"הגמגום האמריקאי בסוגיה הסורית, היא רוח גבית לאירן". אמירה זו, שחוזרת תדיר בקרב פרשנים שונים, מניחה שאי המעורבות האמריקאית במרחץ הדמים הסורי, היא תוצר של נסיגה בכוח המעצמה וצמצום המחויבויות שלה באזור. הטענה גורסת שעייפות אמריקאית ועודף הוצאות ביטחון מאלצות אותה לצמצם את כוחה והשפעתה בעולם. הפוסט הזה רוצה להציע לקורא פרספקטיבה אחרת על ההתנהלות האמריקאית והשלכותיה לעתיד התנהלותה באזור.

נתחיל מהטיעון שהעייפות האמריקאית היא תוצר של עודף ההוצאות הביטחוניות של העשור האחרון. הגיע הזמן לשמוט את השטיח מתחת לטיעון הזה. לא ההרפתקאות באפגניסטן ועיראק הן הגורם להיחלשותה הכלכלית של ארה"ב, אלא המדיניות המוניטרית – כלכלית המופקרת שניהל הממשל הקודם. מחקר שערך הקונגרס האמריקאי מעלה שחלקן של המלחמות בעשור האחרון היה 1.2% מהתל"ג האמריקאי. לצורך ההשוואה, מלחמת וייטנאם גבתה מהמשק האמריקאי פי שניים 2.3% והמלחמה בקוריאה כמעט פי ארבע עם כ 4.3% מהתל"ג. בהנחה שהוצאה "חריגה מהתל"ג" היא מה שמכריע מעצמה, אז כבר אחרי וייטנאם האמריקאים היו אמורים לקרוס, או לפחות לפרוש מהרפתקאות צבאיות בעולם. אבל זה לא קרה.

העייפות האמריקאית מקורה בחוסר עניין להמשיך להילחם עבור אחרים וחוסר בעניין להמשיך להיות זו שמוציאה עבור כולם את הערמונים מהאש. הממשל הנוכחי דורש "שוויון בנטל" מבנות בריתה של אמריקה בעולם.  למעשה אותה "אי מעורבות" היא ביטוי מעשי שמדגיש את הרוח האסטרטגיה האמריקאית החדשה. באשר לטענה שארה"ב נסוגה מהאזור, אליה עוד נחזור בהמשך.

תובנה זו קיבלה חיזוק, עקב ידיעה שולית יחסית לקורא הישראלי, ושדיווחה על הרחבת המחויבות של ארה"ב למאבק בסחר בסמים במאבק אפריקה, במיוחד במספר מוקדים בהם היא מתכננת להרחיב את נוכחותה. הדיווח היה שארה"ב ממקדת את מאמציה באיים כגון סאו טומה-פרינסיפה וקייפ (כף) וורדה. עכשיו סביר שכמוני, חצי מכם פותחים כרגע מפה של גוגל כדי לגלות איפה לעזאזל האיים הללו. אתם תגלו שמדובר בכמה איים זעירים בחופה המערבי של אפריקה. הממשל האמריקאי הצהיר, כי הנוכחות האמריקאית באזור תתוגבר על ידי הוספת כוחות צי והקמת בסיסים קטנים של כוחות משימה שיאפשרו איסוף מודיעין והערכות קרובה למרחבים אסטרטגיים.

גישה זו שמכונה "אסטרטגיית החבצלות" איננה חדשה, למעשה היא נוסדה עוד בימי ממשל בוש כחלק מהרחבת המלחמה בטרור והרחבת השליטה האמריקאית על גבי הגלובוס. אז איך זה שדווקא הממשל הנוכחי שמדבר על קיצוץ תקציבים וצמצום המחויבויות האמריקאיות ברחבי הגלובוס, פועל להקמת מיני בסיסים נוספים באיים אקזוטיים מרחוקים? הרי זה בטח לא רק החופים המדהימים ועצי הדקל העמוסים בקוקוס. ההסבר טמון בשינוי האינטרסים ומרחבי העניין של ארה"ב בעולם. מה הם אותם שינויים ומה לארה"ב במערב אפריקה?

ראשית, ארה"ב מוטרדת מהתפתחות הטרור האסלמי בצפון אפריקה וברצועת הסאהל בפרט. זה היה אחד השיקולים לתמיכה בצרפת במאבק במורדים במאלי. מדיניות זו שקיבלה את הכינוי "הובלה מאחור" התגבשה כבר בזמן מלחמת האזרחים בלוב. אומנם לאחרונה הצהיר אובמה על תום המלחמה בטרור, אבל זה לא אומר שארה"ב לא ממשיכה לזהות איומי טרור ומתמודדת עמם. המלחמה המוצהרת אולי תמה, זו הסמויה תמשך ביתר שאת.

סיום המלחמה בטרור מסמל בסך הכול מעבר למדיניות כפולה. בצד האחד הגלוי, הממשל מכריז על סיום המלחמה, מתוך הבנה שרטוריקה שכזו איננה משרתת את ביטחון הציבור ויוצרת אווירת חרדה מיותרת, שכובלת את המדיניות האמריקאית למחויבויות שיתכן וכבר אינן רלוונטיות. מנגד, לאסטרטגיה צד חשאי סמוי בו המלחמה בטרור נמשכת בעיקר דרך מאמצים מודיעיניים ויכולות תגובה מהירה לנטרול איומים, בין אם על ידי התקפות מזלטי"ם ובין אם על ידי כוחות משימה מיומנים הפרוסים בקרבת אזורים אסטרטגיים.

לכן אותם בסיסי "חבצלות-מים" הם מרכיב חשוב "בסיום המלחמה בטרור". ואגב, השערורייה החדשה שמייחסת לNSA חדירה לפרטיות האזרחים בארה"ב? השערורייה היא תוצר של המעבר למדינות זו. שכן כדי לקיים מאבק מודיעיני סמוי בטרור, מבית ומחוץ, הממשל צריך להגביר את האחיזה המודיעינית שלו. מנגד בזמן שהממשל מסביר לציבור שהמלחמה בטרור נגמרה, הוא מתקשה למכור לציבור האמריקאי את הצורך באיסוף כה נרחב ומעמיק של מידע, שנתפס כחדירה בוטה ואנטי דמוקרטית לפרטיות.

אבל המאבק בטרור הוא רק גורם אחד ולא בהכרח העיקרי לעניין הגובר של ארה"ב באפריקה ככלל ומערבה בפרט. גורם שני לשינויים בעניין האמריקאי, הוא שינוי שמתחולל בחלוקת העצמה במערכת הבין לאומית. דבר שהבלוג מציין מזה זמן מה כגורם העיקרי שמתווה את המדיניות האמריקאית במזה"ת. בניגוד לדעה הרווחת, אני לא סבור שחל פיחות בעצמתה של ארה"ב. אך עצם העלייה בכוחן של יריבות במערכת, כגון סין ורוסיה (בעיקר הראשונה) משנה את התמונה הגלובלית. ארה"ב  שרואה את החדירה הסינית הבולטת לאפריקה והמעורבות שלה במדינות ביבשת, נאלצת אף היא להגביר את אחיזתה ביבשת, בכדי לבלום ולחסום את מרוץ ההשתלטות הסיני.

אבל ארה"ב לא עושה זאת לבדה. המדינות באזור חלשות וקטנות מכדי להוות בנות ברית משמעותיות לאיזון הנוכחות הסינית. לכן ארה"ב קוראת לעזרתה לבנות ברית בעלות עניין זהה באזור ודרך נושאים כמו כלכלה ופיתוח, או דרך אכיפת המאבק בסמים, הן דוחפות חזרה את רגליהן ליבשת השחורה. לכן לא פלא, שלצד ארה"ב חידשו מדינות כברזיל ויפן את הנוכחות שלהן באזור. מעצמות אלו ערות ומודאגות מההתעצמות הסינית לא פחות מארה"ב. מצב זה עשוי להסביר מדוע  יפן הגבירה את פעילותה הכלכלית באזור ומדוע ברזיל החליטה להצטרף למאבק בסחר בסמים באותו מרחב. הנוכחות הברזילאית במדינות דוברות פורטוגזית במערב אפריקה, רק מדגישה את העלייה בחשיבותה במאזן הכוחות העולמי.

אז מה לכל זה ולמצב במזרח התיכון וסוריה בפרט? ההמשך בחלק ב'.