את התפתחותה (אפילו באמירה הזו לפיד לא מקורי, רחמנא). עמדות אלו הן לבטח שינוי משמעותי לעומת עמדתה בקמפיין הנשיאות של 2008, בו התנגדה לאי-הפללה.

בדומה לשני המועמדים הבכירים, גם מעומד השוליים הדמוקרטי מארטין אומאלי, דחף את הנושא קדימה בניסיון למצב עצמו מול בוחרים פרוגרסיביים וצעירים. לפי הצהרותיו, אומאלי מסתייג כרגע מלגליזציה, אבל התחייב בהופעות מול בוחרים, בכלל זה פעילי לגליזציה בקולורדו ומדינות אחרות, לפעול אם יבחר, לשינוי מעמד המריחואנה בפקודת הסמים האמריקאית. ההצהרה הזו היא התקדמות ביחס להבטחה קודמת שלו, בה התחייב "רק" לקידום מדיניות של אי-הפללה.

בסיכום ביניים נאמר, שהמכנה המשותף לכלל המועמדים הדמוקרטים הוא אוויר חם. כמו בכל קמפיין פוליטי, קל לייצר הבטחות והמתמודדים הדמוקרטים נמנעים מדיון ממשי בקשיים הפוליטיים שבקיום הבטחות אלו. אבל שוב, במפלגה בה הנושא מאפשר לקרוץ באמצעותו לקהלים מרכזיים ולקדם דיון באג'נדות אחרות חשובות יותר, דיבורים והבטחות הם לחם חוק. המציאות בעתיד היא עניין אחר.

מריחואנה והמפלגה הרפובליקנית – מרוב מועמדים לא רואים לגליזציה

אם במפלגה הדמוקרטית הנושא הוא נושא נוח פוליטית, הרי שבמפלגה הרפובליקנית הוא עוד סמן לתוהו ובוהו המתחולל במפלגה, שכן גם בקרב רפובליקנים חל שינוי מסוים ומריחואנה הופכת מקבילה לדיון בשאלת נישואים חד מיניים. בהתאם לכך גם מתחלקות העמדות בין המועמדים הרפובליקנים, שבדומה משהו לדמוקרטים, מתחמקים ברובם מדיון במדיניות הפדרלית הרצויה ביחס למריחואנה. במקום זאת הם מסיטים את הדיון לשאלת מאזן העצמה בין הרשות הפדרלית והמדינות והדבר מקבל גם ביטויים מעשיים. למשל, בעזרת 49 חברי קונגרס רפובליקנים עברה ביוני 2014 הצעת חוק שהגבילה את כוח ה-DEA, בכל הנוגע לתעשיית הקנאביס הרפואי במדינות שהתירו זאת חוקית. מה מיוחד בתמיכה זאת? ובכן בניגוד לעבר בו התנגדו ליוזמה, תמיכת הרפובליקנים היא שאפשרה הפעם את מעבר החוק לאחר מספר ניסיונות כושלים מאז 2003. יוזמה זו מסמלת לכן את המגמה החזקה במפלגה, חזרה לשורשים האנטי-פדרליים, דבר שיוצר פרדוקס כשזה מגיע למריחואנה. נסביר:

אם התמיכה הזו מייצגת את האגף הליברטני האנטי-פדרלי במפלגה, המיוצג על ידי מספר מועמדים א-שגרתיים, הרי שבאגף השמרני-מרכזי של המפלגה מרבית המועמדים נותרו מסויגים ועוינים ליוזמות העצמאיות של מדינות הברית. דומה שהתנגדות זו שוב מציבה אותם בצד הלא נכון של המגמה החברתית בארה"ב, הרואה במריחואנה חוקית חלק מזכותן העצמאית של המדינות. לכן דווקא עמעום זה מצד מועמדים רפובליקנים, בסוגיה שהיא בלב הפוליטיקה הרפובליקנית, היינו עצמאות המדינות וצמצום הכוח הפדרלי, דווקא שם הופכים הרפובליקנים עורם ומאבדים באופן פרדוקסלי את יכולת ההובלה ובעצם מאבדים הון פוליטי חשוב.

ניקח למשל מועמד רפובליקני כמו מושל ניו-ג'רסי. כריס קריסטי הצהיר שאם יבחר, ינקוט ביד קשה נגד היוזמות העצמאיות של המדינות. כשהוא מתבטא כך, הוא נשמע לבוחרים (כולל רפובליקנים צעירים) אנכרוניסטי למציאות האמריקאית. אבל זה לא רק כריסטי: בעמדתו תומכים מועמדים כקארלי פיורינה ומרקו רוביו, שאומנם הביע נכונות להכיר בזכות המדינות לעמדה משלהן, אבל גם אמר שזה לא ימנע ממנו "להיכנס" בהן על הפרת החוק הפדרלי. שזו דרך עקומה לומר "אני לא מכיר בזכותכן" או בקיצור, למדינות זכות להביע עמדה בנושא? בסדר. ליצור שינוי בפועל? לא. מה רע בכך פוליטית? שהבלבול והעמעום בהצהרות המועמדים במציאות האמריקאית הנוכחית בנושא, מקשה על יצירת עמדות ברורות עמן הבוחרים יכולים להזדהות.

המסרים המעורפלים הללו מאפיינים מועמדים רפובליקנים אחרים, כגון ג'ב בוש וריק סאנטרום, המדברים על הכרה בזכות המדינות, אך טוענים מנגד כי החקיקה שהעבירו אינה מספיק טובה ולכן הם מתנגדים לה. שוב, עמדה המבלבלת את הבוחר. הקו הזה מבטא את הניסיון של המועמדים להישאר מצד אחד במגרש השמרני ומנגד, להזדהות עם הרוח הכללית אשר גורסת שהמדיניות הנוקשה כשלה. מבלבל אמרנו? הנה למשל שוב כריסטי, המצהיר "שיכנס" במדינות שאפשרו הקלה במדיניות, אבל גם אומר מנגד "שהמלחמה בסמים כשלה". מה הפתרון שלו? איזון המצב הקיים  עם מתן דגש רב יותר למניעה ושיקום מאשר למעצר. זה קו שגם פיורינה תומכת בו, אבל לא ממש רלוונטי לשאלת מדיניות המריחואנה אלא לדווקא לסמים אחרים ככלל. אגב פיורינה, היא עצמה מעבר להתנגדות ללגליזציה, כן תומכת במדיניות של אי-הפללה וקידום בקנאביס רפואי, אבל טוענת שהרגולציה בנושא לקויה. יחד עם זאת, היא עצמה סרבה לעשות שימוש בקנאביס רפואי כשחלתה בסרטן, למרות שהרופא שלה המליץ לה.

אז מי עוד מבלבל ומערפל בקרב הרפובליקנים? בן קארסון למשל, שמצהיר כי הוא מתנגד ליוזמות עצמאיות של המדינות וכי יפעל נגדן, אך מכיר מנגד בתועלת של מריחואנה רפואית ובצורך לנצל אותה, אך לא מפרט כיצד. באותה נשימה קארסון גם מצהיר, כי ירחיב את המלחמה בסמים אם יבחר ולא מחריג מכך את המאבק במריחואנה.

ואיך אפשר לדבר על המפלגה הרפובליקנית בלי לדבר על הליצן התורן שלה- דונלד טראמפ. שלפי סקרים מצטייר גם כמועמד המוביל (משהו שאני חולק עליו, אבל לא ידון כאן). ביחס למריחואנה טראמפ באמת עשה היפוך של 180 מעלות. לפני 25 שנה כטייקון פופולרי נוצץ ופרובוקטיבי, טראמפ תמך במוצהר בלגליזציה. לא, לא לגליזציה של מריחואנה, אלא של כל הסמים כדרך לנצח במלחמה בסמים. אבל אין פליאה על כך. זה טיעון טיפוסי נפוץ בקרב קפיטליסטים לבנים ימניים מהמעמד הגבוהה בארה"ב. אבל בקמפיין הנוכחי טראמפ כבר מתנגד ללגליזציה של מריחואנה ובאותה נשימה מכיר בזכות המדינות ליוזמות משלהן.

לסיכום הדיון במפלגה הרפובליקנית, נחזור רגע לאגף הליברטני שלה ולשאלת זכות המדינות לקבוע מדיניות עצמאית. כאמור, שאלה זו זוהתה מסורתית כאג'נדה רפובליקנית מובהקת. לכן מועמדים מסוימים כראנד פול, מאמצים את המריחואנה כאג'נדה ליברטנית ודרכה מנגחים מועמדים רפובליקנים אחרים בנושא. פול, בדומה לסנדרס הדמוקרטי, מקדם הצעת חוק (חסרת סיכויים גבוהים אף היא) שתאפשר למדינות לקבוע מדיניות ולקדם מחקר בקנאביס, אבל ממקד את ההצעה למריחואנה רפואית. לעמדה הזו של פול יש יתרון פוליטי מסוים. שכן היא מאפשרת לו לחדד עמדות מול יריבים במפלגה (כגון ג'ב בוש שמתנגד למריחואנה רפואית) וכך לחשוף אותם ללחץ ציבורי בסוגיה בה הם מעדיפים להישאר מעורפלים.

עמדה חריגה זו של פול ביחס למריחואנה, מאפשרת לו כאמור בידול משאר המועמדים במחנה הרפובליקני ומהווה למעשה, בדומה לסנדרס אצל הדמוקרטים, פנייה לדור הצעיר יותר של רפובליקנים בעיקר אלו מהקוטב הליברטני, אך גם למיעוטים שאינם מזוהים לרוב עם המפלגה, כמו שחורים. כך שלא הכול אנטי-מריחואנה אצל הרפובליקנים ועמדה דומה בנושא ביטא גם טד קרוז, שבתחילה ניגח את ממשל אובמה על כך שאינו אוכף את החוק הפדרלי כנגד קולורדו וושינגטון, אך כאמור כבר הספיק לשנות כיוון ולתמוך בזכות המדינות לקבוע מדיניות מריחואנה עצמאית.

בתמצית, מאחר וקצרה היריעה מכדי לסקור את שלל העמדות של המועמדים הזניחים יותר או פחות במירוץ הרפובליקני, הפורשים והמובילים, אפשר לסכם ולציין שהם נעים על טווח העמדות הבאות:

1. מתנגדים לשינוי כלשהו – מעומדים המבטלים או ממעיטים בערך הרפואי ויאכפו בפועל את החוק הפדרלי על המדינות – כריסטי, מרקו רוביו, ג'ב בוש ריק סנטרום, בן קרסון (קרסון מעט חריג פה, בגלל הנכונות להכרה במריחואנה רפואית).
2. מתנגדים ליוזמות גליזציה במדינות, אך יתירו בפועל למדינות לקדם יוזמות עצמאיות. במקביל, מתנגדים או מעורפלים בעמדתם ביחס להקלה בנושא מריחואנה רפואית וקידום מדיניות אי-הפללה פדרלית – גורג' פאטקי, גים גילמור וקארלי פיורינה.
3. תומכים בעמדת המדינות העצמאית ליוזמה אך לא יסדירו את הסתירה מול החוק הפדרלי. יחד עם זאת מכירים במריחואנה רפואית ויאפשרו לה להתקיים ללא הסדרה פדרלית (המצב הקיים) – דונלד טראמפ, לינדסי גראהם, מייק האקבי, גון קאשיצ'
4. "עמדת המתירנים" מכירים בזכות המדינות, ינסו לאזן מעשית וחוקתית את הפער מול החוק הפדרלי, בעיקר דרך אי-הפללה, שינוי חקיקה לאיזון הפער הפדרלי-מדינתי והסדרת השוק הרפואי – ראנד פול.

סיכום – מה אומרים הפריימריז על עתיד הלגליזציה בארה"ב וכמה הם חשובים לנושא? 

מריחואנה תמשיך להוות עניין גם לאחר הפריימריז המפלגתיים. במדינות שונות בארה"ב עומדות על הפרק יוזמות מריחואנה שונות, בין לרגולציה מסחרית או אחרת. הנקודה החשובה היא שמדובר במספר מדינות מפתח כמו קליפורניה ומיין, או מדינות שכבר ביצעו שינוי מדיניות כמו קולורדו. אלו מדינות עשירות באלקטורים ואין להן בהכרח זהות מפלגתית מובהקת. במדינות הללו דפוס ההצבעה עשוי לנוע לשני הכיוונים ולכן המועמדים יצטרכו לכוון לעבר דעת הקהל בהן ולהתאים את המסרים בהתאם. אומנם מריחואנה איננה הנושא היחיד או העיקרי במירוץ, אך הסוגיה הפכה עתה לנושא פוליטי מרכזי, בעיקר בשל האופן בו היא חוצה שלל נושאים אחרים, החל משאלת הסמכות הפדרלית-מדינתית, דרך רפורמה משפטית וכלה במדיניות חקלאית בריאות ועוד.

אבל גם בהנחה ואחד המועמדים שתומכים בשינוי  יזכה בנשיאות- עד כמה מורכב הסיפור של שינוי החקיקה בנושא בקונגרס? מאוד. נתחיל עם הקונגרס הנוכחי שעדיין חוסם כל ניסיון לשינוי, בעיקר בזכות הדומיננטיות הרפובליקנית. ניקח למשל את המקרה של שינוי המדיניות במחוז קולומביה, בו שוכנת וושינגטון הבירה. המחוז העביר הצעת תושבים כחוק, שאפשר לגליזציה מסחרית של מריחאונה במודל שקצת מזכיר את המודלים בוושינגטון וקולורדו. בתגובה, הקונגרס כמי שממונה על המחוז (הנבדל בכך משאר המדינות באיחוד) העביר החלטת חקיקה שאסרה על המחוז לממן תכניות לרגולציה של קנאביס ובכך החקיקה בלמה את מלוא יישום היזמה במחוז קולומביה. אומנם ההחלטה תקפה ל-2015, אך מאחר והיא מקבלת תוקף מחדש בחוק התקציב שהעביר הקונגרס ל-2016, הרי שהמצב יישאר כמות שהוא בטוח הנראה לעין.

אם הקונגרס היה נמנע מחקיקה בנושא והיה מאפשר למחוז לפתח רגולציה עצמאית של קנאביס, הרי זה כבר היה סמן של מגמת שינוי בבית הנבחרים לקראת שנת הבחירות. שכן יותר משזו רק החלטה על מדיניות מריחואנה, זה מאבק על מאזן הכוח בין הרשות הפדרלית ובין המדינות, או במקרה הזה המחוז, שבחלקו שואף לקבל מעמד מדינתי בפדרציה. פרט לכך, החקיקה הייתה תוצאה של פשרה בין הרפובליקנים והדמוקרטים, פשרה שאפשרה להעביר את חוק התקציב (הרפובליקנים רצו חקיקה מחמירה יותר, כולל ביטול אי-ההפללה במחוז). לכן שוב, חוק תקציב 2016 והמאבקים עליו מסמנים את מגמת הסטגנציה הפוליטית הכללית בארה"ב, אך גם זו שתאפיין את הנושא כנראה גם ביחס למריחואנה.

באופן אירוני, דווקא לסטגנציה הזו היו תוצאות חיוביות משהו בהיבט של תועלת ציבורית. משהו שאולי ניתן לקחת ממנו לקח גם לישראל, לאור הדחיפה החזקה של גורמים כלכליים בנושא הקנאביס המסחרי בארץ. כיצד? הגבלות הקונגרס על מחוז קולומביה, הביאו למצב בו לא יכול להתפתח שוק קנאביס מסחרי כפי שקרה במדינות אחרות בברית. כדי להסדיר את המצב הרשויות פנו להסדיר את הרגולציה, לא באמצעות מיסוי ופיקוח על המסחר, אלא באמצעות מודל של "גדל-ותן" בו אדם יכול לחלק חינם כמויות מוגבלות לאנשים מורשים. מעין גרסה אמריקאית למועדוני הקנאביס הספרדים. מוזר ככל שישמע, יתכן ודווקא תוצאה זו יעילה יותר ונכונה יותר מבחינת ההיבט של בריאות הציבור. שכן היא מאפשרת רגולציה וחוקיות של שימוש, אבל בו זמנית מונעת צמיחת תעשייה מסחרית עם כל ההשלכות השליליות הנלוות לכך.

דוגמה זו של המתרחש במחוז קולומביה היא סמל למצב המדיניות בנושא בארה"ב. לצד זאת, שלל יוזמות אחרות שעומדות על הפרק בארה"ב ימשיכו לרחף מעל הפריימריז ומעל הבחירות לנשיאות ולאתגר את המועמדים. במציאות הנוכחית בארה"ב ידרשו הצדדים להבהיר יותר ויותר את עמדותיהם, בעיקר ככל שפעילים ואקטיביסטים במדינות השונות יאתגרו אותם על רקע דעת הקהל והמירוץ המתחמם לנשיאות. מי יהיו המועמדים מכל מפלגה, מה תהיה עמדתם בנושא ובאיזו מידה מריחואנה והמדיניות סביבה תהווה משקל בבחירות? נעקוב ונראה.