נהוג לומר שלכל אדם בתפקיד חדש מגיעים 100 ימי חסד. שר האוצר החדש לפיד עוד לא סיים את שלו, אבל לתחושתי ודעתי האישית דבר אחד מהותי כבר אפשר לומר. יאיר לפיד הוא פחדן. לא, אין לי שום כוונה להיכנס לוויכוח כלכלי האם הוא אשם או לא אשם בתקציב, ירש לא ירש את מפלצת בור הגרעון. זה מצב נתון ומקובל עלי, שצעדים קשים הם הכרחיים. השאלה היא איזה ומהיכן. רבות כבר נאמר "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם" "האדם העובד משלם עכשיו כדי שירווח לו אח"כ" וכו' וכו'. אך קשה להתעלם מהטרמינולוגיה והסמנטיקה, זו שליוותה את הבטחות הריצה לכנסת וזו ששומעים היום. כשמתבוננים על פערי הסמנטיקה הזו, מבינים מדוע לפיד הוא פחדן.

כשאדם עומד מעל במה ומדבר על מלחמה עבור האדם העובד ועל מאבק הכרחי, לכאורה לכולם ברור מי הן המטרות של אותה מלחמה. הבעיה מתחילה כשיוצאים אל הקרב ופתאום מגלים שמפקד המערכה כלל לא יודע לאן לטווח את התותחים. אז הלוחמים בגייסות שלו מגלים, שפגזיו נוחתים עליהם. אבל לחסידיו המאוכזבים אין מה להלין. כי מי שנתלה ברטוריקה מלחמתית, של אדם שהרקורד המבצעי שלו הוא חתכי נייר ככתב צבאי ב"במחנה" שלא יתפלא שהלז כשר אוצר לא יודע אל מי לכוון את הנשק. שלא יתפלא שבשרטוט התוכנית האסטרטגית הכלכלית, הניווט השגוי של המפקד מוביל לאש ידידותית על כוחותינו.

לא שבעיניי רקורד צבאי של אדם מעיד משהו על כישוריו. מספיקה סקירה של הפוליטיקה הישראלית ב-40 השנים האחרונות כדי להבין שלא כך. אבל הרטוריקה הלוחמנית של לפיד, השימוש בטרמינולוגיית השוויון בנטל והמלחמה הכלכלית, מוכיחים שהוא עצמו שבוי בדימויים שבינם לבין המציאות קשר תלוש. שהרי לפיד כאדם מעולם לא נלחם. החיים באו לו בקלות. ג'וב נוח ב"במחנה" במקום סחיבת אלונקות, משם להחליק בנוחות לתפקידים בעיתון מרכזי ובתקשורת. האם הוא מעולם נלחם על משהו? האם הוא מבין מה זה לשרוד 3 שנים בבסיס סגור (מה זה משנה אם כלוחם, נהג, או טבח) האם הוא חי את ההתלבטות של סטודנט צעיר בין שכ"ד לדמי לימוד לחזרה להורים לעזיבת הלימודים?

מאיפה ליאיר לפיד את היכולת בכלל להבין את החיים הללו? האם הוא נלחם אי פעם מול הבנק על משכנתא? על הריביות של החוב? האם התחנן אי פעם להלוואה, כדי לתקן את הרכב המתפרק או לסגירת המינוס? האם שר האוצר שכה רבות דיבר על שוויון בנטל, ראה אי פעם את המעטפה החומה מצה"ל מגיעה אחת לרבעון? שכן אולי אם הוא היה רואה אותה, אולי אז הוא היה מבין כמה מגונה האמירה הזו של "שיווין בנטל". אין בשירות בצה"ל שום נטל, אלא זכות. ומי שבאמת טורח למלא אותה, ככה קורא לה. אבל אין מה להתפלא שזו הטרמינולוגיה, כי מהיכן שאובים הדימויים הללו?

ניתוח פסיכולוגי בגרוש יאמר שכמו רה"מ שאתו הוא עובד, גם לפיד שבוי בעולם דימויים שנועד לפצות על מה שאין לו ומעולם לא עשה. רק שפער הדורות גם קובע פערי דימויים. אם ביבי חולם על מנהיגות צ'רציליאנית נחושה והחלטית, כתחליף לאימפוטנטיות פוליטית ופחדנות מובנית לקבלת החלטות מכריעות, הרי שאצל לפיד הדימוי בא לבנות עולם הרואי, כזה שמעולם לא חווה. לפיד בעיני רוחו הוא המאצ'ו האמריקאי המסוקס, מעשן הסיגרים עם הוויסקי המשובח, הגבר- גבר שחווה הרפתקאות בעולם ובונה את מעמדו תוך כדי קרבות אגרוף, שעה שבוב דילן מתנגן באוזניו.

אבל האמת העצובה היא, שבין הסרט הדמיוני הזה, לבין הבורגני המבוסס, מדושן העונג שדילג בתחנות חייו מכרית נוחות אחת לשנייה, אין קשר קלוש. שכן כשלפיד ניצב הפעם במציאות לקרב המכריע באו-קיי קוראל, מול בריון העיירה עופר עייני ושבעת אקדוחניו מהוועדים והתאגידים הגדולים, יאיר מצמץ. יאיר נבהל. יאיר נזכר שזה לא נוח להילחם. שר האוצר גילה שהוא לא באמת יודע כיצד עושים זאת, או בתמצית הוא פשוט פחד. שכן אם הוא היה אי פעם נלחם על משהו בחייו, הוא היה יודע שמלחמה זה עסק מלוכלך.

אבל באותה מידה שהן מלוכלכות, מלחמות הן לפעמים הכרחיות כדי באמת לשנות. ודווקא לא, איש לא מחרחר מלחמות בציבור הרחב. העניין הוא פשוט: כשמישהו מבטיח שינוי, כשמישהו מבטיח התחלה חדשה, כשמישהו מבטיח להסתער קדימה בשם האומה העובדת, הוא לא יכול לסגת לבונקרים של הפוליטיקה הישנה, ברגע שגילה שלנהל מלחמה דורש קצת יזע ובעיקר אומץ. ולכן יאיר לפיד הוא פחדן.