נפתח בגילוי נאות 1# : בבחירות האחרונות הצבעתי מר"צ, בדיוק כמו בבחירות קודמות. ברגע שתסיימו לירוק בסלידה על מסך המחשב, נוכח הגילוי המזעזע שהבלוג נכתב על ידי "סמלאני" אפשר לשאול מדוע זה רלוונטי? זה רלוונטי כי הפוסט הנוכחי יעסוק בהצעת החוק החדשה שהגישה חברת הכנסת זנדברג, לאי הפללה של משתמשי קנאביס.

איך זה רלוונטי להצעה? ובכן הבחירה שלי במר"צ נבעה מכך, שהעבודה הפרלמנטרית של חבריה נתפסה בעיניי לרוב כעניינית ורצינית, אל מול מה שמאפיין לרוב את הכנסת. לכן דווקא על רקע זה התאכזבתי לגלות שההצעה שהוגשה מצטיירת כחפיף פרלמנטרי לא רציני, המדיף מניחוח כבד של פופוליזם לשם קניית קולות מקהל יעד אוהד ממילא.

גילוי נאות 2# : לראשונה נדמה לי שהתלבטתי לגבי פוסט בבלוג. לכאורה הרעיון של הצעת החוק נכון בבסיסו. להבנתי דה-קרמנליזציה (אי הפללה) היא מדיניות שנכון לנוע לעברה. לכן כתיבת פוסט שעשוי לפגוע במאמץ הזה, העמידה אותי בהתלבטות. מנגד, לבלוג אין עמדה אידאולוגית בנושא, למעט הרצון ליצור שיח מבוסס עובדות. לכן דווקא מסיבה זו יש לי טענות כלפי הצעת החוק החדשה, שלטעמי לוקה בנקודות מהותיות. נראה שההצעה נשענת על עמדה אידאולוגית, יותר מאשר על עובדות מוצקות וחוטאת בכך בדיוק באותה דרך שהמתנגדים לשינוי חוטאים בטיעונים אידאולוגיים. הצעה שבנויה בצורה שכזו, עשויה בטווח הארוך ליצור יותר נזק לעצם רעיון שינוי המדיניות בארץ.

אז היכן הבעיות ומדוע אני טוען לחפיפניקיות?

נתחיל בעצם הדו"ח עליו מסתמכת ההצעה. בניגוד לכתוב בדברי ההסבר ולמה שציינה זנדברג בראיונות, לא מדובר בדו"ח רשמי של האו"ם. הלוואי וזה היה נכון. אכן מדובר בדו"ח חשוב, אבל של ארגון עצמאי בלתי תלוי שבראשו עומדים "לשעברים" בפוליטיקה העולמית, ביניהם מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי ענן, אבל אין קשר רשמי בין הועדה והאו"ם, למעט כך שהדו"ח הוגש כאקט סימבולי למזכ"ל הנוכחי. האו"ם עצמו מתנגד להצעות וה-UNODC הגוף המרכזי של האו"ם בנושא, נחשב לכלב השמירה של משטר הפיקוח הנוקשה.

נקודה שניה לביקורת שמהותית יותר: הצעת החוק שהוגשה עיוותה לצרכיה את מסקנות הדו"ח ומתייחסת להפללת קנאביס בלבד, בעוד הדו"ח עצמו מדגיש את הצורך באי הפללה של משתמשים בכלל סוגי הסמים. במה מוטב משתמש הקנאביס "הנורמטיבי" מהמכור המסכן להרואין? האם לראשון מגיע שלא להיעצר ולעשן להנאתו בביתו, בעוד השני רצוי שייענש במעצר ממושך רק על עצם חולשתו האנושית? ההתעלמות מהחלק הזה בדו"ח, שמציעה דה קרמנליזציה של כלל הסמים כדרך לצמצם את הבעיות הנלוות להם, נותנת תחושה שההצעה בחרה בערוץ הקל והפופוליסטי, בכדי למצוא חן בעיני קהל תומכי הלגליזציה שממילא אוהד את הרעיון.

עיוות זה בהצעה ובהלך הרוח של מנסחיה, בולט באופן צורם בדברי ההסבר לחוק (ציטוט):

"כיום לא מתבצעת שום הפרדה בין סוגי הסמים וחומרת השפעתם בפקודת הסמים, כך נוצר המצב בו דין שימוש בסמים מסוג קוקאין או הרואין, זהה לדין השימוש בקנאביס. מצב ההופך אזרחים נורמטיביים לעבריינים בעלי תיק פלילי"

במשפט הזה  חוטאת הצעת החוק לרציונל שמנחה את הדו"ח עליו היא נשענת. כך למשל לשם הדיון, הדו"ח מפרט שאקסטזי הוא פחות מסוכן ופחות חמור בהשפעתו למשתמש ולחברה, מאשר קנאביס (דבר שנתמך במחקרים אחרים). אם כך מדוע שגם אקסטזי לא יכנס להצעת החוק לאי הפללה? הרציונל שמחבר בין חומרת הסם והפללה הוא שגוי מיסודו. הרציונל שצריך להנחות הוא, שכל שימוש בסם אינו מעשה פלילי, שכן המניעים לשימוש אינם נובעים מדחף פלילי, אלא מורכבים ורחבים יותר ונעים החל מחולשות אנושיות, רקע חברתי בעייתי ועד שימוש לפנאי והנאה.

יתרה מכך דווקא בסמים "קשים" יותר כהרואין, היכולת של המכור/משתמש לבחור להימנע מהסם היא בעייתית יותר. אצל משתמשים בעלי התמכרות, או תלות, זו תהיה לרוב תוצאה מרקע של בעיות אישיות, משפחתיות, חברתיות שלוו לרוב בניצול ואלימות בילדות ועוד. לכן דווקא את אלו שזקוקים יותר מכל למערכת רווחה ובריאות תומכת ולא לבתי מאסר, דווקא אותם מציעה ח"כ זנדברג להשאיר קורבנות למערכת ההפללה שכן הם לא "נורמטיביים" כמו משתמשי הקנאביס. בקיצור, ח"כ זנדברג זורקת את האומללים באמת תחת גלגלי אוטובוס הלגליזציה, כדי שהיא וחבריה בת"א יוכלו לעשן ג'וינט בלי פחד. זה צבוע, זה מתחסד וזה פחדני.

עכשיו שאלה נוספת: מה זה בדיוק "אזרח מעשן קנאביס נורמטיבי"? האם המספר שנזרק לחלל האוויר בדבר 275 אלף משתמשי קנאביס, כפי שמצוין בהצעה, הופך את זה למעשה נורמטיבי? בואו נניח שאכן 10% מהאוכלוסייה הבוגרת התנסתה בקנאביס במהלך חייה? עזבו 10% נאמר 25%, האם זה אמר ש10% או 25% עדיין צורכים קנאביס קבוע במהלך שגרת חייהם הנוכחית?

זה בדיוק עיוות העובדות הבעייתי בהצעה. שכן יש הבדל בין "התנסו בעישון" לבין "מעשנים כחלק מאורח החיים" ההבדל הדק בין אלו, הוא שעשוי לרמוז מה הוא עישון נורמטיבי. צריך להודות על האמת: מדינת ישראל היא מדינה שמרנית עם אוכלוסיות שלמות שלא שותפות כלל למנהג. כשבתקשורת מדברים על זה "שכולם מעשנים" הם מדברים מאתנוצנטריזם חברתי שלא מסתכל על כלל חתכי החברה. נניח ונגלה ש-5% צורכים קנאביס על בסיס יומי, או שבועי, האם זה הופך את העישון למנהג נורמטיבי?

בהעדר מערכת נתונים מסודרת, אפשר לזרוק כל מספר ולומר שגם 10%  5% או 15% מהאוכלוסייה צורכת תכופות קנאביס (כל אלו הם אחוזים גבוהים בהרבה מהערכות השימוש היומי הממוצע בEU). באיחוד האירופאי, שם כן יש סקרי אוכלוסייה מפורטים ומדידים לפי מדינות שכבות גיל ותקופות, ההערכה מדברת על 3 מיליון משתמשים יומיים באיחוד כולו. כלומר פחות מאחוז מאוכלוסיית האיחוד שצורכת על בסיס יומי.  המספרים ביחס למשתמשים חודשיים נעים סביב 4-6% תלוי במדינה. באותה מידה, הסתכלות עמוקה על סקרי אוכלוסייה אמינים הייתה חושפת לחברת הכנסת, שאכן לא חל גידול באחוזי הצריכה באוכולוסייה הכללית באותן מדינות שביצעו דה-קרמנלזציה, אבל בחלק של שכבת הגיל הצעירה והבעייתית 15-24 כן חל גידול בחלק מהן.

אני יודע שחלק מכם אומר עכשיו, "נודניק שחרר, זו אחלה הצעה" אבל קשה להתעלם מכך שהשימוש שעושה הצעת החוק בכל נתון שנזרק אקראית, בלי ביסוס רלוונטי לישראל, נועד בעיקר כדי בעיקר ליצור באז פופוליסטי שמטרתו גריפת תמיכה מפלגתית ואישית. על הרקע הזה מקומם עד מאוד, הקטלוג של משתמשים בחומר מסוג אחד כנורמטיביים ואחרים כלא. דומה שהקטלוג הזה בא לענות על הרצון לייצר סטיגמה ציבורית חדשה, שתוך כדי חוטאת בדיוק באותה דרך שחוטאים מי שמכלילים ומתארים את כל משתמשי הסמים הלא חוקיים כעבריינים מסוכנים.

ויש עוד הרבה מה לומר על ההצעה והחפיפניקיות הכה ישראלית שמצטיירת ממנה. כמו למשל עצם כך שהיא ממש לא מתמקדת רק ברעיון של אי הפללה, אלא מנסה להכניס במסווה גם רגולציה של גידול והפצה תחת מסווה של מדרג ענישה, כשהיא לא מציעה במקביל מנגנון פיקוח ובקרה מסודר. ראוי לשאול למשל, כיצד הצעת החוק תמנע זליגה של קנאביס אישי של בגיר לבני נוער? או ניקח לדוגמא את הרעיון בהצעת החוק, שמנסה לחלק רמות שונות של הפצה לפי שווי כספי של עסקאות בהן מעורב המפיץ. כיצד בדיוק יקבע השווי הזה בזמן מסוים, כשאין מערכת מסודרת של הערכת שווי שוק בישראל ? האם ישאלו מדגם אקראי שבועי של סטלנים ברחוב, או שמא ישאירו זאת לשרירות ההחלטה של משטרת ישראל שתקבע מה שווי העסקה? חורים חורים בהעדר נתונים…..

קידום של מדיניות אי הפללה בישראל היא דבר חשוב. אבל היא לא יכולה להיעשות כשליפה מהמותן. בשיחות שערכתי עם אנשים שמעורבים במדיניות הסמים בפורטוגל, הם הדגישו בפני שדה קרמנליזציה לבדה היא צעד שגוי. היא חייבת לבוא כחלק ממכלול צעדים שכולל מגוון היבטים: ראשית לייצר מידע אמין ורחב על בעיית הסמים במדינה, שנית לבנות מערכת בריאות ורווחה תומכת לצעדי החקיקה ושלישית לוודא שכל אלו מסונכרנים על ידי גוף מנהל ענייני. אני חושב שאני לא צריך להרחיב אם אומר שבכל אלו מדינת ישראל כושלת. לכן שליפת חקיקה לבדה, עשויה להיות צעד מסוכן שלכאורה יקדם צעד אחד קדימה, אך בפועל ייקח אותנו שלושה אחורה.

מדיניות של אי הפללה לא צריכה לנבוע מטיעון אידאולוגי, או מספקולציות נתונים. היא צריכה לנבוע מחוכמה של מדיניות מושכלת שבוחנת אמצעים מול מטרות על בסיס נתונים עובדתי. העדר עובדות ונתונים במציאות הישראלית, היא הבעיה המרכזית שניצבת קודם כל כדי לשנות את המדיניות. אם רוצה ח"כ זנדברג באמת לעורר דיון בכלל מדיניות הסמים בישראל, רצוי שתפעל ליצור מציאות מבוססת עובדות.

כיצד? אפשר להתחיל למשל על ידי פעולה שתקדם את השלמת מהלך הצטרפות ישראל לרשת המחקר האירופאית. במאי 2012 חתמה הרשות למלחמה בסמים על הסכם הבנות עם המרכז האירופאי לניטור סמים והתמכרויות כהצהרת כוונות על רצון להצטרף לרשת הנתונים האירופאית. הצעד המבורך כשלעצמו עדיין לא הושלם, לפחות על פי מה שנמסר לי מאנשי המרכז האירופאי בביקורי שם ביולי השנה.

מדוע החשיבות בהצטרפות לרשת המחקר? הצטרפות לרשת תחייב את ישראל לעמוד בסטנדרט איסוף מחקר וניתוח נתונים ברמה גבוהה בהרבה מזה שכמעט ולא קיים כיום. פרט לכך, מחקר בסטנדרט שכזה ברמה הלאומית דורש זמן משאבים ומקצועיות, שתחייב התייחסות ממשלתית רצינית יותר מהקיים כיום. אך חשוב מכל, אם תיושם רשת שכזו היא תייצר בסיס נתונים עובדתי, ממנו ניתן יהיה להתחיל לייצר דיון ציבורי נכון. כאן גם טמונה הבעיה, שכן דומה שהדבר האחרון שמעניין את בכירי הרשות למלחמה בסמים הוא עובדות. את זה ראוי שתשים ח"כ זנדברג על כוונת הפעילות הפרלמנטרית שלה ולא תלך בעקבותם.