בתוך שלל הארועים האלימים ששוטפים לאחרונה את מהדורות החדשות, נדחקת לה הצידה מלחמה אלימה שגבתה קורבנות רבים לא פחות. מאז שנת 2006 מתנהלת מלחמה בגבולה הדרומי של ארה"ב. בעוד בארץ הנושא מקבל סיקור מועט, בארה"ב המתרחש בגבול עם מקסיקו מתואר כעת "כמלחמה השלישית של ארה"ב" (אחרי עיראק ואפגניסטן). דומה שהמצב בגבול הדרומי עם מקסיקו הולך ומתגבש לכדי משבר, שעוד יעסיק את הממשל האמריקאי וישפיע על מדיניות החוץ והפנים שלו לקראת הבחירות של 2012. המלחמה הזו בגבולה הדרומי של ארה"ב נסובה לכאורה סביב נושא אחד. סמים. אולם מלחמה זו מכילה אלמנטים רחבים ומסובכים יותר, המייצגים את היחסים המורכבים שבין ארה"ב ומקסיקו.

ב2006 הכריז נשיא מקסיקו פליפה קלדרון, מלחמת חורמה בקרטלי הסמים. ארגוני הסמים צברו מימדי ענק במדינה והקף ההכנסות המשוער שלהם נע לפי הערכות בין 25 ל 40 מליארד דולר בשנה, המייצגים כ5% מהתל"ג של מקסיקו. קלדרון שלח את הצבא להלחם בקרטלים. צעד קיצוני וחריג, בהתחשב בכך שטיפול בסחר בסמים בתוך המדינה, אמור להיות עניין של אכיפת חוק משטרתי ולא צבאי. מעורבות הצבא במאבק בקרטלים גררה את המדינה למרחץ דמים שגבה מאז קרוב ל35 אלף קורבנות והעלה את הזוועות לרף חדש.

המלחמה של קלדרון בקרטלים זכתה לתמיכה וסיוע מצד ארה"ב. ממשל בוש (השני), הוא זה שדחף את ממשלת מקסיקו לערב את הצבא במאבק בתעשיית הסמים המשגשת של מקסיקו. מדיניות זו של ארה"ב הייתה תוצאה של תוכנית "מארידה". תוכנית אזורית שמטרתה תאום שיתוף הפעולה בין מדינות מרכז אמריקה במאבק בסמים, בגיבוי ארה"ב. עיקר הדגש בתוכנית ניתן למקסיקו. שכן זו הפכה לנתיב הברחת סמים מרכזי לארה"ב ולספקית המריחואנה העיקרית שלה. האירוניה בתוכנית זו היא ש"פריחת" תעשיית הסמים במקסיקו, החלה בעקבות "תוכנית קולומביה". תוכנית שהגתה ארה"ב בסוף שנות ה90 בכדי להתמודד עם העליה הדרמטית ביצוא הסמים מקולומביה. הלחץ שיצרה תוכנית זו על הקרטלים בקולומביה, הובילה אותם לחפש אזורי פעולה ואפיקי סחר חדשים. המומנטום עבר כעת למקסיקו.

כעת, חמש שנים מאז הכריז קלדרון על המלחמה בקרטלים וככל שמחיר הדמים עולה, גוברת הביקורת המטילה ספק בהמשך המדיניות הנוכחית וביכולתה להניב תוצאות. הקולות בוקעים משני צידי הגבול. בציבור הרחב ובקרב פוליטיקאים רבים במקסיקו שבעת הדמים, קיים חשש שהמדינה גולשת לכדי אנרכיה. בארה"ב מנגד, יש קולות הולכים וגוברים, הקוראים לבחינה מחודשת של המדיניות האמריקאית בכל הקשור לסמים. בתוך ביקורת זו משני צידי הגבול, עולה גם קריאה לשינוי המדיניות הנוכחית ביחס לחוקי הסמים ובעיקר גוברת הקריאה ללגליזציה של מריחואנה.

הביקורת כנגד המדיניות המתמשכת והקריאה ללגליזציה מגיעות כיום לא רק מהשוליים המסורתיים, של מי שנחשבו תומכי לגליזציה סהרוריים. הקריאות לשינוי מגיעות ממי שעד לפני שנים מספר, תפסו עמדות מפתח בממשלים, הן במקסיקו סיטי והן בוושינגטון. ראשי הממשל הקודם במקסיקו, החל מהנשיא הקודם ויסנטה פוקס, דרך שר החוץ שלו, פרסמו קריאות פומביות ללגליזציה של מריחואנה ולשינוי המדיניות הבין לאומית ביחס לסמים. הם טוענים כי הדרך להתמודדות עם הקרטלים, היא בניטרול הרווחים העצומים שהם צוברים מהסחר בסמים. הקריאות ללגליזציה מתמקדות בטענה, שכל זמן שישנו ביקוש, יתקיים סחר. לטענתם, מאחר והמאבק בהיצע לא הוכיח את עצמו במשך שנים, מוטב לשנות גישה ולשלוט בביקוש ולפקח עליו, מאשר להמשיך במדיניות האיסור המוחלט.

בארה"ב, דמויות ציבוריות בולטות כתובע הראשי לשעבר בממשל בוש, כמו גם אישי ציבור ותקשורת בולטים, מודים כי המלחמה בסמים שמנהלת ארה"ב מזה 40 שנה, היא כשלון וכי הגיע הזמן לנוע לכיוון לגליזציה, כדרך להתמודד עם הבעיה. הקריאות הללו צוברות מומנטום, שעה שבמקסיקו עשרות אלפים יצאו להפגנות ברחובות, בקריאה להפסיק את המלחמה ולעצור את מעורבות הצבא במאבק. המלחמה הפכה לנושא הפוליטי הבוער במקסיקו. בארה"ב מנגד, הדיון במלחמה בסמים משמש קרדום לצדדים השונים בויכוח על נושאים בוערים אחרים. בעיקר בויכוח סביב מדיניות ההגירה בגבול עם מקסיקו. המלחמה בסמים מחדדת את הויכוח סביב הזכות לשאת נשק וסבי כוחו של לובי הנשק בארה"ב. כמעט כל הנשק שמשמש במלחמה הקטלנית במקסיקו מקורו בהברחות נשק מארה"ב. הטענה של רבים ממבקרי המלחמה בסמים היא, שארה"ב נוקטת מוסר כפול. בעוד היא לוחצת על מקסיקו לעצור את זרם הסמים, היא נמנעת ומהססת להטיל מגבלות על הזרמת הנשק והכספים ממנה אל מקסיקו. בנוסף לכך, בארה"ב מודים שמה שמתדלק את המלחמה במקסיקו, הם הכספים שמגיעים מהתאווה האמריקאית לסמים. שרת החוץ של אובמה, קלינטון שציינה זאת בנאום בקנקון השבוע, הודתה בצורה זו באחריותה החלקית של ארה"ב לבעיה.

שלל טענות אלו מתווספות לאווירה קיימת ולמומנטום קיים שהולכים ומתגברים בכל הקשור לדיון סביב הלגליזציה, הן בארה"ב והן בזירה הבין לאומית. בתוך ארה"ב, הויכוח על לגליזציה מתרחב, שעה שב13 מדינות בתוך ארה"ב קיימת חקיקה פרטית המאפשרת שימוש במריחואנה רפואית באופן מקל ביותר. העמוד שלפני המחנה מבחינה זו היא קליפורניה, שבנובמבר 2010 העמידה למשאל הציבור הצעה שהייתה אמורה להפוך את המריחואנה לחוקית לשימוש אישי לא רפואי. ההצעה נפלה בהפרשי אחוזים בודדים, כש48% לערך מתושבי קליפורניה הצביעו בעד הלגליזציה. מגמה זו בארה"ב מצטרפת למגמה קיימת בעולם, שנעה לכיוון הלגליזציה. צריך להבהיר, אין מדינה כיום בעולם שבה גידול, סחר ושימוש במריחואנה (ולבטח סמים אחרים) היא חוקית. מדינות רבות ביצעו תהליכים של דה-קרימינליזציה של מריחואנה. כלומר הורידו את החומרה הפלילית של שימוש ואחזקה. אך אין מדינה, גם מהמקלות ביותר כהולנד או צ'כיה וספרד, שביצע לגליזציה מלאה של מריחואנה. מה שמתקיים במדינות אלו, הוא "פסאדו-לגליזציה". היינו ללכת עם ולהרגיש בלי.

המגמה הדוחפת ללגליזציה החלה באמצע שנות התשעים. באופן אירוני, מקסיקו הייתה אחת המדינות הבולטות שדחפו אז לבחינה מחדש של האמנות והחוקים הבין לאומיים שהגבילו ואסרו את הגידול והסחר בתוצרי קנאביס. בדיונים בנסיון לשנות את האמנות הקיימות התחולל ויכוח בין מדינות ארופאיות ומדינות מאמריקה הלטינית מצד אחד, אל מול המתנגדות לרפורמות באמנות מנגד, בראשן ארה"ב. מאז, בתנועה איטית תוך הליכה בשטח האפור של החקיקה הבין לאומית, מדינות רבות בעיקר בארופה, הקלו את החקיקה הפנימית בכל הקשור לשימוש ואחזקת במריחואנה. אולם במסגרת הבין לאומית הקיימת תחת כוחה ההגמוני של ארה"ב, שינוי ממשי בחוקים שיאפשר לגליזציה מלאה ופתוחה, הוא בבחינת בלתי אפשרי.

אך האם המציאות בגבול עם מקסיקו תוביל לשינוי ממשי במדיניות ארה"ב ואולי במדיניות הבין לאומית? הערכה סבירה היא שלא. לפחות לא בטווח הקרוב. האתוס של המלחמה בסמים מושרש עמוק בפוליטיקה האמריקאית. הנושא הוא נושא נפיץ. קשה להאמין שנשיא שצריך להבחר לכהונה שניה יתחיל בתקופה של טרם בחירות, לבצע שינויים מרחיקי לכת במדיניות בתחום הנחשב טאבו פוליטי. הסיכונים הפוליטיים גבוהים מדי. מנגד, ארה"ב תתקשה להמשיך ולהתמודד עם הבקעים שנוצרים במדיניות הפיקוח הבין לאומית על סמים ועם הליברליזם בתחום שסוחף מדינות רבות, בעיקר ארופאיות. בעיקר נוכח כך שהמלחמה בסמים נחשבת בעיני רבות מהן, כשלון מתמשך היוצר עוולות רבות במדינות עולם שלישי. במקביל, סביר ששינויים פנימיים בתוך ארה"ב עצמה, הן תרבותיים והן דמוגרפים וסוציולוגיים, יביאו לשינוי בגישת הציבור ורעיון הלגליזציה יצבור יותר אוהדים.

לסיכום, ניתן לשער ששינוי ממשי בתחום יהיה קשור לשינויים בכוחה של ארה"ב וביכולתה להמשיך לאכוף את רצונה בזירה הבין לאומית. מדינות האיחוד האירופאי לא יסתכסכו עימה על נושא שכזה בטווח הנוכחי. ייתכן ובעתיד לטווח הבינוני – רחוק, ככל שמדינות האיחוד יחושו יותר משוחררות מהמגבלות הפוליטיות מול ארה"ב, הן יבחרו להפגין את עצמאותן המדינית ואת העלייה בעוצמתן במערכת הבין לאומית, גם דרך שינויים בתחום הזה. מגמה זו, יחד עם התפתחויות ביחסי ארה"ב ואמריקה הלטינית, יתכן ויביאו בסופו של דבר להגמשת עמדות ארה"ב וככל הנראה ללגליזציה של מריחואנה לכל הפחות. כך שנכון לטעון שלגליזציה היא לא שאלה של אם, אלא שאלה של מתי. אולם גם לגליזציה שכזו לא תהפוך את המריחואנה לסחורה נגישה וזמינה, כמו סיגריות או אלכוהול. שכן גם לגליזציה ליברלית בסגנון הארופאי, מכילה מגבלות רבות. ועל כך בפעם הבאה.