על מה כל הזעם? מניין באמת יונקת המחאה הזו את התסכול שמבטא הציבור? התשובה לשאלה הזו מצויה לא בעוגת התקציב, אלא בהפקרות המתמשכת במליאת הכנסת. אם אתם באמת מחפשים את השורש המרכזי של התסכול, תמצאו אותו במצב בו מתנהלת שיטת המשטר במדינה מזה למעלה משלושה עשורים. תמצאו את שורשי הזעם במציאות שבה קהל עצום, הפך לאוסף של בני ערובה. אלא שמרוב רצון להיות בסדר עם כולם, המחאה לא אומרת זאת בקול ברור דיו.

המציאות שמייצרת את המחאה היא זו, שבה כבר קרוב לשלושה עשורים אנחנו במצב שבו פוליטיקאים מעדיפים אינטרסים צרים של קבוצות פרטניות, אם בשם אג'נדה ספציפית שמועילה לאותה קבוצה, או בכדי לקבל "גב" למרוץ הפוליטי שלהם. כל זה, על פני רצון הציבור שבחר אותם. המחאה הנוכחית מדברת יותר מדי על כסף. אבל אין באמת בעיה של כסף בארץ, הוא רק לא מחולק נכון. אבל אפילו עיוות החלוקה הזו הוא לא הבעיה, אלא רק הסימפטום. נכון, אפשר לשחק בסדרי עדיפויות עד מחר, אבל עדיין נשאר עם אותה בעיה. אם היום נשנה את סדרי העדיפויות, הרי שעוד שנה שנתיים, תקום קבוצת מיעוט אחרת, שתחזיק את השלטון בביצים ושוב תשנה את סדר העדיפות. ואנחנו נמשיך לשאת בנטל. לכן סדרי העדיפות הם רק סימפטום ולא שורש הבעיה האמיתית.

הבעיה האמיתית היא משילות. יש בעיית מנהיגות ומשילות שנמשכת כבר מעל לשני עשורים ורק מתחזקת. ב63 שנה היו פה 30 ממשלות. ממשלה כל שנתיים כמעט. נשמע הגיוני למישהו?  אין פה מנהיגות. לא רק ברמה הערכית ולא בראייה לטווח רחוק. אין באמת עשיית מדינאות בארץ. אין יכולת לאף ממשלה, מימין או משמאל, לתכנן מדיניות רחבה, חוצת תחומים, שמסתכלת על החיים במבט אינטגרטיבי. אין מצב שבו מבינים שניהול חיי המדינה (ונעזוב רגע את הערבים בצד), הם אג'נדה מערכתית.

אין באמת מערכת שיושבת ומבינה שדיור קשור לתחבורה ולתעסוקה ולחינוך ולתרבות. שחינוך קשור גם למשטרה ולחוסן מערכת המשפט ושכל תחום הוא בעל השלכות מהותיות כלפי התחום החופף. מה שיש פה זה טלאי על טלאי, כיבוי שריפות מתמשך, רק כדי לשרוד עוד יום בכיסא, רק כדי לצלוח עוד פריימריז. עד שלא נשנה  את זה, לא נשנה כלום.

אז מה אפשר לעשות עם כל המחאה הזו?

אני אישית אומר, קודם כל, תנו לעם להחליט בעצמו. אז מה עכשיו? בחירות? החלפת ממשלה? לא ולא. זה רק יהיה עוד ערבוב מחודש של אותם קלפים מורעלים והתוצאה תשאר זהה. צריך לחתור לבסיס לטפל ביסודות ולא בסימפטומים. המחאה צריכה להעלות דרישה אחת בסיסית פרקטית: דרישה להקמת "מועצת תיקון לאומית". מועצה כלל ארצית, שתורכב מנציגי הכנסת על אגפיה, נציגות הממשלה, המגזרים העובדים, התעשיינים, האקדמיה, שתהיה בה נציגות ציבורית רחבה חוצת מגזרים. שתעשה דבר אחד שלא עשינו פה שנים. תשב ותדבר ותקשיב לשם שינוי. תרתי משמע.

ולאחר שתוקם המועצה הזו, כדי שהיא לא תהיה עוד מריחת זמן ועוד דיבורים לרוח, היא תתכנס לפרק זמן מוגדר מראש. חצי שנה נניח. ולמועצה הזו יהיה מנדט לדון בנושאים מוגדרים: שיטת הבחירות, שיטת השלטון, אופן עבודת מנגנוני השלטון ומערכת הכוחות החברתית – כלכלית. בסופו של תהליך, תבוא המועצה לעם, עם מספר אפשרויות ותמליץ על מספר אופציות לשינוי המשטר ותיקונים בכמה נקודות עיקריות. כמו מה למשל? הנה כמה רעיונות לא מחייבים:

שינוי שיטת הבחירה – מה רע לדון ברעיונות כגון, ממשלה שלא תלויה בקיומה על בסיס קואליציוני, מערכת איזון ובלמים בריאה יותר, יחסיות יצוג נכונה יותר, כזו שמצמצמת את כוחם העודף של המיעוטים ושתבטל את המצב בו בכל קדנציה הם לוקחים את הרוב כבני ערובה, אך עדיין תאפשר להם להשמיע את קולם ולדרוש זכויות.

שינוי שיטת הייצוג: הנה כמה רעיונות לא הזויים. הגבלת כהונת רוה"מ לשתי קדנציות, שלא יקחו את השלטון כמשהו מובן מאליו לנצח. שבאמת יתאמצו להשיג משהו כשהם שם. כמובן, הגבלת מספר השרים, ישום החוק הנורווגי. מה דעתכם על קביעת שני בתים, או אולי בית נבחרים אחד. למה שלא נדבר על מעבר לנציגות אזורית, או נציגות משולבת אזורית – ארצית. בואו נדבר, בואו נשים את כל הקלפים על השולחן

להציע תיקונים שיאפשרו משילות אמיתית, יציבה מאוזנת: לא מדובר רק בעבודת הנציגים בכנסת, אלא על הכשלים המובנים מול הבירוקרטיה הממשלתית – ציבורית. פרוק של חסמים שקיימים עשרות שנים, חסמים שמקשים על תהליכי תכנון מדיניות רציפים (המשך המשילות בין ממשלות). הגיע הזמן שנשאל כיצד נקבעת מדיניות ומעולם לא מיושמת?בשום תחום. לדוגמא, כיצד מכריזים על רפורמה בכבאות עם אלף הבטחות וניירות עמדה, אבל נשארים עם שני פייפרים מקרטעים וכבאית בת 50. ומנגד, גם יצירת מנגנוני ביקורת אמיתית בעלת שיניים על עבודת הממשלה והכנסת (שינוי חוק המבקר אולי?) כזו שתוכל להעניש ולפקח על החורגים, המושחתים, המורחים, החדלי אישים.

וכך, לאחר שיגובשו הרעיונות סביב נקודות אלו, יוסכם על כל הנציגים שיש לגשת למשאל עם. במשאל זה, תבחר שיטת בחירה ושיטת משטר חדשה. השיטה החדשה תהיה חייבת לקבל 50% מהקולות. כלומר ניתן לבצע שני סבבים  של הצבעה.

ומה אחרי משאל העם? קביעת מועד בחירות, כפי שהן אמורות להיות. לא להפיל ולא להחליף, לתת לממשלה להביא את התהליך לסופו עד תום כהונתה.

איך מגיעים לזה?

קודם כל, צריכים לומר לממשלה "אנחנו רוצים שתשארו" שמטרת המחאה איננה להדיח את ביבי. לתת לו חיבוק. לומר לו, בוא, תעזור לנו לבצע את התיקונים הללו. אנחנו בעדך, אנחנו רוצים שאתה והממשלה שלך תהיו, כפי שאני מכנה זאת "חמורו של משיח". אתם תקבלו את מלוא הקדנציה שלכם לשלוט, כדי שניצור תיקון אמיתי.

באותה מידה, יש לדרוש מהאופוזיציה להתחייב לתהליך ולא לנסות להפיל את הממשלה. זה ינטרל את המתח הפוליטי-מפלגתי ויחייב התכנסות לאומית לתהליך אחד (שהרי קדימה וליברמן הצהירו אלף פעם שהם בעד שינוי כזה). לא צריך ממשלת אחדות מזוייפת. צריך להסכים לעזוב לרגע זה את גרונו של זה, לחדול מנעיצת השיניים המתמדת שמדממת אותנו לאובדון ולהסכים על מחוייבות הדדית לתהליך.

מצד אחד זה יסתום את הפיות לאלו שטוענים שזה נסיון להפיל את ביבי, מנגד, זה יכניס את כל המערכת למחוייבות לתהליך, שבו יחשף פרצופם האמיתי של מי בעד ומי נגד. מי רוצה להמשיך בשיטת העושק הישנה ומי מחוייב לשינוי שיצור תיקון לחברה ולמדינה. שינוי שחיוני שיתרחש כדי שנשרוד פה כמדינה וחברה שפויה ובריאה.