מי זוכר שלפני כחודשיים שלושה, השאלה שטרטרה בראשי ההנהגה בישראל הייתה "מה יעשה לנו צאק הייגל. "עד כמה רע יהיה המינוי שלו עבור ישראל?"  דומה שהדאגה שהצטיירה מעל דפי העיתונות בארץ, שקפה חרדה מהאפשרות שהמינוי יביא לשינוי מהותי, בטיב היחסים בין שתי המדינות. אולם בחלוף הזמן ובחלוף ביקור הנשיא, כשדומה שהממשל מעצב עמדה חדשה יחס למזרח התיכון ולהתנהלות מול ישראל, ניתן להסתכל על המינוי בפרופורציה קצת יותר מאוזנת ולהציע מבט אחר. הרעיון בפוסט הזה הוא לבוא ולטעון, שמינוי הייגל עשוי להיות "טוב ליהודים". למה? משלוש סיבות עיקריות:

1. כי הסיוע הצבאי נמשך וימשך : הייגל לא מונה כדי לטפל בישראל. הייגל מונה כדי לטפל בתסבוכת הוצאות הביטחון המנופחות של צבא ארה"ב (נשמע מוכר למישהו?). המינוי של הייגל הוא הדרך של אובמה להיאבק, על החזרת ההוצאה הביטחונית של ארה"ב לשפיות שהתעופפה דרך החלון בעידן בוש. הייגל אמור להכין את ארה"ב ליציאה מאפגניסטן, אבל גם לדאוג לצמצום ושינוי מבנה הצבא ואופיו. כל אלו טומנים כמובן מאבקים פוליטיים עיקשים. אך מעבר למאבק הפוליטי מול הרפובליקנים ומול הממסד הצבאי, מחכה לנשיא ולהייגל חזית נוספת מצד תעשיות הביטחון, שהן חלק מהקומפלקס התעשייתי צבאי. אחד הכוחות החזקים בפוליטיקה האמריקאית.

הממשל יתקשה להסביר כיצד בזמנים של התאוששות כלכלית, הוא ממהר לפגוע בפרויקטים צבאיים. המאבק סביב אלו יתורגם מיד לססמאות בדבר פגיעה במקומות עבודה ופגיעה בצמיחה הכלכלית. לכן סביר להניח, כי בכדי למתן את הביקורת, לא הנשיא ולא הייגל לא ימהרו לקצץ בסיוע הצבאי לישראל, או למדינות אחרות. הרווח הפוליטי הכפול הטמון בשימור הסיוע לא מצדיק זאת. המשך סיוע החוץ הצבאי, מבטיח תמיכה במדיניות החוץ של הממשל מצד אותם חברי קונגרס שתעשיות ביטחוניות ממוקמות במחוזות הבחירה  שלהם. במקביל לאלו, קיום סיוע החוץ משרת את מדיניות החוץ האמריקאית ומבטיח את תלותן ונאמנותן של בנות ברית אזוריות, ראו ערך דרום קוריאה.

בהתאם לכך, ניתן לשער שגם אם קיצוץ מסוים (נרחב, או לא) יבוצע בהוצאות הביטחון של ארה"ב ברחבי העולם, פחות סביר שהממשל יפגע בסיוע החוץ הצבאי, בוודאי לא בזה של ישראל. שכן מעבר לשימוש בסיוע הצבאי כאתנן דיפלומטי עצמתי, הסיוע הביטחוני משרת גם יעדים פנים אמריקאים מובהקים. סיוע החוץ הביטחוני איננו רק סוגיה של מדיניות חוץ, זו סוגיה שמשחקת במקביל בשתי הזירות. כך שבתמצית, הייגל לא יכול להצטייר כמי שפוגע בו זמנית, בכוחה של בת ברית אזורית ובתעשיית הביטחון האמריקאית. גם אם הייתה מחשבה שכזו בממשל, מה שלא סביר, פוליטית היא פשוט אינה ישימה

2. כי מה שרואים מכאן, לא רואים משם: בין אם זה במשרד בקריה ובין אם בפנטגון, מקבלי החלטות מגלים שהמציאות הבין לאומית, לא תמיד מכפיפה את עצמה לתפיסות שלהם. זה רלוונטי למדינות קטנות, כמו גם לסופר-מעצמות. ההיסטוריה האמריקאית רוויה במקרים של נשיאים ואנשי שלומם, שדגלו בקו מדיניות מסוים ומרגע שהתיישבו בחדר הסגלגל ובפנטגון, בחרו ויישמו קו מדיניות שונה לחלוטין.

זה קרה לגורג' וו. בוש, שהתיימר להרחיק את ארה"ב מפעילות אקטיבית בין לאומית, עד שהתרחשו פיגועי התאומים ומחקו לו ולדרג שלם בממשל את הדיסקט והובילו אותם לאמץ חשיבה אסטרטגית חדשה, כזו שאף ממשל לא אמץ קודם. שינוי דומה קרה לאובמה, שהתנגד כסנטור וכמועמד להרחבת הפעילות בעיראק ואפגניסטן ומעט אחרי שנבחר, החליט להשאיר ולתגבר את הכוחות באפגניסטן בעוד עשרות אלפים עד לקיץ 2014. תהליכים דומים קרו גם לממשל רייגן וקלינטון. לכן הייגל בפנטגון, לא יהיה בהכרח הייגל הסנאטור.

מעבר לאלו, נדמה גם שהאופן בו טרחו לצייר אותו, לפחות בארץ, איננו שיקוף נכון של עמדותיו. הטענות כי הייגל הוא פציפיסט המתנגד לשימוש בכוח במדיניות ארה"ב, הן לא מבוססות, ואף ניתן לומר מופרכות. אם המקטרגים היו עושים עבודה רצינית על עמדותיו וחופרים קצת, הם היו מוצאים באופן מפתיע, פרוט של עמדותיו בדבר הדרך הרצויה לניהול יחסי החוץ של ארה"ב.

הדברים שנכתבו ב2004 כהמלצה לאתחול מדיניות החוץ האמריקאית (עבור הרפובליקנים דווקא רחמנא ליצלן) הולמים באופן מפתיע (או שלא) את קו החשיבה של ממשל אובמה. אם חושבים על כך שכשנכתבו הדברים, הייתה קרבה וידידות בין הייגל לאובמה, עוד טרם זה הפך לנשיא, מבינים שהמינוי לא משנה קו המדיניות הנוכחית, שכן הייגל כבר השפיע עליה לפני שנים. נקודה זו היא שדווקא מחזקת את הטענה מדוע "מינוי הייגל טוב ליהודים".

כי אם ממשל אובמה יחליט לממש התקפה על פרויקט הגרעין האירני, הנשיא יצטרך תמיכה לכך בבית. לא סתם תמיכה, תמיכה רבה מבית. שכן כניסה לעוד הרפתקה צבאית יקרה, עם פוטנציאל לנזק ביטחוני, כלכלי ומדיני לא מבוטל, מצריכה טיעונים טובים לקהל בבית. על כן אם וכשהממשל יחליט שכלו כל הקיצים ויש לתקוף, לדמותם של אלו שיצדיקו את המתקפה בזירה הדיפלומטית ובזירה הפוליטיקה הפנימית, תהיה משמעו רבה.

האמינות והמתינות שמביא עמו הצמד הייגל-קארי למדיניות החוץ האמריקאית, היא מטבע רב ערך. המטבע הזה הן בזירה הבין לאומית והן בזירה הביתית, עשוי להיות אמצעי שיאפשר לנשיא אובמה להשיג את אותה תמיכה נדרשת כדי לצאת לפעולה. ניתן לומר זאת בקיצור: אם "פציפיסט" כמו הייגל, כפי שתואר בארץ, יאמר "צריך פעולה" אזי סביר שהחלטה נשיאותית על התקפה נגד אירן תזכה ללגיטימציה לאומית ובין לאומית גבוהה, כצעד אחרון של אין ברירה ולא תצטייר כעוד השפעה ישראלית -יהודית בוושינגטון.

3. כי אולי הייגל יעזור לישראל להציל את עצמה מעצמה : במסע הפאניקה המתוזמר שהתחולל סביב מינוי הייגל, הוא קוטלג בין היתר כעוין ואנטישמי. נראה שהבסיס לקטלוג זה הייתה ההתניה הפאבלובית הישראלית/יהודית, שבה כל מי שמתנגד בצורה בוטה למשיחיות הישראלית בשטחים, מוכתם מיד כאויב. הייגל בהחלט לא היה מהעדינים במבקרי ישראל. בהחלט ניתן לטעון נגדו שהוא לא איזן את הביקורת שלו, בביקורת שווה כלפי הפלסטינאים. אולם כליברל רפובליקאי, הייגל ראה בפלסטינאים עם תחת כיבוש ויצא בשורת הכרזות, שלא בטוח שהן הנוראיות ביותר שהושמעו נגד הכיבוש, בטח לא כשמשווים זאת "לאם הייתי נולד פלסטינאי" מפיו של א. ברק, או לסדרת האמירות של ראשי השב"כ בסרט "שומרי הסף".

אך למרות עמדתו הלכאורה פרו-פלסטינאית, ניתן לשער בסבירות גבוהה שהמעורבות של הייגל במו"מ הפלסטינאי תהיה מוגבלת. בעיקר מעצם העובדה שהוא מזכיר ההגנה ולא מזכיר המדינה. בטח לא כשמזכיר המדינה הוא ג'ון קארי, שלפי כל המסתמן ממסעותיו האחרונים, הופך את עניין המו"מ הישראלי פלסטינאי לבייבי שלו. ג'ון קארי לא ייתן למישהו אחר לדרוך בטריטוריה שלו. יתרה על כך, גם באותן נקודות ממשק בהן כן נדרשת מעורבות מזכיר ההגנה, קשה לראות מחלוקות ביניהם. שניהם רואים עין בעין את הצורך בקידום מו"מ במזה"ת, כדרך להגן על אינטרסים אמריקאים וכדרך לשפר את עמידתה של ארה"ב באזור.

כפי שכתבתי בפוסט קודם, כל זה לא אומר שהנושא הישראלי – פלסטיני חוזר לכותרות ולמרכז העיסוק במדיניות החוץ של הממשל, לפחות לא בטווח הזמן הקרוב. לאמריקאים כאמור יש צרות גדולות יותר (בעיקר בדרום מזרח אסיה). זה גם לא אומר שהממשל משוכנע שיש פתרון וודאי לסכסוך. מה שזה כן אומר, זה שהממשל רואה בחזרה לשולחן המו"מ כאינטרס החיוני של ישראל והנשיא אמר זאת ברורות בנאומו. השאלה הפתוחה שנותרה אם כך היא, האם גם ישראל מבינה זאת.

על כן, כפי שכבר טענתי קודם לכן באותו פוסט שניתח את משמעות הנאום, העיסוק המוגבל של הממשל יהיה כפי הנראה, בעיקר בניסיון להחזיר את הצדדים למו"מ. במידה ויצליחו, משם כבר ישברו את הראש. לכן עצם שביב התקווה של חזרה לשולחן המו"מ בחסות אמריקאית אקטיבית, נותן לישראל במידה מסוימת חבל הצלה מעצמה. שכן כדי לחזור למו"מ ממשי, ממשלת ישראל צריכה להגדיר מחדש את האינטרסים והיעדים שלה ולתאם אותם מול ארה"ב. כדי לעשות זאת היא צריכה להגדיר לעצמה מה היא רוצה מעצמה ומה חשוב לה.

כיצד כל זה מסביר, מדוע מינוי הייגל עשוי לעזור לישראל לעזור לעצמה? כי הייגל כמזכיר ההגנה, יתמקד בהקשר הישראלי ביחסי הביטחון בין המדינות. במצב כזה קשה לראות כיצד מתוך ראייתו את הסכסוך ואת הצורך החיוני לקידום מו"מ, יאפשר הייגל ליחסים הביטחוניים להמשיך ולשמש כעלה תאנה ליחסי חוץ דיפלומטיים קלוקלים. הייגל לא יהיה פאנטה מס' 2. אם בממשלת נתניהו הקודמת שר החוץ האמתי היה ברק, הרי שהעדר שר חוץ פעיל כרגע, בממשלה הנוכחית וכניסתו של יעלון למשרד הביטחון, משנים את תמונת המצב שהייתה עד כה. לכך מתחבר ה"ריסטרט" שנעשה למערכת היחסים בביקור האחרון בחודש מרץ.

כך ששילוב של ניהול קורקטי של היחסים הביטחוניים על ידי הייגל, אשר ימנע ממעורבות בולטת במהלכים המדיניים (שבאחריות קארי), יחד עם החזרת ערוץ הקשר בין שתי המדינות לדרג הנשיא – רוה"מ, מעלה שביב תקווה שדינמיקה זו עשויה בעקיפין לאלץ את ממשלת ישראל החדשה, לקבל החלטות משמעותיות. ממשלת ביבי-לפיד-בנט, תאלץ  בעתיד הלא רחוק, לעמוד מול הנשיא ולהגדיר לו ולעצמה מה היא רוצה להשיג במהלכיה העתידיים. לכן באופן זה, דווקא מינוי הייגל, שתואר כמי שמתנגד להשפעה "היהודית" בוושינגטון, דווקא המינוי הזה הוא שעוזר להחזיר את היחסים המיוחדים למקומם הראוי.