רגע אחרי שכבו המצלמות ונדמו תרועות הטקס, חזרו כל הפרשנים לנתח את הביקור. דומה שיותר משהפרשנויות נשענות על עובדות וניתוח אובייקטיבי, הן נשענות על משאלות הלב, כל אחד בהתאם לרצונות ולנטיות הפוליטיות שלו. מנגד, הסתכלות וניתוח מפת האינטרסים האזורית עשויה להסביר מדוע המשמעות של ביקור הנשיא היא שב-2013 לא יופעל לחץ ממשי בסוגיית המשא ומן עם הפלסטינאים. מה כן אומרת מפת האינטרסים לגבי משמעות הביקור? המשמעות האמתית של ביקור הנשיא היא שזה הוא רק שלב מכין במטבח המזרח תיכוני, בו גוש הבשר הישראלי-פלסטינאי בסך הכול עבר מהמקפיא למקרר לטובת הפשרה מבוקרת, בזמן שהשף מורה לסו-שף הראשי ולצוות, להכין את המטבח לעבודה ב2014.

ההנחה הבסיסית הרווחת בתקשורת וגם באקדמיה, היא שכאשר שבוחנים את העיסוק של נשיאים אמריקאים במו"מ המזרח תיכוני, מצפים לראות עד כמה יהיה הנשיא האמריקאי נכון ומסוגל להפעיל לחץ על הצדדים, כדי להגיע להסדר. התהייה, או שמא נכון יותר לומר הציפייה הקבועה הייתה, שהנשיא האמריקאי יפגין נכונות מתמדת ללכלך ידיים ולערבב עת עיסת הבשר המזרח תיכונית המדממת, לכדי תבשיל אכיל לכל הצדדים. הציפייה הייתה שכל נשיא יהיה נכון תמיד למאמץ הזה, בשל מחויבות לכאורה תמידית של נשיאים לעניין ובשל הרווח הפוליטי והיוקרה שלכאורה טמונים בפרימת הקשר הגורדי שהפלסטינאים והישראלים מהדקים סביב עצמם.

אך כדי לנתח בצורה אובייקטיבית את המצב, השאלה האמתית  שצריכה להישאל היא, מה באמת משפיע על מידת הלחץ שמפעיל, או נכון להפעיל נשיא אמריקאי על מדינה, לצורך עניין כל מדינה, כשהוא מנהל את היחסים הבילטרליים מולה? התשובות על כך מגוונות: יש שמייחסים את זה לקרבה, או לריחוק ביחסים האישיים בין המנהיגים ויש שמייחסים זאת למעמד ולמידת החוזק, או החולשה של הנשיא בבית, מול אלו של מקביליו במדינות האחרות.

אולם גם אם הנחות אלו נכונות ובהחלט בעלות משקל, הן עומדות אך כמשניות לצד הגורם המרכזי שקובע את מידת הלחץ שמפעיל הממשל בנושא מסוים. בניתוח מדיניות חוץ הגורם המכריע שמשפיע על מידת הלחץ שמפעיל נשיא אמריקאי בכל נושא, הוא המיקום היחסי של אותה סוגיה בסדר היום האסטרטגי מדיני של ארה"ב. היינו עד כמה ממוקם אותו נושא כנושא בלעדי, או לא בלעדי בסדר היום הבילטרלי, עד כמה הוא חיוני ומרכזי בטיפולוגית (סידור נושאי) האינטרסים האמריקאית ובעיקר אילו נושאים אחרים משיקים לו, או מאפילים עליו.

בטענה הזו אין אולי משום חדשנות, אבל דומה שהיא נדחקת כל הזמן הצידה לטובת הפרשנויות הסקסיות אמוציונאליות. הבעיה היא שניתוח וחשיבה רציונאלית קרה של אינטרסים עשויה להיות מעיקה, בעיקר כשאפשר לשרטט את דפוס היחסים ולתלות אותם בסיבות כגון חיבה, או אי החיבה בין מנהיגים. ובאמת למה לא לנתח אינטרסים בצורה שקולה, אם אפשר לנהל דיון מדיני כאילו היה עוד פרק הדחה בעונת "האח הגדול"? הסיבה לחזור ולהדגיש את הניתוח הזה, היא הכנסת מידה של פרופורציות וראליזם להתנהלות המדינית הישראלי. לכן כאשר לוקחים את ההנחות שפורטו קודם באופן משולב, ניתן להתחיל לנתח ולהבין את השינוי באסטרטגיה המזרח תיכונית של ארה"ב ואת המהות והמשמעות האמתית של ביקור הנשיא אובמה בישראל בשבוע שעבר.

 ניתוח היחסים הבילטרליים שבין ארה"ב וישראל דרך הפריזמה השל סידור נושאי, מסביר לא רק את מה שמתואר, כשינוי ביחסים שבין ראש הממשלה נתניהו והנשיא אובמה, אלא ניתוח שכזה עשוי לשפוך אור רחב יותר על כלל האסטרטגיה המזרח תיכונית של ארה"ב ועל המגמות המתפתחות באזור, בעיקר בשני נושאים מרכזיים שגם עמדו ככל הנראה במרכז הביקור. הסוגיה האירנית מצד אחד ושאלת עתיד המו"מ המדיני עם הפלסטינאים מנגד.

ההתפתחויות האחרונות שהתרחשו בעניין הפיוס הישראלי – טורקי, שאורגן כקרשנדו של הביקור, מתחילות להבהיר את המטרה האמריקאית הבסיסית בביקור. לייצב את ציר בעלות הברית המזרח תיכוני שלה. לייצוב הברית הזו כמה מטרות לטווחי הזמן השונים. בטווח הקצר, מטרת שיפוץ הברית נועדה בעיקר לייצב את המצב מול המהומה הסורית העכשווית ומול הלבה הגועשת שנוצרה בחלק מהמדינות בעקבות האביב הערבי. בטווח הביניים, הברית הזו דרושה לארה"ב לקראת הבאות: כשעל הפרק לשנה הקרובה שני נושאים בוערים, מציאות חדשה בסוריה של אחרי אסד ומה שניתן להעריך, הגברת המהלכים מול אירן ויתכן כפי הנראה, תקיפה בפרק הזמן שהוגדר על ידי הנשיא, באם לא תתממש אופציית הדיפלומטיה והסנקציות.

אולם כל אלו נועדו לשרת מטרות מרחיקות לכת יותר בטווח הזמן הרחוק. בטווח זמן זה לברית זו משמעות גדולה יותר. יעודה העיקרי בטווח זמן זה הוא לשמר את השפעתה של ארה"ב במזרח התיכון בעלויות נמוכות מבעבר, אל מול השינויים המתהווים והעתידיים במשחק העוצמה העולמי. בניגוד לדעה הרווחת בדבר אובדן העניין והאינטרסים האמריקאים באזור, ארה"ב לא מתכוונת לצאת מהאזור. הסיבה המרכזית לכך היא, שמעצמות גדולות לא מוותרות על אזורי השפעה, כל זמן שהם משרתים אינטרסים גדולים יותר. מאחר והמזרח התיכון הוא חלק אחד (וחשוב) בפאזל של משחק העוצמה העולמי, ארה"ב לא תמהר להפקיר אותו במציאות של מערכת עולמית משתנה וחסרת וודאות.

לכן אם מסתכלים על משחק העוצמה העולמי כאלמנט המכתיב את כלל המדיניות האמריקאית ואת זו המזרח תיכונית בפרט וקושרים בניהם, מתחילים להבין את המשמעויות לאסטרטגיה האמריקאית החדשה באזור ולאינטרסים שלה. בין אם תלותה של ארה"ב בנפט המזרח תיכוני יורדת, או לא, ארה"ב לא תפקיר את השליטה במשאבים הללו ובאזור לידי סין ורוסיה. לא כל כך כי ארה"ב אוהבת להיות בחום של המטבח המזרח תיכוני, אלא בשל העובדה שמעצמה גדולה לא תיתן למעצמות גדולות אחרות הזדמנויות להדביק פערים ולצמצם את יחסי העוצמה בניהן.

משמעות זו של שימור ההשפעה אמריקאית במזרח התיכון חורגת מעבר לאינטרסים המקובלים והידועים: אלו של מאבק באסלאם הקיצוני ובניסיונות חבירתו לנשק להשמדה המונית, כמו גם הבטחת מקורות אנרגיה זולים לכלכלה המשתקמת שלה. המשמעות העמוקה יותר של שליטה אמריקאית על ברזי הנפט ונתיבי הסחר המזרח תיכוניים היא, שכל זמן שארה"ב רואה באלו כלים ממשיים להפעלת ללחץ על סין ורוסיה, כלים שעשויים לגרום לאלו להסכים עמה בסוגיות אחרות ולהמשיך לקבל את ההגמוניה של במערכת העולמית, אזי אין לארה"ב סיבה לוותר עליהם ולצאת מהאזור.

בתמצית ניתן לומר אם כן, שמאחר ובמבט לטווח הזמן הרחוק יותר ארה"ב צופה את השינויים במאזן העוצמה העולמי ורואה את עלייתה של סין וצמצום פערי העוצמה העשויים להתהוות מכך, ארה"ב מבינה כי היא צריכה לשמר נוכחות במזרח התיכון, בכדי להכין את עצמה לקראת פעילות עתידית מהותית יותר על הבמה העולמית המרכזית. ארה"ב מבינה כי נדרש ציר בנות ברית מזרח תיכוני חזק ויציב, שידאג לה לשקט בחצר צדדית זו, בזמן שהיא מתפנה להתמודדויות המרכזיות שיאפיינו את המערכת העולמית בעשורים קדימה, היינו עלייתה של סין ורצונה של רוסיה לחזור לבמה.

בהינתן הנחה הזו, המדיניות המזרח תיכונית קשורה באופן הדוק והיא חלק מהערכות עולמית כוללת של ארה"ב לעשור הקרוב, או לכל הפחות לתקופת הנשיאות הקרובה. אם כן, במה שונה המדיניות הנוכחית מהמדיניות האגרסיבית של עידן בוש? ההבדל המרכזי הוא שאת השפעתה באזור ארה"ב מתכוונת לשמר, לא דרך מלחמות ופעילות צבאית בולטת, אלא דרך מה שמסתמן כאסטרטגיה החדשה של הממשל לניהול היחסים באזורים שונים בעולם, החל מדרום אמריקה, אפריקה, מרכז אסיה וכלה במזרח התיכון.

בעקרונות הבסיס של אסטרטגיה זו ארה"ב רואה עצמה כמי שתפקידה הוא לתמוך ולסייע מאחור לבנות ברית ולכוחות מקומיים בכדי לעזור להם לנהל את המאבקים בגורמים מערערי יציבות. אחד השמות שבהן מכונה אסטרטגיה זו היא "טביעת רגליים מנמליות" היינו השפעה ניכרת ומקסימלית באזורים וסוגיות בין לאומיות, במינימום נוכחות ופעילות ישירה. ביטוי לסוג אסטרטגיה זו בא לידי ביטוי בדגש שנותן הממשל לפעילות המבוססת על תקיפות מלטי"ם וכוחות טקטיים זעירים הנתמכים בבני ברית מקומיים.

במובנים רבים משלבת האסטרטגיה החדשה של אובמה היבטים של מה שמכונה בתאוריות של יחסים בין לאומיים ליברליזם הגנתי מובהק, עם מידה מועטה של ראליזם התקפי. למה הכוונה בשפת פשוטה? הכוונה היא שכדי להשיג את מטרותיה באזור ולשמר את האינטרסים שלה, ארה"ב לא תפעל מתוך השקפה אסטרטגית אידאולוגית שמנסה לשנות סדרי עולם. באופן אירוני הניסיון האמיתי ל"תיקון עולם" היה דווקא זה של בוש, שניסה בעשור הראשון של המאה העשרים לחנך מחדש את המזרח התיכון.

בניגוד לבוש, אובמה, גם אם מאמין בתוך תוכו בצורך בשינויים תרבותיים ומשטריים במדינות המזרח התיכון, לא חושב שעל ארה"ב להביא זאת על כידוני הצבא. אובמה מאמין שיש לתת לכוחות שאמריקה תופסת כחיוביים, לעשות את פעולתם באופן שישרת את האינטרסים שלה, כפי שהוזכרו קודם לכן. בכדי לדאוג שכוחות אלו יפעלו כרצונה, ארה"ב צריכה בנות ברית יעילות באזור. מכאן גם ניתן להסיק שלסיום הסיפור הטורקי-ישראלי הייתה משמעות רבה עבור הנשיא והממשל.

כיצד אם כן כל זה קשור לשני הנושאים העיקריים שהעסיקו את התקשורת (וכפי הנראה את הפוליטיקאים) בביקור? כיצד זה מתקשר לעניין חידוש המו"מ המדיני עם הפלסטינאים ולשאלת הגרעין האירני? ראשית, בכל הקשור לעניין האירני כאשר נשענים על הנחה הזו וניתוח העמדה האמריקאית במובן זה, הניתוח מעלה את סבירות ההערכה שההבטחה האמריקאית לתקיפה באירן היא אמינה (במידה כמובן והמסלול הדיפלומטי לא יניב את התוצאה הרצויה). ההסבר לכך, מעבר לעניין האמינות של אמירה נשיאותית, הוא שהנשיא לא יכול להקריב את האינטרסים האמריקאים ואת הרצון שלו לשמר את ההשפעה האמריקאית במזרח התיכון כפי שצוין קודם.

מה שגורם להניח כי יש אמינות גבוהה בהבטחה האמריקאית, איננו רק דאגת הנשיא לישראל, והאמירה שלו "שאתם לא לבד". הגורם העיקרי לאמינות זו הוא, שבכדי להבטיח את ברית הציר המזרח תיכוני שתשמר את מעמדה של אמריקה כמעצמה המשפיע במזרח התיכון, הנשיא חייב להקרין אמינות כבר מעכשיו. כדי לייצר לעצמה מרחב תמרון שבו היא יכולה להפעיל את בנות הציר המזרח תיכוני שלה וכדי לייצר את אותו מערך יציבות שיתופי, ארה"ב חייבת להסיר את העניין האירני מסדר היום המזרח תיכוני. אם נחזור רגע לפתיחה, ולאותו עניין של סידור נושאי, אזי נבין שהמיקום הגבוה שתופס העניין האירני, משבש את סדר היום האמתי שרוצה וצריכה ארה"ב להתוות במזרח התיכון.

לכן בכדי לייצר את האמינות הזו, הנשיא צריך להוכיח לבנות בריתה שארה"ב לא נסוגה מהאזור ולא משאירה וואקום מעצמתי. הנשיא צריך להוכיח לבנות בריתו האזוריות (ודרך כך גם להקרין את אמינותה של ארה"ב לאזורים אחרים בהם היא בונה בריתות) שההאשמות שהועלו נגד הממשל בקדנציה הקודמת וטענו, כי ארה"ב הפקירה בני ברית כמובארק אינן נכונות. הממשל מבין שעליו להבהיר, כי ארה"ב איננה נוטשת את המזרח התיכון. כפי הנראה זו הייתה המטרה המרכזית של הביקור. הנשיא הגיע בכדי להסביר ולהבהיר באופן אישי את מהות האסטרטגיה המזרח תיכונית החדשה שלו. זו הסיבה לביקור בירדן וזו כנראה הסיבה לבייביסיטר הצמוד שקיבל ארדואן בשבועות האחרונים ממזכיר המדינה קארי. זה גם מה שכנראה הוביל לפיוס הישראלי טורקי.

לכן אם ניקח את קו הניתוח הזה גם לסוגיית המו"מ עם הפלסטינאים, ניתן להעריך שאסטרטגיה זו היא גם מה שיוביל לחידוש מראית עין של שיחות, לפחות בטווח הזמן הקרוב. לא בטוח שאלו יהיו שיחות ממשיות עם מהות ביצועית בטווח הזמן הקצר, אך אלו כאמור, בהשאלה מעולם המטבח ותוכניות הבישול הכה פופולאריות, רק שלב העברת הבשר מהקפאה לצינון במקרר. כדי שאובמה יוכל בעוד חצי שנה עד שנה להוציא את נתח הבשר הישראלי פלסטיני מהמקרר ולהעביר אותו לשלב הבישול בתנור, הוא יצטרך להפעיל לחץ לא רק על ישראל אלא גם על הפלסטינאים, דרך מדינות ערב ששותפות לציר המזרח תיכוני שלו. אובמה צריך אותן כדי שילחצו על הצד השני במשוואת הסרבנות האזורית.

אובמה צריך שמדינות הציר המזרח תיכוני, ערב הסעודית, ירדן, טורקיה, מדינות המפרץ ומצרים (בהנחה שהיא תמצא את דרכה ליציבות עד אז) ילחצו על ההנהגה הפלסטינאית. אובמה כמו קלינטון, צריך את המובראק שלו, שיתפוס את אבו מאזן כשם שמובארק תפס בזמנו את ערפאת ואמר לו "תחתום יא כאלב" (יתכן ומילות הגנאי יחסכו במקרה הזה). על כן כדי לייצר מצב, שבו הוא יכול לבוא למדינות הציר שלו ולדרוש מהן שיפעילו את הלחץ על אבו מאזן (או מי זה שלא יהיה במקומו) וכדי שלזה יהיה המרווח הלאומי מול חמאס, אובמה מבין שהוא צריך לנטרל את אירן מהמשחק, בכדי להרגיע את החרדה המשתוללת במדינות האזור. הממשל מבין שהורדת המקום שתופסת הסוגיה האירנית, עשוי ליצור מצב שבו חמאס ללא תמיכה אירנית, חמאס שמבודד על ידי קרירות מצרית וטורקית, יאלץ למצוא מוצא חזרה לפשרות במשחק הפלסטיני ולקבל את אילוצי המציאות של שיחות עם ישראל. אולי לא במונחי שיחות שלום אליבא דה שמעון  פרס, אלא שלום ראליסטי מאוזן יותר.

הנשיא והממשל כפי הנראה הגיעו לתובנה הזו כמו כל דבר בחיים, בניסוי וטעייה. זה לקח שנצרב מהקדנציה הקודמת. הנשיא ניסה להעביר בעבר את גוש הבשר הישראלי פלסטינאי הקפוא היישר מהמקפיא לתנור הלוהט. התוצאה הייתה שהבשר יצא שרוף מבחוץ, מר לכל הטועמים וחי-קפוא ובלתי עשוי מבפנים. יתכן והסיבה לכך אז הייתה הסו-שף הילרי שניסתה לזרז תהליכי בישול וסחפה אחריה את הנשיא, אבל בשורה התחתונה, בתום ארבע שנות כהונה זו הייתה התוצאה. לכן בהנחה והנשיא הפיק לקחים, ניתן לקוות שהוא שיפר גם את מיומנויות הבישול שלו.

מכאן בהשאלה נניח ובקדנציה הקרובה הוא החליט לנקוט בשיטת בישול אחרת. ראשית הוא נותן לבשר להפשיר במקרר ומתפנה לענייניו האחרים, בעיקר אלו מבית. בזמן זה הוא יניח כאמור לסו-שף שלו, מזכיר המדינה ג'ון קארי להתעסק בהכנת הבשר. כשהמטבח יהיה מוכן והמכשולים לבישול יוסרו וצוות המטבח יעבור תדרוך והכנה, או אז יעבור הנשיא לעמדת השף ויורה להעביר את גוש הבשר לתנור ויתחיל להפעיל עליו את  הלחץ. וכמו בכל בישול נכון של גוש בשר, צריך להפעיל לחץ משני הכיוונים: לחץ על הצד הישראלי, עם כלי העבודה בידי צוות המטבח האירופאי ולחץ על הצד הפלסטינאי, עם כלי העבודה בידי הצוות האירופאי-ערבי.

אם נחזור רגע לעניין האירני, אז כאמור כדי להיות מסוגל להפעיל לחץ שכזה, הנשיא חייב להסיר את הסרח האירני המעיק שעומד במרכז המטבח ומאיים להסריח ולקלקל לו את כל הבישולים. נכון אומנם שהממשל למד את הלקח ממלחמות מהירות ונמהרות והוא לא שש אלי קרב. אך אין משמעות הדבר שהנשיא הזה והממשל שלו מפחדים להשתמש בנשק, הם פשוט עושים את זה אחרת. ממשל אובמה הוא הממשל שהפעיל תקיפות אוויריות על ידי מלטי"ם ומזלטי"ם יותר מכל ממשל אחר לפניו. גישה זו בשלוב תקיפות טקטיות שקטות של צוותים קטנים, היא זו שעושה את הרעיון של תקיפה כירורגית באירן, שמטרתה הסרת התשתיות הגרעיניות, לסבירה.

הממשל לא מתיימר למלחמה בסגנון בוש שתפיל ותשנה את המשטר מהיסוד. אין לאובמה עניין באמבטיית בוץ נוספת בסגנון אפגניסטן ועירק. הממשל מעוניין להסיר את תשתית הגרעין האירנית באופן שיהיה מספק בכדי להרגיע את העצבים המרוטים של מנהיגי מדינות האזור. לכן תקיפה שכל מהותה הסרת תשתיות, איננה דבר שהוא אופרטיבית, או תודעתית קשה ומרחוק מהלך החשיבה של הממשל.

על כן לסיכום, כאשר לוקחים הנחות אלו בחשבון, יחד עם לוח הזמנים האמריקאי, שבו ב2014 כוחות ארה"ב יצאו מאפגניסטן, יחד עם אמירת הנשיא כי לשעון האירני נותרה כשנה, ניתן להעריך כי-2013 היא שנת ההכרעה המפורסמת שנמשכת לפי שעונו של רה"מ נתניהו מ2008 לערך. ללוח הזמנים הזה ניתן לצרף הערכות שמדברות על כך ש-2014 תהיה השנה שבה תצא ארה"ב (בתקווה) סופית מהמיתון ותחזור לפסים כלכליים יציבים. כלומר גם המציאות הכלכלית מבית, או בשמה האחר "מחירי הדלק" תהיה נוחה יותר לנקיטת צעדים צבאיים הרפתקניים במידה מוגבלת.

משמעות לוח הזמנים הזה הוא, שיתכן ובעוד שנה ייפתר העניין האירני, או באופן סביר ירד מדרגה בטיפולוגיה המזרח תיכונית. יתכן והדבר יקרה בצורה דיפלומטית (מי שרוצה להמר על כך) ויתכן שיקרה על ידי פעולה צבאית. עם זאת יש לזכור שגם אחרי הנמכת הנושא בסדר היום המזרח תיכוני, האירנים לא בהכרח ילכו לשום מקום. יתרה על כך, באם תבחר ארה"ב לפעול להסרת העניין האירני בכוח, הרי שלצורך שלה בהערכות אזורי עם בנות הציר משמעות רבה, דבר שמחזק בפני עצמו את הצורך בתאום בין השותפות שלה באזור.

 בשורה התחתונה ניתן להמר ולשער, ששנת2013 לא תבשר שינוי דרמטי במו"מ הישראלי פלסטינאי. אבל בלוח הזמנים הרחוק יותר, בהחלט יתכן ובתוכנית העבודה האמריקאית, 2014 מסומנת כשנה לשינוי שכזה. אם לוקחים ומצרפים לכך בחשבון, את העובדה שהנשיא ירצה שנציגי המפלגה הדמוקרטית ילכו לבחירות אמצע הקדנציה עם מומנטום של הצלחה גם בתחום מדיניות החוץ, אזי יש לסמן את 2014 כשנה שבה יעמוד המו"מ הישראלי פלסטינאי במרכז הבמה המזרח תיכונית. מה המשמעויות לקואליציה הנוכחית של נתניהו? זה כבר  פוסט נפרד בפני עצמו.