אוגוסט התחיל. הכנסת יצאה לפגרת הקיץ ועונת המלפפונים החלה. בסיום מושב סוער יוצאים החכי"ם לחופשה והממשלה מקבלת קצת אוויר לנשימה. אך למרות עונת המלפפונים, שאלת המו"מ שזה עתה נפתח (מחדש) עם הפלסטינים נותרה עומדת בעינה וסביר שתהיה לה השפעה מהותית כשהטמפרטורות, אלו שבמד-חום לפחות, יחזרו לרף השפיות.

כאשר הודיעו על החזרה למו"מ לא הופתעתי ולא התפלאתי. בפוסט ממרץ השנה הערכתי שזו הכוונה בביקור אובמה ושזה מה שסביר שיקרה, כשתהיתי מה הייתה מטרת הביקור. אז אחרי שטפחתי לעצמי על השכם וקצת השתחצנתי, אני רוצה לחזור רגע לשאלה שסגרה את הפוסט ההוא ושלא נגעתי בה אז. הפעם אני רוצה להעלות כמה תהיות לגבי סיכויי הצלחת המו"מ והמשמעויות הפנימיות והאזוריות שנלוות לו.

 למרות שהערכתי שתהיה חזרה למו"מ, כמו רבים עם ההודעה על חידושו, הבעתי סקפטיות רבה לגבי הסיכויים להסדר. אבל אחרי כמה הרהורים התחלתי לחשוב עם עצמי שאולי אין מקום לפסימיות כה רבה (שכן זה מה שעושה הבלוג…מהרהר כשאני רובץ על הדשא) אולי יש דווקא מקום לאופטימיות זהירה. מדוע? כי להערכתי כמה תנאים הן בפוליטיקה הפנימית והן בזירה האזורית יוצרים סיטואציה ייחודית נוחה יותר מבעבר להשגת הסכם (ואינני קובע איזה סוג הסכם, סופי או ביניים). מה הם?

הפוליטיקה הפנימית בישראל 

ראשית, נתחיל בזירה הישראלית פנימה: אולי בניגוד למה שנתפס כשמסתכלים על מבנה הכנסת הנוכחית, התנאים מבית דווקא נוחים. פרשנים פוליטיים כבר ניתחו את המשוואה המספרית והראו כי מבחינת הכנסת, יש רוב משמעותי להסכם מול הפלסטינים. הבעיה של הממשלה בעניין זה, לכאורה איננה בכנסת, אלא בליכוד ביתנו, שם יש התנגדות חריפה לנתניהו ולמהלך המו"מ והסכם כלשהן. אבל גם כאן לטעמי יש שני מרכיבים שצריך להפריד. אחד הוא הליכוד עצמו. השני, התנהגותו של שר החוץ בהמתנה, אביגדור ליברמן ועשר גמדיו החברים לסיעה המשותפת.

נתחיל בליכוד: מבחינת הליכוד לבדו שמונה כיום 20 חברי כנסת, המפלגה חצויה בין גוש האלקינים-דנונים-חוטובלים, שאיבדו קשר עם המציאות הגיאו-פוליטית ומהווים למעשה סיעה נפרדת של "הבית היהודי-תקומה" בתוך הליכוד עצמו. פרט להם ישנו גוש שהוא שארית מהתנועה הרוויזיוניסטית המקורית, שכולל את שרי הליכוד ושאר החכי"ם, שמדברים אומנם ימינה, אבל הראו תמיד שביום פקודה הם פועלים על פי הפרגמטיזם המדיני (למשל ההצבעה על שחרור האסירים). אולם אני רוצה לטעון פה, ששאלת התנהגות החכי"ם בליכוד שהוצגה כמכריעה, היא פחות מהותית לסיכויי המו"מ, מאשר שאלה אחרת מסקרנת ושקשה לאמוד אותה. שאלת ליברמן.

ליברמן הוא תעלומה מסקרנת יותר. לכאורה הוא הסמן הימני של המפה בליכוד. פרשנים פוליטיים מתקשים לפענח את אופן החשיבה שלו ודרך קבלת ההחלטות שלו ואני ממש לא מתיימר כאן לפענח אותו. אבל אני כן רוצה להצביע על כמה נקודות מעניינות שעשויות להשפיע על אופן פעולתו והתנהגותו העתידית ביחס לנושא המו"מ עם הפלסטינים. ראשית ואלי החשוב מכולם, הוא עניין סיום המשפט שלו. יתכן ואופן הכרעת הדין בעניינו, היא שעשויה דווקא לקבוע את גורל הממשלה והתקדמות המו"מ עם הפלסטינים יותר מאשר התנהגות שאר מפלגות הקואליציה וחברי הליכוד.

באופציה אחת, אם ליברמן יורשע, יתכן והוא יפעל בנוהל "שריפת המועדון". שכן, משמעות הרשעה בקלון היא, שהוא לא חוזר למשרד החוץ. אולם צריך לקחת בחשבון שפרישה שלו לבד מהליכוד, אומנם תחליש את הליכוד ואת הממשלה, אך עשויה לגרום לכניסת שחקן חלופי לחיזוק (העבודה, או ש"ס). לכן ליברמן במקרה הזה לא ישרוף את המועדון לבד, אלא יחכה לבנט וחבריו כדי לבצע הצתה המונית, שבסופה נפילת הממשלה ובחירות, שלתקוותם תסכל את המו"מ, או את ההסכם המתגבש. כך שלציר הזמן של התקדמות המו"מ והמשפט של ליברמן יש משקל לא קטן להערכתי הצנועה.

מנגד, ישנה האופציה הסבירה לגמרי (ואולי אף יותר מסבירה?) שליברמן לא יורשע ויצא נקי. או אז הוא יחזור למשרד החוץ ובפועל לקבינט ולהכרעות הלאומיות. יתכן ואז, משוחרר מלחץ המשפט  ונוכח הצורך לעצב לעצמו עתיד פוליטי בהנהגה הלאומית, נתחיל לשמוע על "נטל האחריות לגורל האומה" כחלק מהלקסיקון החדש שלו. ליברמן כשר חוץ ירצה להיות בעל אמירה על המו"מ ומן הסתם כשר חוץ יחזור למעגל המדיני שנפגש עם ההנהגה האמריקאית ובעיקר עם מזכיר החוץ קארי.

מה שמביא אותי לנקודה השנייה שיש לבחון ביחס לליברמן: היינו היחס האמריקאי אליו וההשפעה של יחס זה על התנהגותו. האם במקרה וליברמן יחזור למשרד החוץ הוא יזכה לחיבוק דוב אמריקאי ? האם בניגוד לעבר בו נתפס כמצורע מדיני, הם הבינו את מקומו כציר מרכזי לקידום הסכם? קשה לדעת. אבל אם לוקחים בחשבון שביקור אובמה ואופן ההתנהלות של קארי מאז, מעידים במשהו על שינוי ההבנה האמריקאית ביחס להתנהלות מול הישראלים, ניתן לקוות או להעריך שגם סוגיית ליברמן קיבלה את מקומה בדיונים סביב שולחן הנשיא.

פרט לעניין ליברמן יש את עניין החשבון הקואליציוני, שהוא באמת משחק פזל מורכב, אבל לא באמת מסובך: נניח וליברמן וגמדיו בפנים, אבל בנט והסטרוקים פוצצו את הקואליציה ו"יצאו בחוץ" מי אז נכנס? טוב, כמובן ש "היי, זו שלי" ושאר חבריה מהמפלגה "שנועדה לשלטון", ירוצו פנימה, תחת "החובה הלאומית".

אבל מי עוד? אל תתפלאו כשתמצאו גם את ש"ס נכנסת פנימה. כן, ש"ס ויתכן גם שאר חבריו עוטי השטריימל של מר לפיד. עד זמן ההכרעה על המשך המו"מ/הסכם, חוק הגיוס יעבור, הפוליטיקאים החרדים "יקרעו קריעה גדולה" אולי נראה שיגויסו עוד כמה מאות בודדות של חרדים, שיוצגו כהישג גדול של לפיד והממשלה. אריה דרעי ואולי גם ליצמן ימהרו "להציל מה שנשאר מעולם התורה" ויבהירו שיש להיכנס כדי להלחם בשאר הגזרות. מה האינדיקציה לזה? אני תמיד מתרשם שככל שגדולות המחאות של החרדים, ככה יהיה גדול יותר ההכרח "לחזור להציל" את העולם החרדי מהמשך ההתנכלות, כולל במחיר ישיבה עם לפיד. ההה כן, עוד נקודה. החרדים? הם ישמחו, אוייי כמה שהם ישמחו, לסגור חשבון עם המתנחלים וחובשי הכיפה הסרוגה.

ובאשר למר לפיד? ובכן, הוא כבר הראה יכולת מדהימה לשנות כיוונים והתאמות לאילוצי המציאות, למרות שזה לא מה שהבטיח. אל תדאגו לו, הוא ימצא דרך להסביר כמה זה מקיים את ההבטחות שלו וכמה חשוב לאזן מול החרדים ובעיקר שהשגת הסכם עם הפלסטינים הייתה יעד של מפלגתו. אני מניח שמול הסכם מונח על השולחן, גם הלחץ מהמפלגה ובעיקר מהחברים שלח את פרי, יכניע אותו לתכתיבי הקואליציה החדשה.

אז לסיכום ביניים? בעוד חצי שנה, אולי תשעה חודשים, שנה, יש סיכוי שנראה ממשלה חדשה, שיש בה 19 חברי יש עתיד, 6 מהתנועה, 2 מקדימה (כן גם הם יכנסו לטובת עתיד האומה) 15 חברי העבודה, 11 ש"ס. כמה עד כה? 53? (יש מצב לעוד 7 מיהדות התורה?) וזה בלי שדברנו על הליכוד – ביתנו. האם מתוך 31 חבריה לא ישיג נתניהו 10-15 תומכים לקואליציה חדשה? אפשר להעריך שכן. בעיקר אם ליברמן יסמן לגמדיו לאן הולכים. לכן הכל תלוי שוב בשאלת ליברמן. הוא כנראה המפתח המרכזי להערכת סיכויי המו"מ, יותר מאשר התנהלות החוטובלים-דנונים.

הגיאו-פוליטיקה האזורית 

כדי להתבונן על הזירה האזורית, אחזור רגע לתמונה הכוללת שהצגתי באותו פוסט ממרץ השנה. באותו פוסט טענתי, שייצוב המזרח התיכון הוא חלק מתמונה גלובלית רחבה, שבה ארה"ב מתחמת את גבולות המשחק מול מעצמות אחרות שקוראות עליה תיגר: סין ורוסיה. גם אם האינטרסים האמריקאים ובראש הנפט במזרח התיכון נכנסו למשנה עדיפות, עדיין שליטה באזור ומניעת דריסת רגל והשפעה של מעצמה אחרת, היא התנהלות הכרחית למעצמה שרוצה לשמר את השפעתה באזור. לכן טענתי, כי ארה"ב לא "נוטשת" את המזה"ת, אלא עוברת/חוזרת לנהל אותו בשיטה אחרת: דרך "זכיינים" בהם היא תומכת מאחור.

אם מסכימים עם התובנה הזו ביחס להתנהלות האמריקאית, מבינים שארה"ב צריכה להסיר את החששות של אותם "זכיינים" אזוריים, היינו בנות בריתה הסוניות באזור, כמו גם להסיר את חוסר האמון של הממשלה הישראלית ביחס לרצינותה סביב איראן. אז טענתי שאילוצים אלו מחזקים את ההערכה, שהכוונות וההצהרות האמריקאיות ביחס לאיראן אמינות. לכן בין אם ארה"ב תתמודד עם איראן לבדה, או בין אם תשאיר את המלאכה לישראל, לתקיפה של איראן יהיה מחיר. אם ארה"ב תבצע את זה לבדה, ישראל עדיין תצטרך את עזרתה וגם "תהיה חייבת" הרבה לממשל על שהקיז עוצמה ודם עבורה. במידה וארה"ב תשאיר את המלאכה לישראל, עדיין גיבוי ותמיכה אמריקאית מול הסערה שתתחולל באזור ובמערכת העולמית תהיה הכרחית. לכן שאלת המחיר שישראל תשלם עבור הטיפול באירן, היא משמעותית גם ביחס למו"מ עם הפלסטינים ומיד נחזור לכך.

אז האם הפוטנציאל לתקיפה בטווח הזמן שצוין אז (שנה, עד אביב 2014 לערך) גובר? בהחלט יתכן. מי שהיה ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין, טוען שהאור האדום האמריקאי התחלף לצהוב. כלומר יש יותר נכונות לקבל אפשרות של התקפה ישראלית, או אולי אפילו מהלך אמריקאי נלווה, או עצמאי. ציר זמן זה מחזיר אותנו לשאלת המחיר לתקיפה. בעבר כבר הוצגה תאוריית "יצהר תמורת בושהר" שהניחה שמחיר תקיפה באיראן הוא התקדמות במסלול הפלסטיני. אז למה היא לא התממשה אז? התשובה טמונה כנראה בציר הזמן. נתניהו של אז יכל למשוך זמן ולא היה נאות לשלם את המחיר. כיום כנראה, נוכח ציר הזמן של הפרויקט האיראני, שאלת המחיר מתחדדת ונשקלה מחדש. רק שהפעם המחיר רב יותר.

אבל איך נעשית אותה קורלציה בין שני הנושאים ולמה סביר להניח שהנושא האיראני משמש גם לקידום המו"מ הפלסטיני ומדוע הוא אף עשוי להיות מה שיכריע את הכף גם ביחס להסדר בסופו של התהליך (הסדר ביניים או סופי). התשובה טמונה בכך שהקורלציה היא כאמור שאלת העלות-תועלת, מול ציר הזמן. נתניהו, כפי שאולי הבהירו לו האמריקאים, לא יכול למשוך עוד זמן. אם הוא מצפה לעזרה ופעולה מול איראן בזמן שנותר, יהיה חייב לקבל וליישם הכרעה ביחס לפלסטינים. לכן כנראה גם נקבעה מסגרת זמן של 9 חודשים (אולי יאריכו לשנה) על ידי האמריקאים. המסגרת הזו מכניסה את נתניהו והממשלה בישראל לציר זמן מקביל, שבו בשורה התחתונה, יצטרכו לשלם לאמריקאים עבור איראן. המשהו הזה יהיה לא רק התקדמות במו"מ, אלא בהשגת הסכם משמעותי בסופו.

אבל כאמור, המו"מ הוא דו צדדי. שכן ישנה אותה נקודה "זניחה" של ההנהגה והנכונות הפלסטינית. מבחינה זו גם כאן ישנם תנאים אזוריים נוחים יותר מבעבר לקידום הסכם. מצד אחד, קשה לומר שהחמאס מצוי בנקודה גיאו-אסטרטגית נוחה שיש ביכולתו לקרוא תיגר על המו"מ המתהווה. חמאס שעד לאחרונה נהנה מרוח גבית של עליית האחים במצרים, הפך לשם גנאי במצרים מאז חזר הצבא ותפס את השלטון. ההפיכה הצבאית במצרים היא אולי לא נוחה לממשל האמריקאי מבחינה אידאולוגית מוסרית, אבל דומה שהרוח המוסרית של הממשל בקדנציה השנייה חלשה יותר והממשל האמריקאי שוקל את האינטרסים בצורה ראליסטית קרה יותר. במובן הזה נוצרת משוואה אזורית מאוד מעניינת שנוגעת לעניין המו"מ וסיכויי השגת ההסכם:

שליטת הצבא במצרים = יציבות במצרים = ריסון החמאס ובידודו מאיראן = החלשתו בזירה הפנים פלסטינית = מרווח תמרון רחב יותר לאבו מאזן סביב ההסכם.

במקביל למשוואה זו יש להוסיף כמובן את הצורך ללחוץ על אבו מאזן לטובת ההסכם. את זה האמריקאים כבר יעשו באמצעות האירופאים ובאמצעות אותן מדינות ערב, שהן "הזכייניות" שלהם באזור: בעיקר אלו מהמפרץ. שכן הפלסטינים ובעיקר ההנהגה שלהם, תלויים באלו בחסדי התרומות. לכן כדי לרתום את אלו ללחוץ על אבו מאזן, צריך הממשל להראות רצינות בעניין האיראני. מה שמביא להבנה שמחזקת את הקשר בין העניין האיראני, לבין העניין הפלסטיני. טיפול בסוגיה האיראנית נדרש לא רק כדי לדרבן את ישראל, אלא גם כדי לחזק את מנגנון הלחץ על הפלסטינים.

אומנם אין וודאות גדולה שכל זה יעבוד כך בהכרח, אלו בעיקר הערכות מהורהרות, אבל האם יש שורה התחתונה שאפשר להסיק מכל זה? לדעתי?

א. סבירות גוברת והולכת לפעולה כנגד איראן, שתלויה כמובן בתגובה של הממשל החדש באיראן ללחצים המופעלים עליו. אולם ציר הזמן לא מותיר מקום רב לאלו, מה שמעלה את הסבירות לפעולה צבאית ממוקדת נגד הגרעין האיראני.

ב. בניגוד לפסימיות הראשונית שלי, אולי יש מקום לאופטימיות גבוהה קצת יותר, שבכל זאת עשוי לצאת מהמו"מ הנוכחי משהו שיוביל לפתרון הסכסוך.

ג.  סבירות גבוהה שעד קיץ 2014 נראה ממשלה חדשה בישראל (על בסיס אותה כנסת).

אז לאלו מביניכם ששרדו את הפוסט הארוך הזה: מה אתם חושבים, או מעריכים ביחס לשלוש נקודות אלו?