אם בפוסט הקודם הצטיירה לכם תמונה קצת פסימית ופחות נלהבת מההתפתחויות האחרונות, אל תתייאשו. לא הכול שחור, עבור מי מכם שמייחל לשינוי משמעותי במדיניות הסמים בתקופת הנשיאות השנייה של אובמה. לאלו מכם שמחפשים סיבה לאופטימיות באירועים האחרונים, ישנן מספר נקודות אור לא מבוטלות, שכן מצביעות על תקווה לשינוי במדיניות ועל אפשרות לשינוי מהותי בעתיד. הנקודה הראשונה כאמור, היא אותה הצהרה של הממשל על אסטרטגיה חדשה לטיפול בבעיית הסמים (שנכון לעכשיו תקציבית לא ממש נראית כשינוי מהותי).

אבל נראה שאת בלוני הניסוי לאפשרות שינוי מדיניות עתידית, הממשל בוחר להפריח דווקא דרך בכירים, כמו ראש המשרד הלאומי למדיניות הסמים (צאר הסמים קרלייקובסקי), שכבר ב2012 התבטא בדבר הצורך לשנות חשיבה ולעצב מדיניות שתתמקד במניעה, בטיפול ובשיקום. ההצהרה האחרונה והמעניינת ביותר שלו נמסרה השבוע, בדיון שבו אמר, "כי מדיניות הסמים צריכה להיות מבוססת על מדעי המוח ולא על מדעי המדינה" אמירה שמצביעה על הצורך לשנות ולנטרל את הדיון מהתבססות על אמונות פוליטיות, לדיון מבוסס עובדות מדעיות. עבור מי שעוקב אחר חשבון הטוויטר של המשרד בראשו עומד קרלייקובסקי, אין בכך חדש, שכן חשבון זה נוטה לפרסם לאחרונה רצף הצהרות, שמעידות כי לכל הפחות מבחינת רצונות, הממשל מכוון למדיניות המבוססת על מניעה, גמילה שיקום ולא על מעצרים וכליאה.

במקביל להצהרה זו הכריז קורלייקובסקי  באותו דיון, על הקצאת מענק מיוחד, שמטרתו טיפול אשר יפנה משתמשים מכורים לתכנית גמילה ולא לבתי כלא. מענק זה, יחד עם הגדלת הקף האנשים שיוכלו לקבל טיפולי גמילה במסגרת רפורמת הבריאות החדשה, מחזקים את הסברה שממשל אובמה אכן עשוי ליצור שינוי כיוון משמעותי במדיניות הסמים בקדנציה שנייה. פרט לאלו, נקודה נוספת מעניינת שדווקא לא זכתה להד ציבורי נרחב, הייתה פרסום של הממשל דרך המרכז הלאומי לחקר התמכרויות NIDA על הצעה להתמודדות על מכרז מקיף לביצוע מחקר שמטרתו המוצהרת "בחינת ההשפעות של לגליזציה של מריחואנה בארה"ב" (לגליזציה בהיקף כלל לאומי). לפי הפרסום, הכוונה במינוח לגליזציה היא ככל הנראה, הפיכת המריחואנה לחומר מפוקח בדומה לאלכוהול. עצם העובדה שהממשל מוכן לפרסם מכרז שכזה ולהעלות זאת כאופציה של מדיניות שניתן לשקול ולדון בה, היא חדשנית. דבר שעד לפני מספר שנים, קשה היה להעלות על הדעת מצד איזה שהוא ממשל.

לצד התפתחויות אלו בקרב הממשל, מתווספים מאמצים בקונגרס, שמטרתם ניסיון להעביר חוקים שונים שיגנו על חוקי המדינות בברית מפני התערבות הממשל הפדראלי. כרגע עומדים בפני ועדות הקונגרס מספר חוקים שמנסים לגשר על הפער שבין החוק הפדראלי וחוקי המדינה. הדיון הוא בשאלות מהות השואלות, האם יהיה חוק פדראלי שמתיר לכל מדינה להחליט על מידת הלגליזציה בתחומה, כולל פיקוח על גידול ומכירה ובכך יגדיר גבולות משפטיים ברורים שיגנו על ספקים ומשתמשים, או חוק מרחיק לכת יותר, שיוציא את המריחואנה מפקודת הסמים המסוכנים הפדראלית ויהפכו לחומר המקוטלג ומפוקח כמו אלכוהול. ההערכות הן שמרבית החוקים (בעיקר בנושא גידול ושינוי הקיטלוג בפקודה) במתכונתם הנוכחית כפי שהוגשו לקונגרס, הם בעלי סיכויים נמוכים להתממשות, על אף שגובשו ביוזמה מצד חברי קונגרס משתי המפלגות.

מכל זה עולה תמונה המבהירה, כי בכל הקשור לסיכויים להתממשות והתקדמות של תהליך לגליזציה בארה"ב (וכתוצאה מכך בעולם) הכדור נמצא בידי הממשל. אם הממשל יחליט להיאבק ביוזמות המדינתיות, הוא עשוי למצוא עצמו יוצר יותר נזק מתועלת. מבחינת החוקה אומנם החוק הפדראלי ופקודת הסמים הבלתי חוקיים הם עליונים לחוקי המדינות ולממשל הפדראלי הסמכות לאכוף אותם, גם נגד פעולות שהן לכאורה חוקיות תחת החקיקה החדשה. אך מנגד, לממשל הפדראלי אין דרך ממשית להכריח  את המדינות ליישם חוקים פדראליים שהן אינן מעוניינות בהם. כלומר, הממשל יכול לאכוף בעצמו באמצעות סוכניו את סמכותו באותן מדינות כקולורדו וושינגטון, אך הוא איננו יכול לחייב למשל את בתי המשפט, או את המשטרה שלהן, לשתף עמו פעולה במאמצים אלו.

 לכן במידה והממשל יחליט להיאבק ברפורמות שביצעו המדינות, סביר להניח שהוא יתמקד במגדלים, במשווקים ובפקידות המדינה שאמור לפקח על הרגולציה של שוק המריחואנה. התמקדות שכזו עשויה להתפוצץ לו בפנים, שכן היא עשויה ליצור דווקא שוק בלתי מפוקח של גידול פרטי ופיראטי. התפתחות שוק לא מפוקח שכזה, דווקא תגביר את התופעות מהן חושש הממשל, כגון : התפשטות וזליגת מריחואנה למדינות אחרות, מכירה לבלתי מורשים (היינו קטינים), תיירות סמים ואלימות גוברת. במאמר מקיף על הנושא שפרסם מכון ברוקינגס תוארה הסיטואציה כדילמה, שבה למעשה המדינות שהחלו בתהליך, אומרות לממשל הפדרלי "החוקים שלנו כבר כאן, האם הממשל רוצה הסדרה ורגולציה, או המשך הכאוס?"

מעבר להיבט פרקטי זה, לנשיא עשויה להיווצר בעיה פוליטית באותן מדינות ובמדינות אחרות בברית. הממשל והנשיא עשויים להצטייר כמי שפוגעים ברצון הדמוקרטי של המצביעים. למרות שכבר נבחר מחדש, אובמה מסתכל קדימה לבחירות אמצע הקדנציה. לכן דיווחים תקשורתיים על התנפלות סוכנים פדראליים כנגד מה שנתפס עתה כרצון הבוחר, עשויה להוביל לתרעומת פוליטית רחבה, שעשויה לפגוע בממשל בבחירות הבאות לקונגרס. אם כן מה מדרבן, או מונע מהממשל להגביר את פעולות אכיפה? לפי הנטען במאמר של מכון ברוקינגס, המחקר שלהם מצא, שהגורם העיקרי, הוא האופן בו מקפידות המדינות על יישום מנגנון הפיקוח שהן הגדירו בחוקים החדשים. הניסיון המצטבר ממדינות אשר בצעו לגליזציה רפואית הראה, כי מדינות אשר הקפידו יותר על יישום נוקשה של מנגנוני הפיקוח, היו נתונות פחות לפשיטות והתערבות פדרלית ולהפך.

אם כן, האם שינוי צפוי באופק בארה"ב ובעקבות כך גם במדיניות הבין לאומית? מכל מה שתואר עד כה עולה, כי בניגוד לממשלים קודמים בממשל אובמה על אף הבלבול, ישנה נכונות רבה יותר להסכים לרפורמה שבבסיסה רגולציה מוגבלת של מריחואנה, כל זמן שהיא נאכפת בנוקשות. הממשל, למרות התנגדות ראשונית לרפורמות שנעשו בקולורדו ובוושינגטון, אשר נתפסו בעיניו כמרחיקות לכת, יכול למצוא מרווח תמרון פוליטי. בין אם על ידי יצירת חקיקה מתאימה בקונגרס, או על ידי הסתמכות על פרשנות גמישה לפקודת החומרים האסורים של ארה"ב. לאופן בו יפתור הממשל את הכאוס והסכיזופרניה המתחוללת בתחום, עשויה להיות השלכה גם על מדיניות הסמים הבין לאומית. מדוע וכיצד?

התשובה לכך קשורה לאופן בו פקודת החומרים האסורים בארה"ב, נשענת על האמנות הבין לאומיות שמבססות את משטר הפיקוח הבין לאומי על סמים. לא נכנס הפעם לעיסוק באלו, רק נאמר שיש 3 אמנות מרכזיות, כשהחשובה והבסיסית ביניהן מכונה "האמנה היחידה" מ1961 שהיא הבסיס לכל פקודות החומרים האסורים, כולל זו של ישראל. במידה והממשל יצור שינוי מהותי במדיניות בארה"ב, באופן שיתנגש עם משטר האמנות, צפויה לו בעיה דיפלומטית מדינית במערכת הבין לאומית. לכן ההתנגשות המתפתחת איננה רק בין הפדרליזם למדינות הברית, אלא זו מציאות שעלולה להחריף את חוסר השביעות הבין לאומי הקיים ממצב האמנות כיום. התהליכים והשינויים בארה"ב סביב שאלת הלגליזציה, יחדדו גם מחלוקת מול מדינות אחרות בעיקר באירופה ובאמריקה הלטינית, שנחשבות למובילות ברפורמות ביחס ללגליזציה של מריחואנה.

לכן לתהליכים בארה"ב השפעה בשני אופנים על המצב הבין לאומי. ראשית, המצב הנוכחי בארה"ב יקשה על הממשל להמשיך בוויכוח עם מדינות אלו. הממשל נהג בשני העשורים האחרונים לנגח ולצאת בבוטות נגד מדינות אירופאיות ואחרות, שהתנסו ברפורמות של מריחואנה. הממשל יתקשה לבוא אליהן בטענות ובדרישות, שלא לחרוג ממשטר האמנות, שעה שמדינות בארה"ב עצמה, פורצות גבולות וקוראות תגר על המשטר עצמו. לכן כל ניסיון ליישב את הדואליות בארה"ב, יצריך גם התמודדות עם הדרישות לשינוי האמנות הבין לאומיות. גם ניסיון חלקי לשנות את הקטלוג של מריחואנה בפקודת הסמים הבלתי חוקיים בארה"ב, כדי להפכה מחומר אסור, לחומר מפוקח היא בעייתית. שכן באמנה הבין לאומית קנאביס עצמו לא רק נמצא ברשימת החומרים האסורים, אלא האיסור עליו מעוגן בסעיפי בסיס של האמנה. כך שכדי לשנות את מעמדו משפטית בסעיפי בסיס, מתחייב שינוי של האמנה וניסוחה מחדש.

שינוי של האמנה הוא כבר סיפור מסובך של דיפלומטיה בין לאומית, שעוד נעסוק בו בעתיד. אולם הוא פועל במקביל לתהליכים הפנימיים בארה"ב. כך שנוכח השינויים המתחוללים במציאות הבין לאומית הכללית, עשוי להיווצר מצב בו תאלץ ארה"ב ללכת לקראת אותן מדינות בעולם, שהיא מחשיבה כבנות ברית וככאלו שעמדתן ותמיכתן בשלל תחומים חשובה עבורה. או בתמצית, יתכן וכדי לשמר את משטר הפיקוח ואת המאבק בשאר סוגי הסמים, תגמיש ארה"ב את עמדתה ביחס לפיקוח הבין לאומי על מריחואנה. נקודה זו חשובה במיוחד, כי הגורם המשמעותי והמשפיע ביותר על מדיניות הסמים הבין לאומית היא ארה"ב. על כן, אם לוקחים בחשבון את התהליך בארה"ב עצמה, יחד עם התגברות הקולות לשינוי במערכת הבין לאומית, אפשר להסתכל על עצרת האו"ם המיוחדת לנושא הסמים, המתוכננת ל-2016, כנקודת זמן מעניינת שבה יעמוד העניין למבחן וכנקודת זמן פוטנציאלית לשינוי משמעותי.

הערה אחרונה כמובן על ישראל. איך כל זה ישפיע על ישראל? בטווח הזמן הקצר קשה לומר שישפיע. המודעות וההבנה במערכת הפוליטית בארץ, את התהליכים המתרחשים בארה"ב ובמערכת הבין לאומית, היא מינורית לכל היותר. הממסד הרשמי ממשיך לדבר באותן אמירות ובאותם קווי מדיניות נוקשה, המבוססת על אידאות ולא על עובדות, או שיהיה יותר נכון לכנות זאת "אי-מדיניות". גם כשמסתכלים על המציאות ביחס למריחואנה בישראל רק בהיבט של לגליזציה רפואית, מוצאים בעיקר המשך של פחד לעסוק בנושא ממקום מבוסס עובדות. הנושא איננו מעניין איש והרווח הפוליטי בו מינורי, למעט בקרב מספר פוליטיקאים אמיצים בימין ובשמאל שבהחלט מחפשים ליצור שינוי לעבר מדיניות מפוכחת יותר. אבל תקווה למי שמחפש אותה, אפשר לתלות בנטייה הישראלית לאמץ ולחקות נורמות אמריקאיות. העדר המדיניות הישראלית וחוסר התכנון בתחום, הוא זה שהוביל אותה לאמץ את המדיניות האמריקאית הנוקשה. יתכן ובעתיד, אותו קו של חיקוי ואימוץ יוביל גם לשינוי לעבר מדיניות מודעת יותר, עובדתית, ליברלית ופרגמטית יותר, אם לא בסגנון אירופאי, אז לכל הפחות בסגנון של "רגוליגליזציה" עליו בישרו קולורדו ווושינגטון.