התכוננתי כרגיל לצאת לעבודה. סיימתי את הקפה והסיגריה של הבוקר, זרקתי את הספל לכיור, לקחתי את המפתחות והז'קט ועמדתי בדלת. פתאום עצרתי. קשרתי את הרצועה לסקיפיו הכלב שלי, לקחתי אותו, נכנסתי לרכב ונסעתי. זו פעם ראשונה מזה שנים, שאני מגיע לים בבוקר חורפי של אמצע השבוע.

גדלתי ליד הים. די התגעגעתי אליו, למרות שבחורף לא הייתי מרבה לפקוד אתו. האפרוריות ותחושת הלכלוך ששורה עליו בעונה הזו, תמיד קלקלו את הזוהר הנוצץ ששמור לו בימי הקיץ. עם השנים, הים הפך לעוד "פגישה" בלוח הזמנים השבועי הקייצי שלי.
בהתחלה כחלק מהמפגש עם חברים בחופשות מהצבא, אחר כך בצהרי שישי, כחלק מטקס ה"לראות ולהראות" השבועי של העיר הגדולה. בכלל, הים של העיר הגדולה היה שונה מהים של כפר נעורי, מוחצן יותר, בוטה, נהנתן, ממוסחר. אבל הוא היה ים והוא היה קרוב.

הים של החורף היה שמור לנעורים. כשאני מהרהר אחורה, הפעם האחרונה בה ראיתי את שטף הגלים החורפי, היה לפני שעליתי על מטוס וטסתי לטייל שנה בעולם. הלכתי לשם לחשוב, להרהר, משוכנע שאני עומד לפני שינויים עצומים. מאז לא חזרתי אל הים בחורף, אני חושב.

החנתי את הרכב ושחררתי את סיקפיו לרוץ במרחבי החול. חופשי מרכבים ופקחים הוא רץ בין עמודי החול הקטנים שהרוח הרימה, מתענג על שיירי עצים שפלטו הגלים בסערת ליל אמש. התחלתי לצעוד על החוף, בגבול הדק שבין המים והחול. מימיני התנפצו גלים זועמים בשצף סוער, כאילו מנסים לעכל לקרבם עוד מנת חוף. לשמאלי נצבעו דיונות החול בגווני אפור של עננים, מנוקדות בצהוב של נוריות החוף שפרחו בהם.
לאחר 10 דקות של הליכה ראיתי דמות קטנה יושבת על כיסא צופה לים. זה היה דייג זקן. החכה היתה נעוצה בתוך מתקן שקיבעה אותה לחוף וחוט הניילון הדק, נמתח הרחק לתוך המים, כאילו שלחה החכה יד דקה אל תוך הגלים הנסוגים מנסה לפשפש בקרבם.

"שלום" בירכתי אותו.
"בוקר טוב" הוא ענה בחיוך.
"יום טוב לדייג?" שאלתי.
"כל יום הוא טוב לדייג" הוא ענה.
"ואתה? באת לדוג? או רק לתת לכלב קצת חופש?"
"באתי לחשוב" עניתי.
"לחשוב? בשביל לחשוב אתה צריך את הים?" כנראה שזו מחשבה מאוד טורדנית, אם התלבשת לכבודה בחליפה ובאת בבוקר אפרורי שכזה לים".

רק אז הבחנתי שאני עומד לבוש בחליפה ועניבה, מחזיק שתי נעלי עור ביד. "כן…מחשבה טורדנית בהחלט". עניתי.

"קפה?" הוא שאל בחיוך, תוך נפנוף בקומקום קטן לעברי.

"זה יהיה נחמד", עניתי והתיישבתי לידו על החול הרטוב.

"כל המחשבות שלנו לאורך החיים מתנהלות בדיוק במקום הזה, בין המים לחוף" הוא אמר, תוך שהוא מושיט לי כוס פלסטיק עם קפה שחור חם.

"אתה מתכוון שצריך לבוא לפה לחשוב כל פעם?" שאלתי. "כי אני חושב שיותר משאני צריך לחשוב, אני צריך להחליט אילו החלטות לקבל".

"לא" הוא ענה. "ההחלטות שלנו הן בסוף בחירה" אתה בוחר להיות במים או להשאר על החול."

"אני לא ממש צריך להחליט אם להכנס למים. אני צריך להחליט מה אני עושה, עכשיו שגיליתי שאשתי שבוגדת בי עם מי שהוא הבוס שלי, שהחליט, דרך אגב, להודיע לי היום שהוא מפטר אותי."

"אתה מפחד לבחור, אם להכנס למים, או להשאר על החוף" הוא ענה.

"ידידי", אמרתי לו, "עם כל הכבוד, אין לי פחד מהמים, רק שזה חורף וקר ורק שתדע שבקיץ לא הייתי חושב כלל פעמיים ונכנס."

אתה צודק" הוא ענה. "בקיץ תמיד יותר קל לבחור. הרי אם תשאר על החוף בקיץ הוא נשאר חם, נקי ומוכר. אם תכנס למים בקיץ, הרי גם הם חמים ושקטים וכשתצא אתה יודע איך יראה החוף, שכן אין גלים ומערבולות שמסתירים לך אותו. בחורף המים שונים, לא מוכרים וככה גם החוף שאתה עוזב, לא תמיד יהיה אותו חוף שתצא אלו."

"אני חושב שאני מתחיל להבין אותך" אמרתי.

"אני שמח לשמוע". הוא השיב. "בסוף אנחנו מתנהלים כל חיינו בקו הזה שבין המים והחול" לרובנו קל לקפוץ למים בקיץ, האמיצים באמת מעיזים לעשות זאת גם בחורף.

המשכתי לשבת לצידו עוד מספר דקות. לוגמים את הקפה בשתיקה, כשאני מתבונן בחוט הניילון הדק מתנדנד בריקוד עדין בתוך שצף הגלים. "תודה על הקפה", הודתי לו תוך שהתרוממתי.

"אין בעד מה" הוא הפטיר.

הורדתי מעלי את הז'קט והנחתי אותו על החול ליד הנעליים וליד סקיפיו שבא לנוח לצידנו. סקיפיו הביט בי במבט, כמו אומר "לך, אני אהיה פה". חייכתי אל הזקן, שחייך חזרה.

ואז רצתי. רצתי בלי לעצור. היישר אל תוך המים. מרים את הברכיים כמה שיותר גבוה, כדי להרוויח עוד צעד בתוך המים בנסיון לשמור על יציבות. את שני הגלים הראשונים ניצחתי, נשאר עומד, צורח מאושר. הגל השלישי שבא היה חזק ממני. ראיתי שהוא ינצח אותי, ברגע שהוא התקרב אלי עם חומת המים שלו, קפצתי עם הראש לתוכו. הוא העיף אותי אל תוך הלוע שלו, מערבל אותי בתוכו, חובט אותי אל תוך קרקעית הים האפלה. הרגשתי את מי המלח ממלאים את פי ואת ראותיי.

ואז היה שקט.

התעוררתי, כשאני מרגיש את סקיפיו מלקק את פני במרץ. הייתי ספוג כולי. הגל ירק אותי הישר אל מול הנעליים והז'קט. הדייג הזקן לא היה שם. נעלם.

קמתי לאיטי. התבוננתי אל החול ואל המים וחייכתי.

החוף היה שונה.